Jewamot 72a — Talmud auf Deutsch

ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית

, שהיא נוחה, לא חמה ולא צוננת, וחמה זורחת, וסכנה היא למול בלא זה.

דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית

ומפרשינן:

מאי טעמא?

איבעית אימא: משום דנזופים הוו

על מעשה העגל, ולא היו ראויין לאור נוגה.

ואיבעית אימא

: משום הכי לא נשבה רוח צפונית, כדי

דלא נבדור

[לא יתפזרו]

ענני כבוד

שהיו מקיפין אותם, ולא היתה יכולה חמה ליכנס.

אמר רב פפא: הלכך

, ב

יומא דעיבא

[יום המעונן],

ויומא דשותא

[יום שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות] -

לא מהלינן ביה

[אין מלין בו],

ולא מסוכרינן ביה

[אין מקיזין בו דם], וכמו שלא מלו ישראל במדבר.

ו

אולם

האידנא, דדשו בה רבים

[עתה, שהורגל הצבור לעשות כן אף בימים אלו], על כך נאמר:

שומר פתאים ה'

.

תנו רבנן: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר

אף שביום לא נשבה להם רוח צפונית -

לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה

-

הואיל ושעה זאת היא עת רצון.

וכמו

שנאמר: ויהי בחצי הלילה, וה'

הכה כל בכור

בארץ מצרים.

מאי תלמודא

[מה בא דבר זה ללמדנו]?

הא קא משמע לן, דעת רצון

-

מילתא היא

אמר רב הונא: דבר תורה

, כהן שהוא

משוך

בערלתו [מהול, שנמשכה ערלתו, וכיסתה את העטרה] הרי הוא

אוכל בתרומה

, כי אינו חייב למול.

ו

רק

מדבריהם, גזרו עליו

שימול, ואסרוהו בתרומה כערל,

מפני שנראה כערל

.

מיתיבי

לרב הונא שאמר אין המשוך חייב למול מדאורייתא:

והא תניא:

משוך צריך שימול!

וקא סלקא דעתין מן התורה צריך למול.

ומשנינן: צריך שימול

מדרבנן

.

ותמהה הגמרא על הקושיא:

ודקארי לה

-

מאי קארי לה

[מה עלתה על דעתו של המקשה מתחילה להקשות]?

הא

לא נאמר משוך הרי הוא כערל, אלא

"צריך

" שימול

קתני

, ומשמע שהוא מדרבנן?!

ומפרשינן:

קטעי

המקשה

בסיפא

[סיפא של הברייתא הטעתו למקשה להבין שהוא מדאורייתא].

שכך למדנו בסיפא של הברייתא:

רבי יהודה אומר

: משוך

לא ימול, מפני שסכנה היא לו

, שמא ייעשה כרות שפכה ולא יוכל להוליד.

אמרו לו

חכמים לרבי יהודה:

והלוא הרבה

משוכים בערלתם

מלו בימי בן כוזיבא

,

והולידו

אחר כך

בנים ובנות

.

ומפרשת הברייתא את מקור הדין שמשוך צריך שימול:

שנאמר

בפרשת מילה שנאמרה לאברהם

"המול ימול

".

ובא כפל הלשון ללמד:

אפילו מאה פעמים

ימול, וכגון זה שנמשכה ערלתו אחר שנימול.

ואומר

עוד הכתוב שם: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה

"את בריתי הפר

". ומיותר הוא, כדי

לרבות את המשוך

.

ומפרשת הגמרא תחילה את הברייתא, ואחר מכן שבה הגמרא לבאר את דעת המקשה:

מאי "ואומר

"?

כלומר: למה הוצרך התנא של הברייתא להביא עוד פסוק ללמד על המשוך?

ומפרשינן:

וכי תימא

ד

האי "המול ימול

" לא לרבות את המשוך הוא בא, אלא

לרבות ציצין המעכבים את המילה

, לכן

תא שמע: "את בריתי הפר", לרבות את המשוך

.

וכאן שבה הגמרא לפרש את סברת המקשה, שחיוב המשוך במילה הוא מדאורייתא:

הוא

, המקשה

סבר: מדקא נסיב לה הש"ס קרא

, מכך שהברייתא מביאה את מקור ההלכה מן המקרא, הרי הלכה

דאורייתא היא

.

אבל,

ולא היא!

אלא רק

מדרבנן

חייב המשוך למול שוב,

ו

אילו

קרא

-

אסמכתא בעלמא

הוא.

השמועה הבאה מתבארת כלשונו השניה של רש"י, וכגירסתו.

לימא מסייע ליה

לרב הונא, שאמר דבר תורה משוך אוכל בתרומה, מדברי הברייתא:

דתניא:

טומטום

[שהזכרות שלו מחופה בעור],

אין אוכל בתרומה

, שמא אם ייקרע ימצא שהוא זכר והרי הוא ערל.

אבל

נשיו ועבדיו אוכלין

כנשי הערל ועבדיו.

משוך

בערלתו,

ו

כן מי ש

נולד כשהוא מהול

,

הרי אלו אוכלים

בתרומה [מכאן מסייעת הגמרא לדברי רב הונא, כדמפרש ואזיל].

אנדרוגינוס

[מי שיש לו זכרות ונקבות] שהיה מהול הרי הוא

אוכל בתרומה

הואיל ואינו ערל.

ואין אוכל

האנדרוגינוס

ב

קדשי

קדשים

, שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה, והרי אנדרוגינוס ספק אשה הוא.

טומטום אינו אוכל לא בתרומה

[ולקמן מפרשת הגמרא למה חזר ושנה התנא דין זה],

ולא בקדשים

, ואפילו לא בקדשים קלים ומטעם ערל.

קתני מיהת

בברייתא:

משוך, ונולד כשהוא מהול

-

הרי אלו אוכלין

, והיינו שהמשוך אוכל בתרומה מן התורה, כדעת רב הונא [אבל מדרבנן אינו אוכל תרומה, וכמו שאמר רב הונא].

אמר מר

בברייתא:

טומטום אינו אוכל בתרומה

מטעם ערל, אבל

נשיו ועבדיו אוכלים

.

ותמהינן:

נשיו לטומטום

-

מנא ליה?

[מנין לו לטומטום אשה] להאכילה בתרומה?!

אילימא דקדיש

[קידש] אשה בת ישראל, והרי הוא מאכילה בתרומה משום

דתניא: טומטום שקידש

אשה

קדושיו קדושין

, ואף טומטום ש

נתקדש

על ידי איש

קדושיו

של האיש

קדושין?

אי אפשר לפרש כן שיהא הטומטום מאכיל את אשתו בתרומה, כי:

אימר דאמר

בברייתא, שקידושי הטומטום תופסין, הוא רק

לחומרא

, להצריכה גט קודם שתתקדש לאחר.

אבל

לקולא

להאכיל את אשתו הזרה בתרומה -

מי אמרינן!?

והרי טומטום

ספק אשה הוא, ו

לחומרא צריכים אנו לומר ש

אין אשה מקדשת אשה!

אמר אביי

: הברייתא מדברת

כשביציו

של הטומטום

ניכרות מבחוץ

, שודאי זכר הוא, ויכול לקדש אשה, ולפיכך מאכיל הוא אותה בתרומה.

רבא אמר

לפרש הברייתא:

מאי "נשיו

" שהטומטום מאכילם בתרומה? -

"אמו

" של הטומטום, שהיא בת ישראל הנישאת לכהן, שמת בעלה.

והרי היא אוכלת בתרומה בשביל בן טומטום שיש לה מבעלה הכהן, וכמו שאמרה תורה "ויליד ביתו, הם יאכלו בלחמו", וקרינן ביה "יאכילו" בלחמו, ללמד על זרע שיש לבת ישראל מכהן, שהוא מאכילה בתרומה.

ותמהינן:

אמו?!

הרי

פשיטא

שיאכילנה הטומטום!

ומפרשינן:

מהו דתימא

: הואיל ואמר הכתוב: "ויליד" ביתו הם יאכלו בלחמו, אם כן: בן שהוא

מוליד

[ראוי להוליד] וקרינן ביה "יליד" אכן

מאכיל

הוא את אמו, אבל בן

שאינו מוליד

, ולא קרינן ביה "יליד", הייתי אומר ש

אינו מאכיל

.

קא משמע לן

.

תא שמע

להקשות על פירושו של רבא בברייתא, מן הסיפא:

טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים

.

בשלמא לאביי

, המפרש את הרישא של הברייתא שלמדנו: טומטום אין אוכל בתרומה נשיו ועבדיו יאכלו, שמדובר בה בטומטום שביציו ניכרות מבחוץ, הרי ניחא שחזר ואמר התנא: טומטום אין אוכל בתרומה.

כי

תנא רישא

: טומטום שביציו מבחוץ, שהוא

ערל ודאי

.

וקתני סיפא

: טומטום סתם, שהוא

ספק ערל

.

אלא לרבא

, המפרש אף את הרישא של הברייתא בסתם טומטום, אם כן

טומטום דסיפא למה לי

להשמיענו שאינו אוכל בתרומה, הרי כבר נתבאר זה ברישא?!

ומשנינן:

מאי "טומטום

" אינו אוכל, דקתני בסיפא של הברייתא:

ערל

.

ותמהינן: למה צריך התנא לומר שהערל אינו אוכל בתרומה וקדשים?

הרי

השתא, ספק ערל לא אכיל

בתרומה, כמבואר ברישא, ואם כן, היתכן ש

ודאי ערל אכיל

בתרומה!?

ומפרשינן:

"מה טעם" קאמר

התנא של הברייתא:

מה טעם טומטום

שאין ביציו ניכרות מבחוץ

אינו אוכל בתרומה, מפני שספק ערל הוא, וערל אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים

.

לימא כתנאי

, האם נאמר שתנאים נחלקו בדבר, האם המשוך חייב למול מן התורה, או אינו צריך למול אלא מדרבנן, וכדברי רב הונא:

דתניא:

משוך

,

וגר שנתגייר כשהוא מהול

וצריך להטיף ממנו דם ברית ,

וקטן שעבר זמנו

,

ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות

[עורות ערלה זו על גבי זו] , אף אלו

אינן נימולין אלא ביום

כמילה גמורה שאינה אלא ביום.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר

: תינוק הנימול

בזמנו

[ביום השמיני] -