Joma 26a — Talmud auf Deutsch

למאי אתא?

שהרי הפדר אף הוא בכלל הנתחים ולמה נכתב במיוחד.

לכדתניא: כיצד היה עושה? נותן את הפדר אבית השחיטה

על מקום השחיטה

ומעלהו

על המזבח

וזהו דרך כבוד של מעלה

שבית השחיטה המלוכלך בדם לא יהא גלוי.

מתניתין:

הפייס השלישי

היו מכריזים בעזרה

חדשים לקטרת

כהנים שלא זכו מימיהם להקטיר קטרת

באו והפיסו

. יבאו וישתתפו בהגרלה על עבודת הקטורת. ובגמרא יבואר למה לא הורשו להשתתף בפייס זה רק חדשים בלבד.

וה

פייס

הרביעי

היו מכריזים

חדשים עם ישנים

כהנים עדיין לא זכו בעבודה זו יחד עם כהנים שכבר זכו: באו והפיסו כדי לקבוע

מי מעלה אברים מן הכבש למזבח

.

אותם אברים שהועלו לכבש בפייס השני חזרו עתה והפיסו מי יעלה אותם מהכבש לראש המזבח על מנת להקטירם.

גמרא:

תנא: מעולם לא שנה אדם בה

. שכל כך הרבה כהנים היו בכל בית אב [העובדים באותו יום] עד שמעולם לא אירע שלא יהא שם מי שלא הקטיר מימיו [מאירי].

והוינן בה:

מאי טעמא

לא הניחו לכהן אחד לזכות פעמיים בקטרת?

ומשנינן:

אמר רבי חנינא: מפני שמעשרת

את העוסקים בה לכן רצו שתהא הזדמנות לכהנים רבים ככל האפשר לזכות בה כדי שיתעשרו.

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי טעמא

היא מעשרת?

אילימא משום דכתיב

בברכת משה לשבט לוי

"ישימו קטורה באפיך"

.

וכתיב בתריה "ברך ה' חילו"

, הרי שהקטרת מעשרת?

אי הכי

הקטרת קרבן

עולה נמי

תהא מעשרת. ד

הכתיב

בההיא קרא גופיה

"וכליל על מזבחך

", דהיינו קרבן עולה שקרבה כליל על המזבח. ומדוע לא הקפידו גם בה שלא יקריבנה כהן אחד פעמיים?

אמר ליה

אביי:

הא

, העולה

שכיחא

. שהרי יש הרבה עולות נדבה.

והא

הקטרת

לא שכיחא

שקטרת חובה אינה אלא פעמיים ביום ואין מביאין קטרת בנדבה. ומסתבר שברכת העושר נאמרה רק בעבודה שאינה שכיחה. שאם לא כן נמצאו כל הכהנים עשירים.

אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן

תלמיד חכם

דמורי

שמורה הוראה בישראל

אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר.

משבט

לוי: דכתיב

שם בברכת משה לשבט לוי

"יורו משפטיך ליעקב

".

משבט

יששכר: דכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל".

ומקשינן:

ואימא יהודה נמי

יצאו ממנו מורי הוראה,

דכתיב "יהודה מחוקקי"?

ומשנינן:

אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא

שמורי הוראה שמשבט לוי ויששכר יודעים להורות אליבא דהלכתא אבל משבט יהודה אף שחכמים הם לא זכו להיות הלכה כמותם.

אמר רבי יוחנן: אין מפייסין על תמיד של בין הערביים

.

אלא, כהן שזכה בו

בעבודה מסויימת

ב

תמיד של

שחרית זוכה בו

באותה עבודה גם

ערבית

בתמיד של בין הערביים.

מיתיבי

מהא דתניא:

כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערביים?

ומשנינן:

כי תניא ההיא

-

בקטרת

. שהיו מפייסין שנית לקטרת של בין הערביים, שהרי לא הניחו לכהן אחד שיקטיר קטרת פעמיים. אבל בעבודות התמיד שלא היו מקפידין על כך שלא יעבוד כהן אחד אותה עבודה פעמיים, לא היו מפייסין שוב לתמיד של בין הערביים.

ומקשינן:

והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית, כך מפייסין לו ערבית

. ומדקתני "לו" ולא "לה" משמע שמדובר בתמיד, שהוא לשון זכר, ולא בקטרת שהיא לשון נקבה? ומתרצינן:

אימא "לה"

. ואכן אף ברייתא זו מדברת בקטרת.

ומקשינן:

והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית

.

וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה ערבית

. הרי שברייתא זו מדברת בין בתמיד בין בקטרת שמפייסין להם שנית בין הערביים. וקשיא לרבי יוחנן?

ומתרצינן:

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסקינן

. שהוכרחו לפייס בו שנית בין הערביים אף בתמיד,

הואיל ומשמרות מתחדשות

מתחלפות בחצות יום השבת, והכהנים שזכו בתמיד של שחרית שוב לא עבדו בתמיד של בין הערביים.

אבל בשאר ימות החול לא היו עושין פייס שני לתמיד של בין הערביים. אלא הכהן שזכה בשחרית הוא זוכה גם בערבית.

והוינן בה:

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא

לסברת המקשה על רבי יוחנן שהיו חוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערביים. תיקשי, ד

הא נפישי לה פייסות

, ונמצא שהיו יותר מארבע פייסות. והלא שנינו בריש פרקין שרק ארבע פייסות היו בכל יום?

ומשנינן:

מייתי, כולהו מצפרא אתו

. כל הכהנים באו בבקר.

כלומר, לא היתה התכנסות מיוחדת לצורך הפייס של תמיד של בין הערביים אלא באותה התכנסות של הבקר הפיסו פעמיים פעם אחת לצורך תמיד של שחרית. ו

דזכי ביה שחרית זכי

והזוכה בה זכה. ופעם שניה הפיסו לצורך תמיד של בין הערביים, ו

דזכי בערבית זכי

. והזוכה בה זכה. ולכן שתי הפייסות נחשבים לפייס אחד.

שנינו במשנה:

הרביעי חדשים עם ישנים

מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב.

דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן

לאחר מכן

למזבח

, כל כהן מעלה לראש המזבח את אותו איבר שהעלהו לפני כן על הכבש.

ומבארינן:

במאי קמיפלגי?

מר

תנא דמתניתין

סבר: "ברב עם הדרת

מלך"

לפיכך עדיף שכהנים רבים ככל האפשר יתעסקו בהקרבת אברי התמיד שזהו כבודו של מלך.

ומר

רבי אליעזר בן יעקב

סבר: מקום שכינה

שהוא בבית המקדש -

לאו אורח ארעא!

אין זה דרך ארץ שכהן אחד יתחיל בעבודה ויעזבנה וכהן אחר יסיים אותה, לפי שנראה כאילו הדבר טורח להם אלא אותו כהן שהתחיל בעבודה הוא יסיימנה.

אמר רבא: לא רבי אליעזר בן יעקב אית ליה דרבי יהודה

הסובר [לעיל כה, ב] שלא היה פייס למחתה. אלא רבי אליעזר בן יעקב סובר שאכן היה פייס נפרד למחתה.

ולא רבי יהודה אית ליה דרבי אליעזר בן יעקב

. אלא רבי יהודה סובר שהיה פייס להעלאת אברים מן הכבש.

דאם כן

שאם תאמר שהם מודים זה לזה

בצרו לה פייסות!

יחסר להם ממנין ארבע הפייסות. ובעל כרחך שרבי אליעזר בן יעקב שמוריד את הפייס של העלאת אברים מהכבש למזבח מוסיף במקומו את הפייס של המחתה, כדי להשלים למנין ארבע הפייסות.

ורבי יהודה שמוריד את הפייס של המחתה מוסיף במקומו את הפייס של העלאת האברים מהכבש למזבח.