Joma 50a — Talmud auf Deutsch

איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי

, הסובר "בפר ולא בדמו של פר", היות ולאחר מיתה לא מיקרי "פר":

והא כתיב בפרשת פר כהן משיח, לאחר זריקת דמו והקטרת אימוריו:

"והוציא את כל הפר

אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור, אל שפך הדשן. ושרף אותו על עצים באש"

\- הרי שאף לאחר מיתה הוא נקרא "פר"?!

ומשנינן:

שיוציא את כולו

.

כלומר, לא קרא אותו הכתוב עכשיו לאחר מיתה - "פר". אלא הכי קאמר: יוציא את כל הנשאר מן הפר, שהיה פר כשהיה חי [רש"י].

ואכתי תמהינן: והא כתיב בפר ושעיר של יום הכפורים [ויקרא טז כז]:

"ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת

אשר הובא את דמם לכפר בקודש - יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".

הרי שאף לאחר שחיטה קראתו התורה "פר"?!

אמר

צירץ

רב פפא

: כאשר הכתוב מדבר

בעור ובשר ופרש

, והיינו, בגוף הבשר, כשנמצאים עורו ובשרו ופרשו כולן יחד, וכמו בפר ושעיר של יום הכפורים, בזה

דכולי עלמא לא פליגי

שנקרא "פר".

כי פליגי בדם

בלבד.

מר סבר

: גם

דם איקרי "פר

".

ומר סבר: דם לא איקרי "פר

".

אמר רב אשי: מסתברא כמאן דאמר דם איקרי "פר

".

דכתיב

בפרו של כהן גדול ביום הכפורים:

"בזאת יבא אהרן אל הקודש

-

בפר בן בקר

".

אטו בקרניה מעייל ליה?

וכי אוחז הכהן את הפר עצמו בקרניו ומכניסו אל הקודש?

אלא

בהכרח הוא נכנס

בדמו

, שמכניסו אל הקודש,

וקרי ליה

לדמו -

"פר

"!

ואידך

, הסובר "בפר ולא בדמו של פר", אמר לך: אין כוונת הכתוב לומר כי יביא אל הקודש פר, שהרי אין מכניס שם אלא דם. אלא כך הוא פירושו של מקרא:

במה הוכשר אהרן לבא אל הקודש

-

בפר בן בקר

חי, שיביאנו לעזרה, ויקריבו

לחטאת

, שיעשה בו את כל עבודותיו.

וכעת חוזרת הגמרא לעיקר האיבעיא שנסתפקנו לעיל, כשמת הכהן הראשון ששחט את הפר, אם צריך הכהן שנתמנה לשחוט פר אחר.

ותמהינן:

ותיפוק ליה

, הוצא את פתרון הבעיה משום

דחטאת שמתו בעליה

[הכהן הראשון]

היא

.

ו

כל

חטאת שמתו בעליה

-

למיתה אזלא

[שהיא אחת מחמש "חטאות המתות", שדין מיתתן נלמד מהלכה למשה מסיני].

וכיון שדינה למיתה, ודאי שצריך להביא פר אחר?!

אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא

: כך

אמרי תלמידיך

:

אמר רב עמרם

: חטאת זו -

חטאת ציבור היא

, הואיל והפר בא לכפר על כל הכהנים.

ו

כיון שהיא חטאת ציבור -

לא למיתה אזלא

. וכמו ששנינו במסכת תמורה יד א שהפר הזה נחשב כקרבן ציבור, ולא קרבן יחיד של הכהן הגדול.

דתנן

התם בדברי תנא קמא: יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד. שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וקרבנות יחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה.

אמר לו רבי מאיר: והלא פר יום הכפורים

של אהרן.

ו

כמו כן

חביתי כהן גדול

, מנחת חביתין שמביא כהן גדול בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, כיון דכתיב בה "מנחת תמיד" הרי היא כמנחת תמידין, שדוחה את השבת ואת הטומאה.

ו

כן קרבן

פסח

.

ד

כל אחד מאלה

קרבן יחיד הוא, ו

בכל זאת הוא

דוחה את השבת ואת הטומאה

היות וזמנו קבוע, ואין הדחיה של שבת וטומאה נובעת מחמת היותו קרבן ציבור.

ועתה מוכיחה הגמרא:

לאו

, האם לא ניתן לדייק

מכלל

דבריו של רבי מאיר, הטוען נגד תנא קמא מדינו של הפר של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא קרבן יחיד ובכל זאת הוא דוחה את השבת והטומאה,

דאיכא למאן דאמר

, תנא קמא [לפי הבנת רבי מאיר], הסובר שקרבן זה אינו קרבן יחיד אלא קרבן

דצבור

, ומהטעם הזה הוא דוחה את השבת ואת הטומאה [רש"י].

הרי שלדעת תנא קמא פר יום הכפורים קרבן ציבור הוא!

והקשה רבא על ראיית רב עמרם, שפר של יום הכפורים הוא "קרבן ציבור":

וליטעמיך

, שאתה מבין שלדעת תנא קמא אף אלו קרבן ציבור הם, איך תסביר את הא

דקתני

[תוספתא תמורה א ז]:

אמר לו רבי יעקב

לרבי יהודה [שהוא תנא קמא דמתניתין, רש"י] הסובר, שכל קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה:

והלא פר

הבא לכפר על

העלם דבר של ציבור

כאשר שגגו בית דין הגדול, והורו להתיר דבר שזדונו כרת, ושגגו העם ועשו על פי הוראתם, ואחר כך נודע לבית דין שטעו.

ושעירי עבודת כוכבים

הבאים לכפר על הוראה מוטעית של בית דין בעבודה זרה.

ו

קרבן

חגיגה

שמביאים ברגלים [ומפרשת הגמרא לקמן נא א, למה חשובה החגיגה כקרבן ציבור].

ד

כל אלה

קרבן ציבור

הם,

ו

בכל זאת

אין

הם

דוחין לא את השבת ולא את הטומאה

, כי אין זמנם קבוע.

והאיך אתה אומר כי כל קרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה.

וכי אטו גם כאן תאמר:

מכלל דאיכא למאן דאמר

: קרבנות אלו

דיחיד

הם, ולפיכך אינם דוחין את השבת ואת הטומאה, והלא ודאי קרבנות ציבור הם?!

אלא לתנא קמא קא מהדר ליה

רבי מאיר:

דשמעיה

רבי מאיר

לתנא קמא דאמר: קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה, וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה

-

ועל הרישא שבדברי תנא קמא

אמר לו רבי מאיר

: וכי אטו

קרבן יחיד כללא הוא

שאינו דוחה?!

והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הם, ודוחין את השבת ואת הטומאה

.

ואמר לו

לתנא קמא -

רבי יעקב

על הסיפא שבדבריו:

וכי אטו

קרבן צבור כללא הוא

שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה?!

והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן ציבור הם, ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה.

אלא נקוט האי כללא בידך

:

כל שזמנו קבוע,

הרי זה

דוחה את השבת ואת הטומאה

-

אפילו ביחיד

כמו פר של יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח!

וכל שאין זמנו קבוע

הרי זה

אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה

-

ואפילו

בצבור

כמו פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים; וחגיגה [שהרי יש לה תשלומין כל שבעה, רש"י, ]!

וכיון שכן אין הוכחה מכאן דאיכא מאן דאמר קרבן ציבור הוא, אלא לכולי עלמא קרבן יחיד הוא; וחזרה הקושיא: מה הספק אם נכנס הכהן בדמו של פר, והרי החטאת הראשונה נפסלה.

איתיביה אביי

לרבא, דסבר: אין תנא שיסבור כי פר של יום הכפורים קרבן ציבור הוא: וכי אטו אין תנא שיסבור "קרבן ציבור הוא" [ר"ח ותוספות הרא"ש, דלא כ"שיח יצחק"]:

והרי תניא:

חמש חטאות מתות:

ו

לד חטאת, ו

ת

מורת חטאת, וחטאת ש

מ

תו בעליה, וחטאת ש

נ

תכפרו בעליה באחרת, וחטאת ש

ע

ברה שנתה - וסימנך:

ותמנע

[ריטב"א].

פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן

והקריבום [מאירי, רמב"ם] ונמצאו הראשונים -

הרי

כולם

אותן שנאבדו [ריטב"א]

ימותו

, כי הואיל ואי אפשר להקריבם לשנה הבאה שהרי עברה שנתם, לפיכך ימותו כדין חטאת שנתכפרו בעליה [רש"י שבועות יא ב] -

וכן שעירי עבודת כוכבים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, כולם ימותו, דברי רבי יהודה

, דקסבר רבי יהודה: אף חטאת ציבור למיתה אזלא [עפ"י רש"י הוריות ו א ].

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים

:

לא ימותו החטאות, אלא

ירעו עד שיסתאבו

[יפול בהם מום]

וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה

[לקיץ המזבח, והן קרבנות עולה שמביאים על המזבח כשהוא בטל מקרבנות] -

ומשום:

שאין חטאת "צבור" מתה

ולא נאמרה הלכה למשה מסיני בחמש חטאות המתות אלא ביחיד [רש"י].

הרי מצינו תנא הסובר: כי פר של יום הכפורים חטאת ציבור הוא - ויש מקום לספק אם נכנס השני בדמו של פר, כיון דלא נפסלה החטאת, וכתירוצו של רב עמרם, ותיקשי לרבא דדחי ליה?!

אמר ליה

רבא לאביי: לעולם לכולי עלמא פר של יום הכפורים קרבן יחיד הוא: ו

מאי "פר"

דקתני בברייתא שהוא קרבן ציבור -

פר העלם דבר של ציבור

, שהוא ודאי קרבן ציבור.

ותמהינן:

והא

"פר" [ושעיר]

של "יום הכפורים" קתני?!

ומשנינן:

כי קתני

של יום הכפורים -

אשעיר

, אבל פר - בהעלם דבר של ציבור מיירי.

ותמהינן:

והתניא

ברייתא אחרת בהדיא:

פר של יום הכפורים ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולם ימותו, דברי רבי יהודה

-

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת "צבור" מתה

, הרי בהדיא, כי אף פר של יום הכפורים הוא קרבן ציבור?!

ולפיכך משני רבא שינוייא אחרינא:

לא תימא

בשתי הברייתות :

שאין חטאת

"צבור" מתה

-

אלא אימא: שאין חטאת "השותפין" מתה

, כי הפר שהוא מכפר על כל הכהנים חשוב "חטאת שותפין" -

והטעם שחטאת שותפין לאו למיתה אזלא:

משום דסבירא ליה לרבי שמעון כי חמש חטאות המתות בבת אחת נאמרו למשה מסיני, והואיל ותמורת חטאת לא שייך בחטאת שותפין, שהרי אין קרבן השותפות עושה תמורה, הוא הדין דשאר חטאות המתות אינם בקרבן שותפות.

ותמהינן: כיון דסוף סוף אף רבא מודה כי פר של יום הכפורים קרבן שותפין הוא, אם כן:

מאי נפקא מינה

ליה לרבא לדחות ראיית רב עמרם מן המשנה ש"קרבן ציבור" הוא?! כי הרי עיקר תירוצו של רב עמרם על הקושיא שהקשינו לעיל: "ותיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה היא, וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא", הרי מיושבת גם אם חטאת "שותפין" היא, כיון דלא אזלא למיתה; ואם כי רב עמרם קרי ליה "קרבן ציבור", ולרבא - שדחה הראיה מן המשנה - אין זה קרבן "ציבור" אלא קרבן "שותפין", הרי מה נפקא מינה יש בזה?!

ומשנינן: לא נחלק רבא על רב עמרם - ואמר: אין פר יום הכפורים קרבן "ציבור" אלא קרבן "שותפין" - כדי לדחות עיקר תירוצו; אלא כדי להעמיד דברים על דיוקם שאין הכהנים חשובים "ציבור".

ומתוך כך ידעו התלמידים:

דלא מייתו כהנים פר

העלם דבר של "ציבור"

בהוראה

שהורו בית דין להתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [וכשם שמביא כל שבט], הואיל וכהנים אינם "ציבור", [וראה תוספת ביאור בהערה ].

תא שמע

דאיכא למאן דאמר פר של יום הכפורים קרבן "ציבור" הוא:

דבעי רבי אלעזר

: