Jewamot 80b — Talmud auf Deutsch

אבל אמו שוחה עליו ומניקתו

,

מפני הסכנה

של האם והולד.

ומשמע לגמרא עכשיו, שאין חילוק בין גמרו סימניו ללא גמרו סימניו, ותיקשי לרבי אבהו.

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן

,

כשגמרו סימניו

, כלומר: הואיל וגמרו סימניו הרי הוא בר קיימא אם הגיע לגיל עשרים, וכדעת רבי בברייתא שמביאה הגמרא, והשמיענו רבי אבהו: מכל מקום אין מחזיקין אותו בבן קיימא אלא כשהגיע לגיל עשרים וחי.

דתניא: איזהו בן שמונה

חדשים שאינו בן קיימא,

כל שלא כלו לו חדשיו

, כלומר: בזמן הלידה הדין תלוי ולא בסימנים.

רבי אומר: סימנין מוכיחין עליו

שהוא בן שמונה חדשים,

שערו וצפרניו שלא גמרו

.

הרי למדת לדעת רבי:

טעמא דלא גמרו

שערו וציפרניו הוא דלא הוי בן קיימא.

הא

נולד לשמונה חדשים, ו

גמרו

שערו וצפרניו,

אמרינן: האי

ולד

בר שבעה

חדשים

הוא

[נגמרה צורתו לסוף שבעה חדשים]

ואישתהויי הוא דאישתהי

[נשתהה במעי אמו אחר שנגמר, ויצא לשמונה חדשים], ונמצא שבן קיימא הוא כשאר יולדות לשבעה חדשים.

ומקשינן:

אלא הא דעבד רבי אבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים, ואישתהי

הבעל במדינת הים

עד תריסר ירחי שתא

[שנים עשר חודש] ואז ילדה אשתו,

ואכשריה

רבי אבא לולד לבוא בקהל, ומשום שאנו תולים: לא מאחר נתעברה וממזר הוא, אלא מבעלה נתעברה קודם שיצא למדינת הים, ונשתהה העובר במעי אמו שלשה חדשים לאחר שנגמרה צורתו לסוף תשעה חדשים -

כמאן

, כדעת מי הוא שעשה כן רבי אבא, האם

כרבי דאמר: משתהא

הולד במעי אמו אחר שנגמרה צורתו?!

ומשנינן:

כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר

נמי:

משתהי

הולד במעי אמו אחר שנגמרה צורתו, הרי נמצא כי

כרבים

הוא ד

עבד

רבי אבא ולא כיחיד.

דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שנשתהא שלשים יום באדם

, תינוק שחי אחר לידתו שלשים יום אפילו נולד לשמונה חדשים הרי זה

אינו נפל

, מפני שאנו אומרים: לשבעה חדשים נגמרה צורתו, אלא שנשתהה במעי אמו עד החודש השמיני.

תנו רבנן: איזהו סריס חמה, כל שהוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות, ואפילו הביא

שתי שערות

לאחר מכאן, הרי הוא כסריס לכל דבריו

.

ואלו הן סימניו

להחזיקו בסריס מלבד אי הבאת שתי שערות:

כל שאין לו זקן

, כלומר: שלא נתמלא זקנו, ואפילו שיש לו שערות בזקן, [תוספות].

ושערו לקוי

[דק ורך ביותר, רש"י ומאירי].

ובשרו מחליק

[חלק כשל אשה] ואינו שעיר כדרך שאר אנשים.

רבי יהודה בן יאיר אומר: כל שאין מימיו

[מימי רגליו, רמב"ם ומאירי ]

מעלין רתיחות

, והוא הקרוי "קצף", [מאירי].

ויש אומרים: כל המטיל מים, ואין עושין כיפה

[קילוח ארוך למרחוק, ועגול ככיפה].

ויש אומרים: כל ששכבת זרעו דוחה

[צלולה כמים ואינה קשורה כלובן ביצה, רש"י ומאירי].

ויש אומרים: כל שאין מימי רגליו מחמיצין

[מסריחים כששוהים בכלי].

אחרים אומרים: כל שרוחץ

בחמין

בימות הגשמים, ואין בשרו מעלה הבל

[אדים]

רבן שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולו לקוי

, דק וכעין צפצוף

ואין ניכר בין

קולו של

איש לאשה

, [מאירי].

ואיזו היא איילונית

:

כל שהיא בת עשרים

ולא הביאה שתי שערות, ואפילו הביאה

שתי שערות

לאחר מכאן, הרי היא כאיילונית לכל דבריה

ואלו הן סימניה

להחזיקה באיילונית לבד אי הבאת שתי שערות:

כל שאין לה דדים

.

ומתקשה בשעת תשמיש

[תשמיש קשה עליה].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין שיפולי מעיה כנשים

[אין לה כמין כף מעל אותו מקום].

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולה עבה, ואינה ניכרת בין אשה לאיש

השמועה הבאה מתבארת על פי שיטת התוספות.

איתמר: סימני סריס

שנזכרו בברייתא דלעיל, נחלקו בו אמוראים אם צריך את כולם או את חלקם כדי להחזיקו כסריס חמה:

רב הונא אמר: עד שיהו

בו

כולם

.

רבי יוחנן אמר: אפילו באחד מהן

, ומפרש לה ואזיל.

היכא דהביא

אפילו

שתי שערות

בלבד

בזקן, כולי עלמא לא פליגי

ואפילו רבי יוחנן מודה -

ד

אינו סריס

עד שיהיו

בו

כולן

. כלומר: שלא יתמלא זקנו יחד עם שאר הסימנים שנשנו בברייתא.

כי פליגי, בשלא הביא

אפילו שתי שערות בזקן.

ובאופן זה בלבד הוא שאמר רבי יוחנן: סימן זה לבדו מועיל להחשיבו כסריס, ואילו לדעת רב הונא: אפילו באופן זה אינו מוחזק להיות סריס עד שיצטרפו אליו שאר הסימנים.

ומקשינן: ו

אלא הא דאמר להו רבה בר אבוה לרבנן

[ביקש רבה בר אבוה מהחכמים]:

עיינו ביה ברב נחמן

[צאו והתבוננו ברב נחמן] - שלא היה לו זקן -

והיה,

אי בשרו מעלה הבל

, אם כן אינו סריס,

איתיב ליה ברת

[אתן לו את בתי לאשה]!

נמצאת למד מדברי רבה בר אבוה שאין די במה שאין לו זקן להחזיקו כסריס, ואם כן

כמאן

סבירא ליה לרבה בר אבוה?

כרב הונא

האומר: אפילו כשלא הביא שתי שערות בזקן צריך שיהיו בו כולם, ולפיכך אם היה חסר לו לרב נחמן הסימן שאמרו: אין בשרו מעלה הבל, הרי שאינו סריס?!

ומשנינן:

לא

כאשר סלקא דעתין שלא היו לרב נחמן אפילו שתי שערות בזקן, אלא:

רב נחמן סיכי דיקנא

[יתדות הזקן, כלומר: שערות בכמה מקומות בזקנו]

הוי ליה

.

נמצא, שלא היה ברב נחמן אותו הסימן שלדעת רבי יוחנן די בו כדי להחזיקו בסריס - דהיינו: אין לו שתי שערות בזקן - ולפיכך אם לא נמצאו בו ברב נחמן כל שאר הסימנים הרי שאינו סריס.

שנינו במשנה:

הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית

לא חולצת ולא מתייבמת:

ודייקינן:

קתני סריס דומיא דאיילונית

-

מה "איילונית" בידי שמים

היא,

אף "סריס

" בסריס

בידי שמים

[כלומר: סריס חמה שהוא לקוי ממעי אמו] עוסקת משנתנו, ובזה הוא שאמרו: הסריס לא חולץ ולא מייבם,

ו

נמצאת

סתמא

דמשנתנו

כרבי עקיבא, דאמר

: סריס

בידי אדם אין

אכן בעי חליצה הואיל והיתה לו שעת הכושר,

בידי שמים

הוא ד

לא

בעי חליצה, הואיל והיתה לו שעת הכושר.

שנינו במשנה:

הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה

, בעלה פסלה:

השמועה הבאה מתבארת על פי הריטב"א.

א. לעיל דף סא ב תניא: "זונה" שאסרה התורה לכהן היא זונה כשמה [לשון טועה, שטועה מתחת בעלה לאחרים, רש"י] דברי רבי אליעזר.

[דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש, רש"י].

רבי עקיבא אומר: זונה זו מופקרת.

רבי יהודה אומר: זונה זו איילונית.

וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות" [כגון אחד מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין וממזר, רש"י].

ב. לדעת חכמים כל הנבעלת בעילת איסור הרי היא זונה ובלבד שיהא "זר אצלה מעיקרא".

אבל אם היה מותר לה תחילה ואחר כך נאסרה עליו, אינה נעשית זונה.

ג. נבעלה לחייבי כריתות, הרי היא זונה אפילו אם אינו זר אצלה מעיקרא.

ודייקינן:

טעמא דבעלה הוא

[הסריס] דפסלה מן הכהונה משום שנבעלה לאשת אחיה שלא במקום מצוה.

הא

אם בעלה

אחר

והיו לו עוד אחים בריאים שהיא זקוקה להם

לא

נפסלה מן הכהונה ואף שאסורה היא לכל אדם קודם שחלצה; ואם כן: