Joma 30b — Talmud auf Deutsch

ומשנינן:

באחולי עבודה קא מיפלגי

. בכהן שעבד בלא טבילה נחלקו בן זומא ורבי יהודה אם עבודתו כשרה בדיעבד או שעבודתו מחוללת, והקרבן נפסל.

לבן זומא

, שדרש בקל וחומר שהנכנס לעזרה חייב לטבול, אם כן חיוב טבילה זו הוא מן התורה. ולכן

מחיל עבודה

, עבודתו מחוללת.

ואילו

לרבי יהודה

שאין חיוב טבילה זו אלא מדרבנן,

לא מחיל

[מחלל]

עבודה.

ותמהינן:

ולבן זומא: מי מחיל?

וכי עבודתו מחוללת?!

והתניא

: והרי שנו בברייתא:

כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין

החלפת

בגד

זהב

לבגד

לבן,

ובין

החלפת

עבודה

[שבפנים]

לעבודה

[שבחוץ],

עבודתו כשרה.

אחד כהן גדול, ואחד כהן הדיוט, שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה

-

עבודתו פסולה

.

ומוכח כי רק רחיצת ידים ורגלים בשחרית לפני שמתחיל לעבוד היא בלבד מעכבת, שאם לא רחץ עבודתו פסולה [ולמדו זאת מדרשת הפסוק בזבחים יט ב].

ומבואר בברייתא, שכהן גדול שלא טבל ולא קידש ביום הכיפורים כשמחליף מעבודה לעבודה, עבודתו כשרה.

והרי בן זומא למד קל וחומר מכהן גדול המשנה מעבודת פנים לעבודת חוץ. וכהן גדול עצמו אם לא טבל ולא קידש ביום הכיפורים, עבודתו כשרה!

ואם כן, איך יתכן לומר שטבילה של שחרית, הנלמדת מטבילת כהן גדול, תפסול בדיעבד?

אלא

, ודאי לדברי הכל אם לא טבל בשחרית ועבד, עבודתו כשרה. ובמה נחלקו בן זומא ורבי יהודה?

למיקם בעשה קמיפלגי

. האם טבילת שחרית היא מצות עשה דאורייתא נחלקו:

לבן זומא

שלמד קל וחומר מכהן גדול -

קאי

הרי הוא עומד

ב

ציווי של מצות

עשה

. שנאמר [ויקרא טז] בענין עבודת כהן גדול: "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו, ויצא ועשה את עולתו" [ר"ח. ועיין רש"י והגהת הב"ח].

ואילו

לרבי יהודה

שטבילה זו היא משום סייג והרחקה -

לא קאי בעשה

[אינו מצווה ועומד ב"עשה"].

ותמהינן:

ומי אית ליה לרבי יהודה האי

סברא?

וכי סובר רבי יהודה שגזרו שכל הנכנס לעזרה יטבול?!

והתניא

הרי שנינו בברייתא בהלכות מצורע, שלדעת רבי יהודה מצורע הנכנס לעזרה להקריב קרבנותיו אינו חייב טבילה, כדלהלן:

מצורע שנרפא מצרעתו, מביא שתי ציפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, כמבואר בפרשת מצורע [ויקרא יד], וטובל.

ואחרי שטבל עדיין הוא טמא בטומאת "אב הטומאה", וסופר שבעה ימים, וביום השביעי מגלח את שערו ומכבס את בגדיו, וטובל פעם שניה מבעוד יום.

וביום השמיני מביא את הקרבנות שחייבתו תורה בהם [כמבואר בויקרא שם].

וביום השביעי, כל זמן שהמצורע לא הביא את קרבנותיו, הוא נקרא "מחוסר כפרה" ואסור לו להכנס לעזרת ישראל [שיש לה קדושת "מחנה שכינה"]

ושנינו בברייתא:

מצורע

שכבר ספר שבעת ימים וטבל ביום השביעי,

טובל

שוב ביום השמיני לפני שמביא קרבנותיו, כדין כל הנכנס לעזרת ישראל שצריך לטבול.

ועומד בשער ניקנור,

היות שהחלל של שער ניקנור לא נתקדש בקדושת עזרת ישראל, ומותר למחוסר כיפורים לעמוד שם.

והמצורע היה עומד שם כדי שיוכל להכניס את בהונות ידיו ורגליו בפנים, והכהן נותן עליהם מדם האשם ומלוג השמן.

רבי יהודה

חולק ו

אומר

: מצורע ביום השמיני

אינו צריך טבילה

, לפי

שכבר טבל מבערב

שלפניו, ביום השביעי.

ולמדנו מדברי הברייתא הזאת, שאף על פי שהמצורע מכניס את בהונות ידיו ורגליו לעזרת ישראל, אינו חייב לטבול באותו היום. ואילו בברייתא דלעיל למדנו שרבי יהודה מחייב טבילה את כל הנכנס לעזרה, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו, ויפרוש.

הרי, שיש לפנינו סתירה בדעת רבי יהודה!

ומתרצינן: לעולם כל הנכנס לעזרה חייב לטבול.

ו

ההוא

, מה שאמר רבי יהודה שמצורע אינו חייב לטבול ביום השמיני,

כדתני טעמא

, משום הטעם ששנו בו:

"שכבר טבל מבערב"

.

כיון שהטבילה היתה סמוכה ליום שנכנס למקדש, שהרי טבל אתמול, אין לחשוש ל"טומאה ישנה", אלא רק לטומאה חדשה. ולא חששו שמא ישכחנה אם נטמא. ולכן לא הצריכוהו לטבול [ריטב"א].

ומקשינן:

ודקארי לה

, מי שהביא את הברייתא הדנה במצורע ביום השמיני [שדעת רבי יהודה שאינו צריך טבילה] -

מאי קארי לה!?

לאיזה צורך הביא את הברייתא? הרי מפורש בה טעמו של רבי יהודה שפוטר את המצורע מטבילה משום שטבל מבערב, וברור שאין מכאן קושיא על דברי רבי יהודה שמחייב את כל הנכנסים לעזרה בטבילה!

ומתרצינן: מי שהביא את הברייתא הזו, מהטעם הזה הביאה:

משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה

, שרצה להקשות עליה סתירה מברייתא אחרת:

שכך שנו בברייתא: אמרו חכמים:

לשכת המצורעין

היתה בהר הבית,

ששם מצורעין טובלין

לפני שמקריבין קרבנותיהם.

רבי יהודה אומר: לא

עבור

מצורעין בלבד אמרו

חכמים שתיקנו את הלשכה הזאת לטבול שם,

אלא

עבור טבילת

כל אדם

הנכנס לעזרה להקריב קרבנותיו.

ומלשון רבי יהודה שאמר: לא מצורעין "בלבד", משמע שמסכים לדעת חכמים שמצורעין חייבים לטבול ביום השמיני לפני שמביאים קרבנותיהם, אלא שהוסיף שגם כל אדם חייבים לטבול.

וקשה, שהרי בברייתא דלעיל אמר רבי יהודה שמצורע אינו צריך טבילה שכבר טבל מבערב! והרי שהברייתות סותרות זו את זו!

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

, הברייתא דלעיל, שרבי יהודה אומר שמצורע אינו צריך טבילה, מדובר

דטביל

, שהמצורע טבל ביום השביעי.

ואילו

הא

בברייתא הזאת שמבואר מדברי רבי יהודה שמצורע צריך לטבול, מדובר

דלא טביל

. שהמצורע לא טבל ביום השביעי, ולכן הוא חייב לטבול ביום השמיני.

ומקשינן:

אי

אם מדובר בברייתא באופן

דלא טביל

[שהמצורע לא טבל מאתמול] קשה: הרי אינו יכול להביא את קרבנותיו באותו היום, שהרי

הערב שמש בעי

צריך לחכות עד שתשקע השמש [ויצאו הכוכבים] ביום שטבל, ורק למחרת יכול להביא את קרבנותיו.

וכיון שאינו יכול להביא את קרבנותיו באותו היום, למה לו לטבול בהר הבית, הרי הוא יכול לטבול סמוך לביתו, או בכל מקום שיחפוץ [תוספות בתירוץ ראשון] .

אלא

, בעל כרחך,

אידי ואידי

, בזו ובזו [כלומר, בשתי הברייתות דלעיל] מדובר

דטביל

[שטבל], וצריך לומר תירוץ אחר:

הא

, הברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב את המצורע טבילה, למרות שטבל מאתמול, מדובר בה

דאסח דעתיה

, שאחרי הטבילה הסיח את דעתו מלהשמר מלנגוע בדבר המטמא, ולכן אנו חוששים שמא נטמא, וחייב לטבול.

ואילו

הא

, הברייתא הראשונה שרבי יהודה פוטר את המצורע מלטבול, מדובר בה

דלא אסח דעתיה

, שלא הסיח את דעתו מלהשמר מלהיטמא. ולכן אינו צריך טבילה היום, שהרי כבר טבל מאתמול.

ומקשינן: האיך אפשר להעמיד את הברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב טבילה בשהסיח דעתו?

והרי

אי אסח דעתיה

אם הסיח את דעתו, ויש לחשוש שנכנס לאוהל המת ולא שם לב לדבר -

הזאת שלישי ושביעי בעי!

צריך שיזו עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, ורק אחר כך טובל ונכנס לעזרה!

דאמר רבי דוסתאי בר מתון אמר רבי יוחנן: הסח הדעת

מטומאה,

צריך הזאה שלישי ושביעי

לפני שנכנס לעזרה!

אלא

, בעל כרחך,

אידי ואידי

בזו ובזו [כלומר, בשתי הברייתות] מדובר

דלא אסח דעתיה

[שלא הסיח דעתו], ולכן אינו צריך הזאת שלישי ושביעי.

ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל, שבברייתא הראשונה רבי יהודה אמר שמצורע אינו טובל ביום השמיני, ואילו בברייתא האחרונה, אמר שהמצורע טובל!

ומתרצינן:

ולא קשיא

.

הא

, בברייתא הראשונה שרבי יהודה פוטר את המצורע מלטבול, מדובר

דטביל

מאתמול

על דעת ביאת מקדש

, שבשעת הטבילה התכוון להטהר על מנת לבוא למקדש.

ואילו

הא

, בברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב את המצורע לטבול, מדובר

דלא טביל על דעת ביאת מקדש,

והטובל על דעת להטהר לדבר קל אינו נטהר לחמור ממנו.

כגון, הטובל על דעת להטהר לאכילת תרומה, אינו טהור לאכילת קודש, כמבואר במסכת חגיגה [דף יח ב]. ולכן צריך לטבול שוב ביום השמיני.

ואיבעית אימא

ואם תרצה תוכל לומר תירוץ אחר:

בקושיא הנחנו שרבי יהודה אומר [בברייתא האחרונה] שמצורע צריך לטבול, מדיוק לשונו שאמר: לא מצורעין "בלבד" אמרו. ומהמלה "בלבד" משמע שרבי יהודה מסכים לדעת חכמים שגם המצורע טעון טבילה, אלא שהוסיף שגם כל אדם טובלים שם.

ומתרצינן בתירוץ הזה:

תני

תגרוס בדברי רבי יהודה כך:

"לא מצורעין אמרו, אלא כל אדם"

. ולא גורסים "בלבד".

ולפי זה יש לבאר את הברייתא כך: דעת חכמים שרק מצורעים טובלים ביום השמיני לפני שנכנסים לעזרה, וטעמם מבואר לקמן.

ואילו לרבי יהודה רק שאר כל אדם טובלים, אבל מצורע אינו טובל ביום השמיני, מפני שכבר טבל מבערב [מאתמול].

ולפי זה אין שום סתירה בדברי הברייתות, ובשתיהן מבואר שרבי יהודה אינו מחייב טבילה במצורע שטבל מבערב.

רבינא אמר

תירוץ אחר ליישב את שתי הברייתות:

אמנם גורסים בברייתא האחרונה - לא מצורעים "בלבד". אבל

רבי יהודה, לדבריהם דרבנן

שאמרו שמצורעין צריכים לטבול,

קאמר להו

, אמר להם רבי יהודה כך:

אמנם

לדידי

לשיטתי

מצורע אין צריך טבילה

[כמבואר בברייתא הראשונה].

אבל

לדידכו

לשיטתכם -

אודו לי איזי מיהת

הודו לי חבירי לפחות בדבר זה -

דלא מצורעין בלבד אמרו

שצריכים לטבול לפני שנכנסים לעזרה,

אלא כל אדם.

ורבנן

לא הודו לו בזה. והם סוברים שרק מצורע צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה,

וטעם הדבר: היות ו

מצורע

-

דייש בטומאה

. הוא התרגל עד עכשיו לכך שהוא טמא, ולא נזהר מלנגוע בדבר המטמא, ולפיכך חששו שמא אחרי טבילה עדיין לא נזהר ונגע בטומאה. [והצריכוהו לטבול כדי שיזכור אם יש טומאה בידו ויפרוש].

אבל

כל אדם

-

לא דיישי

[התרגלו]

בטומאה

, ואין לחוש שישכח מטומאתו.

נמצא, שלדברי רבינא בזה נחלקו רבי יהודה ורבנן: לרבי יהודה כל אדם צריך לטבול מלבד המצורע. ולרבנן אדרבה, מצורע בלבד צריך לטבול.

וזהו כדעת התירוץ הקודם ["ואיבעית אימא"].

אמר ליה אביי לרב יוסף

: למדנו בברייתא הראשונה: "מצורע טובל ועומד בשער ניקנור, רבי יהודה אומר אינו צריך טבילה". ויש להסתפק במה נחלקו חכמים על רבי יהודה:

נימא

האם נאמר ש

רבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה

-

כבן זומא סבירא להו

שמחייב טבילה לכל אדם מדאורייתא, ולכן אפילו מצורע שטבל מבערב חייב לטבול ביום השמיני לפני שנכנס לעזרה.

וחכמים הללו חולקים על חכמים שבברייתא השניה, שהרי בברייתא השניה אמרו חכמים שדוקא מצורע צריך לטבול ולא כל אדם.

והאי דקתני

ש

מצורע

טובל, למרות שכל אדם טובל, הוא -

להודיעך כוחו דרבי יהודה

, שאפילו מצורע שהתרגל בטומאה אינו צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה.

או, דילמא

שמא יש לפרש באופן אחר:

חכמים שבברייתא זו, הם הם אותם החכמים המוזכרים בברייתא השניה, שסוברים שדוקא מצורע צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה, משום ש

שאני מצורע דדייש בטומאה

, שמצורע שונה משאר אדם, מפני שמצורע התרגל בטומאה. ולפיכך חששו שמא לא נזהר ונטמא, והצריכוהו טבילה מדרבנן, אבל שאר כל אדם אינו צריך לטבול.

אמר

ענה

ליה

רב יוסף: חכמים שבשתי הברייתות סוברים שדוקא מצורע צריך לטבול, משום ש

שאני מצורע דדייש בטומאה.

אמר ליה אביי לרב יוסף

יש להסתפק ב

טבילה זו

של כל אדם הנכנס לעזרה, לרבי יהודה שאמר "סרך טבילה היא זו", ואינה אלא מדרבנן.