Joma 43b — Talmud auf Deutsch

ולא פליג רבי יהודה

. לא הוזכר במשנה שרבי יהודה חולק.

ומשמע שגם הוא מודה שאשה פסולה וקטן כשר [להיפך ממה שביארנו לעיל בדעת רבי יהודה]!

אמר

תירץ

אביי: כיון דאמר מר

[עולא], שכל פרשת פרה אדומה נדרשת בשני אופנים: א.

"משמע מוציא מיד משמע".

ב.

ו"משמע ממילא".

והרי בהזאה אי אפשר לפרש את "איש טהור" באופן של "משמע ממילא" [שאשה פסולה וקטן כשר], שהרי אם כן מדוע הוצרך הכתוב לאומרו?

אלא, מובן מאליו שרבי יהודה

פליג

חולק על דברי המשנה שם [ולא הוצרך התנא לשנות בפירוש שרבי יהודה חולק].

יא. ובהמשך הפרשה נאמר בפסוק יט:

"והזה

הטהור

על הטמא".

המילה "טהור" מיותרת. שהרי פרה אדומה נקראת "חטאת" ומובן שצריך לעשות את כל מעשיה בטהרה, כשם שחטאת נעשית בטהרה.

ודרשו:

"טהור"

-

מכלל שהוא

[המזה] היה

טמא

עד עכשיו, ורק עכשיו טבל במקוה ונטהר, ועדיין לא שקעה החמה. והרי הוא "טבול יום".

לימד

הכתוב

על טבול יום ש

הוא

כשר ב

עבודות ה

פרה

.

אמר רבי אסי: כי הוו

כאשר דנו

רבי יוחנן

וריש לקיש ב

פרשת

פרה

אדומה,

לא מסקי מינה

, לא הצליחו להעלות מתוכה חידוש כאשר ניסו לפרש את כל מקראותיה באופן אחד,

אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא

. כמו העפר המועט שהשועל מעלה ברגליו כשהוא הולך בשדה חרושה.

אלא אמרי

: יש מקראות בפרשה שהן בגדר

"משמע מוציא מיד משמע". ו

יש מקראות שהן בגדר

"משמע ממילא".

תני תנא קמיה דרבי יוחנן

. שנה השונה ברייתא לפני רבי יוחנן:

"כל השחיטות כשרות בזר

-

חוץ מ

השחיטה

של פרה".

אמר ליה רבי יוחנן: פוק תני לברא

צא ושנה את דבריך מחוץ לבית המדרש. כלומר, דבריך אינם נכונים. שהרי

לא מצינו שחיטה בזר שהיא פסולה.

ורבי יוחנן, לא מבעי לתנא לא ציית

, לא רק שלא קיבל את דברי התנא הסובר ששחיטת פרה אדומה פסולה בזר.

אלא אפילו לרביה לא ציית

אלא אפילו לרבו לא שמע!

דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק

רבו:

שחיטת פרה בזר

-

פסולה.

ואני

[רבי יוחנן]

אומר

שהיא

כשירה.

שהרי

לא מצינו שחיטה שפסולה בזר

.

שנינו במשנה:

בא לו

הכהן הגדול

אצל פרו

פעם

שניה

ומתודה [וידוי שני]. וכך היה אומר: "אנא השם

עויתי

אני וביתי ובני אהרן עם קדושך".

והוינן בה:

מאי שנא

, במה שונה מה ששנינו

בוידוי ראשון, דלא אמר "ובני אהרן עם קדושך". ומאי שנא בוידוי שני דאמר "ובני אהרן עם קדושך"?

[כלומר, מדוע אינו מתודה גם בוידוי הראשון על כל הכהנים כשם שהתודה בוידוי השני? הרי כל הכהנים מתכפרים בפרו של הכהן הגדול! מאירי ].

ומתרצינן:

תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת

כך ראוי לומר:

מוטב

שתחילה יתודה על עוונותיו ויהיה זכאי, ואז

יבא

[הכהן הגדול]

זכאי, ויכפר על החייב

[שבט הכהונה].

ואל יבא

הכהן הגדול כשהוא

חייב, ויכפר על החייב

.

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו שהכהן הגדול התודה על פרו פעם שניה. ומשנתנו ממשיכה לסדר את סדר העבודה.

שחטו

, הכהן הגדול שחט את פרו,

וקבל במזרק את דמו.

ונותנו

את המזרק

למי שהוא

, לכהן שעומד ו

ממרס

[מערב]

בו על הרובד הרביעי שבהיכל

. על שורת הרצפות הרביעית שבהיכל.

ובפשטות כוונת המשנה לשורה רביעית מפתח ההיכל ולפנים. והגמרא תדון בזה.

והיה הכהן ממרס את הדם שם

כדי שלא יקרוש,

מפני שהכהן הגדול פונה לעבודת הקטורת לפני שזורק את הדם, והדם היה שוהה זמן רב, ואם לא ימרסו בו הוא עלול לקרוש ותתבטל מצות הזאת הדם.

נטל

הכהן הגדול

מחתה

לחתות בה גחלים לצורך הקטורת,

ועלה לראש המזבח. ופנה גחלים אילך ואילך,

לצדדים,

וחיתה מן

הגחלים

המעוכלות הפנימיות

שבפנים [באמצע] המערכה, שכבר נתעכלו [נתאכלו] היטב, כדי שלא יעלו עשן [תפארת ישראל].

וירד

מן המזבח.

והניחה

[את המחתה]

על הרובד הרביעי שבעזרה

. והיתה המחתה מונחת שם עד שיחפון את הקטורת בחפניו, ויתנה לתוך הכף. ורק אחר כך הכניס את הכף ואת המחתה לקדש הקדשים.

ועכשיו המשנה מבארת במה היה שונה סדר חתוי הגחלים והקטרת הקטורת שביום הכיפורים ממעשה הקטורת שבכל יום:

בכל יום היה

הכהן שזכה בהקטרת הקטורת

חותה

גחלים

ב

מחתה של

כסף

,

ומערה

את הגחלים שבמחתה של כסף,

בתוך

מחתה

של זהב,

ומכניס את המחתה של הזהב להיכל.

ו

אילו

היום

, ביום הכיפורים,

חותה ב

מחתה

של זהב, ובה

עצמה

היה מכניס

את הגחלים לפנים, כדי להקל על הכהן הגדול, שהיה חלש מן התענית, שלא יצטרך לערות את הגחלים מכלי לכלי.

בכל יום היה

הכהן

חותה

גחלים מן המזבח

ב

מחתה

של ארבעת קבין

, במחתה של כסף שיש בה נפח ארבעה קבין.

ומערה

מתוכה את הגחלים

בתוך

מחתה של זהב

של שלשת קבין

[ומקצת מן הגחלים נשפכו על הארץ בשעת העירוי].

ו

אילו

היום,

ביום הכיפורים, היה

חותה ב

מחתה

של זהב

המכילה

שלשת קבין

.

ובה

בעצמה

היה מכניס,

כדי שלא להכביד על הכהן הגדול החלש מן התענית.

רבי יוסי אומר: בכל יום היה

הכהן

חותה בשל סאה

[ששה קבין],

ומערה

ממנה

בתוך

מחתה של

שלושת קבין

.

ו

אילו

היום חותה בשלשת קבין, ובה היה מכניס.

בכל יום היתה

המחתה

כבדה

מפני שדופנה היה עבה.

והיום

היתה

קלה

מפני שדופנה היה דק [גמרא] כדי להקל על הכהן הגדול בחולשתו.

בכל יום היתה ידה

של המחתה

קצרה, והיום

היתה ידה

ארוכה

כדי שיוכל ליתנה מתחת לזרועו, וזרועו תסייע בידו להקל עליו בחולשתו.

בכל יום היתה

[היה ]

זהבה

דומה לגוון

ירוק

.

והיום

היה דומה ל

אדום, דברי רבי מנחם.

בכל יום מקריב פרס

חצי מנה [משקל חמישים דינרי כסף],

בשחרית, ופרס בין הערבים. והיום

מלבד פרס של שחרית ופרס של בין הערביים שהקטיר בהיכל, היה

מוסיף מלא חפניו

שמכניס לקדש הקדשים.

בכל יום היתה

הקטורת

דקה

, טחונה היטב. כמו שנאמר [שמות ל לו]: "ושחקת ממנה הדק".

ו

אילו הקטורת המיוחדת של

היום

שהיה מכניס לקדש הקדשים, היתה

דקה מן הדקה

. שהיו טוחנים אותה פעם נוספת בערב יום הכיפורים עד שנעשתה דקה מן הדקה.

ואגב ששנינו שהיה הבדל בין מעשה הקטורת של כל השנה למעשה הקטורת ביום הכיפורים, מביאה המשנה הבדלים נוספים שהיו בין עבודות יום הכיפורים לעבודות שאר הימים.

בכל יום כהנים עולין

למזבח

במזרחו של כבש

המזבח.

שהכבש היה בדרומו של המזבח, וכאשר הגיעו הכהנים למעלה למזבח, היו צריכים לפנות למזרח המזבח שהוא בימין העולה. שכך אמרו חז"ל: "כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין". ולכן כאשר עלו בכבש היו עולין בקצהו המזרחי.

ו

כאשר היו גומרים להקיף את המזבח בצד מערב, משסיימו את עבודתם, היו

יורדין במערבו

של הכבש.

ולא היו הכהנים רשאים ללכת באמצע הכבש, מפני שאם ילכו באמצע, יצטרכו להאריך את הדרך שעל המזבח [עד שיפנו למזרח בהליכתם. וכן יצטרכו להאריך את הדרך בחזרתם מן המערב עד אמצע הכבש], ואין זה נאה ללכת דרך ארוכה על המזבח שלא לצורך.

והיום

, ביום הכיפורים,

כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע

כדי להראות את כבודו ואת חיבתן של ישראל שהוא שלוחם, שהוא כבן בית והולך במקום שהוא חפץ.

רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע

, אפילו בכל ימות השנה.

בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור

לפני שמתחיל לעבוד,

והיום מן הקיתון

[הכד]

של זהב

. [משום כבודו, שלא יקדש ממקום ששאר הכהנים מקדשים ].

רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב

, אפילו בכל ימות השנה.

בכל יום היו שם

, על המזבח החיצון,

ארבע מערכות

ערימות של עצים בוערים.

והיום חמש

[והגמרא תפרש את טעם הדבר] -

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בכל יום

היו על המזבח החיצון

שלש

מערכות.

והיום ארבע.

רבי יהודה אומר: בכל יום

היו שם

שתים

שתי מערכות,

והיום שלש.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה: שחטו וקבל במזרק את דמו, ונתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל [כדי שימרס בו עד שהכהן הגדול יסיים את עבודת הקטורת].

ומקשינן:

והכתיב

[ויקרא טז יז]:

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד

בבאו לכפר בקדש עד צאתו". והגמרא להלן מפרשת שהפסוק מדבר בזמן הקטרת הקטורת. ואם כן איך הממרס היה עומד בהיכל?

אמר רב יהודה

תירוץ:

תני

, שנה את דברי המשנה כך: ונותנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי

של היכל

.

כלומר, הממרס עמד ברובד הרביעי של העזרה, שכיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין, ושם עומד הממרס. ורובד זה הוא רובד רביעי להיכל. והגמרא מביאה ברייתא המפרשת את הפסוק [שהובא בקושית הגמרא]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו".

תנו רבנן

:

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד"

.