Joma 56b — Talmud auf Deutsch

רבי יהודה ורבי שמעון אוסרין

, כי "אין ברירה", ולא יתברר כשיפריש אחר זמן, כי מה שהפריש הוא זה שנעשה תרומה מתחילה, ולפיכך אסור לשתות שמא על לוג אחר חלה התרומה, ונמצא זה שותה תרומה.

אלמא

סבר רבי יהודה

"אין ברירה

".

ודחינן לה:

ממאי

דטעמיה דרבי יהודה: משום דקסבר "אין ברירה" -

דילמא שאני התם

כלומר: דילמא התם טעם אחר הוא: ו

כדקתני טעמא: אמרו לו

רבי יהודה ורבי שמעון -

לרבי מאיר: אי אתה מודה

שיש לחוש:

שמא יבקע הנוד

[הכלי שבו היין] ולא יפריש לבסוף,

ונמצא שותה טבלים למפרע?!

ואמר להם

רבי מאיר:

לכשיבקע

נחוש לו, כלומר: לא חיישינן לשמא יבקע, כי הרי אפשר שימסרנו לשומר [רש"י]. (\210)

אלא מדתני איו

משמו של רבי יהודה יש ללמוד דסבר רבי יהודה אין ברירה:

שנינו במשנה בעירובין: מתנה אדם על עירובו, כלומר: מניח אדם אם ירצה שני עירובי תחומין אחד לסוף אלפיים אמה למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפיים אמה למערב ביתו ומתנה ואומר:

אם יבוא חכם בשבת - שהיה רוצה לראותו ולשמוע את דרשתו - חוץ לתחום העיר מצד מזרח, הרי עירובי שבמזרח העיר הוא שיחול, ויתירני לילך למזרח עד ארבעת אלפים אמה; ואם יבוא מן המערב עירובי למערב; ואם יבואו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב, למקום שארצה אלך; ואם לא יבואו לא לכאן ולא לכאן, הריני כבני עירי שיש להם אלפיים אמה תחום שבת לכל רוח ורוח.

דתני איו: רבי יהודה

חולק על דברי חכמים שבמשנה בעירובין ו

אומר

:

אין אדם מתנה על שני דברים כאחד

, להניח שני עירובין ולומר: "אם יבואו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב, למקום שארצה אלך", כי "אין ברירה" לומר, כי הוברר הדבר בין השמשות של ערב שבת שהוא זמן קניית וחלות עירובי תחומין, איזה עירוב יהא רצונו למחרת שיחול -

אלא

על חכם אחד בלבד הוא שיכול להתנות, ולומר:

אם בא

[יבוא]

חכם למזרח עירובו למזרח

, ואם יבוא החכם

למערב עירובו למערב, אבל

לומר: אם בא חכם

לכאן ולכאן

לאיזה שארצה אלך -

לא

.

והוינן בה: מאי שנא "לכאן ולכאן" דלא

יכול להתנות כיון

דאין ברירה

-

אם כן על חכם אחד: אם יבוא מן המזרח עירובי

למזרח, ו

אם מן המערב עירובי

למערב

-

נמי

לא יוכל להתנות, כיון ד

אין ברירה?!

שהרי אף כשאמר למזרח או למערב הרי דעתו שיחול לאחד מהם, ולמחר יתברר לאיזה רוח יבוא החכם, ואנו צריכים לדון כאילו נתברר היום וחל בו העירוב בין השמשות, והרי "אין ברירה" [ריטב"א עירובין].

ואמר רבי יוחנן

לפרש: אמנם כן אינו יכול להתנות "אם יבוא חכם" -

אלא הברייתא מדברת

כשכבר בא חכם

למזרח או למערב, והמתנה הוא שאינו יודע לאיזה רוח בא החכם, ומתנה את חלות עירובו במציאות נכונה לשעת חלות עירובו; וכיון שכן אינו ענין לברירה, שהרי הדבר מבורר ועומד בשעת חלות העירוב.

ומאחר שרבי יהודה סובר אין ברירה, הרי שבנתערבו בשופר דמי חטאת שמתו בעליה אינו יכול לברור אותן ולהתיר את כל התערובת; והיינו דאמר: לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות של דמי חטאת שמתו בעליה.

ותמהינן:

והשתא דאמרינן

: כי

לרבי יהודה אין ברירה

והיינו דאמר רבי יהודה: לא היו שופרות לקיני חובה "מפני התערובות", ושוב אין להוכיח מכאן שרבי יהודה לית ליה כתיבה -

הא כתיבה אית ליה

לרבי יהודה, שהרי כן מוכח מן המשנה ד"שלש עשרה שופרות".

אם כן תיקשי:

יום הכפורים נמי

למה אין נותנין את דמי הפר והשעיר על שני כנים, ואם משום חשש החלפה:

נעביד תרי

כנים

ונכתוב עלייהו

איזה של פר ואיזה של שעיר ושוב לא יבוא להחליפם?!

ומשנינן: כי

משום חולשא דכהן גדול

שצריך לעשות רוב עבודות היום [רא"ל]

לאו אדעתיה

אינו שת לבו לעיין בכתיבה, ועדיין יש לחוש שמא יחליף דמי פר בשעיר.

וכן הוא מוכרח כפי שביארנו את טעמו של רבי יהודה שהוא מפני חולשה ואין הטעם מפני שאין לסמוך על הכתיבה אפילו בשאר אדם -

דאי לא תימא הכי

, אלא תאמר: רבי יהודה כתיבה לית ליה, ולכן אין נותנין את הדמים על שני כנים:

הרי

בלא כתיבה נמי

אם לא מפני חולשתו של הכהן הגדול - אין לחוש שמא יחליף ויטול דם של זה במקום דמו של זה, כי הרי

האי

דם הפר

נפיש

[דמו מרובה]

ו

אילו

האי

דם השעיר

זוטר

[דמו מועט] ובקל ניתן להבחין ביניהם; ועל כרחנו מפני חולשתו חוששים אנו שמא מכל מקום יחליף -

וכי תימא

לדחות הראיה, כי

לא מקביל ליה כוליה

דם בתוך כלי אלא כפי הנצרך להזאות, ונמצאת כמות הדם שבשני הכלים שוה -

וה

רי

אמר רב יהודה

[הובאו דבריו בגמרא לעיל מח א]:

השוחט

את הפר [ושאר הקרבנות]

צריך שיקבל

בכלי

את כל דמו של פר, שנאמר: ואת "כל דם הפר" ישפוך אל יסוד מזבח העולה

, והרי אינו שופך את כל הדם אלא מזה מקצת דמו, אלא ללמדך: צריך שיקבל את כל דמו של הפר.

אם כן נמצא שיכול הכהן להבחין בין הכלים לפי כמות הדם שבהם - אלא ודאי משום חולשא דכהן גדול אין סומכין על הבחנה זו.

וכי תימא

[ואם תאמר]: לא מטעם זה הוא, אלא לפיכך אין אנו סומכים על ההבחנה על פי כמות הדם, כי

דילמא משתפיך מיניה

[ישפך מקצת מדם הפר] -

הרי סוף סוף יכול הוא להבחין ביניהם לפי צבע הדם, כי הרי

האי

דם השעיר

חיור

[לבן]

ו

אילו

האי

דם הפר

סומק

[אדום] -

אלא

על כרחך

משום חולשא דכהן גדול לאו אדעתיה

להבחין בצבע הדם שבידו.

ההוא

שליח ציבור

דנחית קמיה דרבא

[ירד לפני התיבה בבית מדרשו של רבא], ואמר ביום הכפורים את סדר העבודה וכמו שאנו אומרים, ו

אמר: יצא

ודם השעיר בידו

והניחו על כן שני שבהיכל, נטל

[תחילה]

דם הפר והניח דם השעיר

.

אמר ליה רבא

: הרי דבריך הם:

חדא

שאמרת: יצא והניחו על כן שני -

כרבנן

הסוברים כן,

וחדא

שאמרת: נטל תחילה דם הפר והניח דם השעיר -

כרבי יהודה

, כי אילו לרבנן מניח תחילה דם השעיר ונוטל לאחריו את דם הפר.

אלא כך

אימא

[תאמר]:

הניח דם השעיר ונטל דם הפר

והרי דבריך כולם כרבנן שהלכה כמותם.

שנינו במשנה:

והזה ממנו

מדם הפר

על הפרוכת כנגד ארון מבחוץ

:

תנו רבנן

: כתיב: ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וגו' והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת. וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם

"וכן יעשה לאהל מועד

" השוכן אתם בתוך טומאותם,

מה תלמוד לומר

: ללמד:

כשם שמזה לפני ולפנים, כך מזה בהיכל

.

ומפרש:

מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה בהיכל

לפני הפרוכת מבחוץ. ו

כשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל

.

"השוכן אתם בתוך טומאותם

" מה תלמוד לומר:

אפילו בשעה שהן טמאים

, הרי ה

שכינה עמהם

.

אמר ליה ההוא מינא

, [מין]

לרבי חנינא

: