Jewamot 69a — Talmud auf Deutsch

אלא ללמדך:

מי שיש לו אלמנות וגירושין בה

, הוא זה שאין ביאתו פוסלת אותה, ולכן היא שבה לבית אביה.

יצאו עובד כוכבים ועבד, שאין לו אלמנות וגירושין

בה [שאין קידושין תופסין לו בה], שלא שייך בה "ושבה אל בית אביה", הואיל וביאת עובד כוכבים ועבד פוסלים אותה מתרומה.

ומכאן אנו לומדים גם לחייבי כריתות, שהם פוסלים אשה בביאתם.

והוינן בה:

אשכחן

, אמנם מצאנו את הלימוד מ"אלמנה וגרושה", לגבי דין

כוהנת

בתרומת בית אביה, שהיא נפסלת על ידי גוי, עבד, וחייבי כריתות, הואיל וקדיש גופה.

אבל

לויה וישראלית

, האוכלת בשביל בנה שיש לה מכהן, שלא קדיש גופה -

מנא לן

שגם היא נפסלת כשנבעלה למי שאין לו אלמנות וגירושין בה?

ומשנינן:

כדאמר רבי אבא אמר רב

לקמן, שיש לדרוש את יתור האות וי"ו, כאשר היא נוספת על המילה

"בת

", כדכתיב

"ובת

".

הכא נמי

דרשינן מתוספת האות וי"ו במילה

"בת

", שנאמר

"ובת

כהן תהיה אלמנה וגרושה", לרבות אף לויה וישראלית האוכלות בשביל בניהן, שהן נפסלות בבעילת מי שאין לו בה אלמנות וגירושין.

והוינן בה:

כמאן

, כמו מי אנו דורשים כך?

האם סוברים אנו

כרבי עקיבא, דדריש

את האותיות

ווי?!

ומשנינן:

אפילו תימא רבנן

היא, שאינם דורשים "ווין", כאן הם כן דורשים מהאות וי"ו הנוספת, היות ו

כולה "ובת

" -

קרא יתירא היא!

שהרי נאמר תחילה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ובפסוק שלאחריו נאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה". והיה לו לומר "וכי תהיה אלמנה וגרושה".

ועתה חוזרת ומקשה הגמרא על הדרשה שלמדנו מ"ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה", שאין שבה לבית אביה אלא אם בא עליה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו גוי ועבד וחייבי כריתות, כיון שאין קדושין תופסין להם בה, הרי הם פוסלים אותה בביאתם.

ואימא

לפרש את המיעוט "כי תהיה אלמנה וגרושה", על "וזרע אין לה", ולהקל הוא בא, ולומר:

רק

מי שיש לו אלמנות וגירושין בה

, דהיינו זר ישראל, אז -

כי לית ליה

זרע

-

קאכלה

בתרומת בית אביה.

כי אית ליה זרע

-

לא אכלה

, כי הזרע שיש לה מישראל הרי הוא פוסלה.

ואילו

מי שאין לו אלמנות וגירושין בה

ובא עליה,

אף על גב דאית ליה זרע, נמי תיכול!

ומשנינן:

אם כן

, שהפסוק בא להקל, ולומר שאין זרע מגוי ועבד פוסל -

רבויי לויה וישראלית

לענין זה [כדדרשינן לעיל מ"ובת"] -

למה לי?!

וכי היה מקום לומר שכוהנת אינה נפסלת בזרע של גוי, ואילו לויה וישראלית תיפסל בזרע של גוי? והרי אם כוהנת, דקדיש גופה, אינה נפסלת - כל שכן שלא תיפסל בזרע של גוי.

ואכתי מקשינן:

ולרבי עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ומאי

"ובת כהן

כי תהיה לאיש זר

", אין "תהיה" לשון קידושין, שהרי אין קידושין תופסים בחייבי לאוין, אלא כאילו אמר הכתוב "ובת כהן

כי תיבעל

לאיש זר", כי לא יתכנו קידושין באיש זר ופסול - ואם כן, הרי נכללים הכל בפסוק זה, בין הנבעלת לחייבי לאוין ובין הנבעלת לגוי עבד וחייבי כריתות, שהיא נפסלת.

ואם כן

"אלמנה וגרושה

" - הבא לרבות פסול במי שנבעלה לגוי עבד וחייבי כריתות -

למה לי

, הרי כבר שמענו את כל אלו מן הכתוב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"!?

ומשנינן: אכן לדעת רבי עקיבא לא בא הכתוב ללמד על בעילת מי שאין לו אלמנות וגירושין שהוא פוסל את האשה, אלא לשון "אלמנה וגרושה" הוא על עיקר דין הכתוב, המלמד שהיא שבה לבית אביה כשאין לה זרע מן הישראל שנישאת לו, ופסול מתרומה כשיש לה זרע מן הישראל שנישאת לו.

ולשון

"אלמנה

" -

להחמיר עליה

הוא בא, ללמד שאף האלמנה אינה שבה לבית אביה אם יש לה זרע.

ו

לשון

"גרושה

" -

להקל עליה

הוא בא, וללמד שאף הגרושה שבה לבית אביה כשאין לה זרע.

וצריכא

, צריך הכתוב להשמיע את שני הדברים.

דאי אשמועינן "אלמנה

" שהיא שבה לבית אביה כשאין לה זרע, הייתי אומר: רק

אלמנה

-

הוא דכי לית ליה זרע אכלה, משום דחזיא לכהונה

[שאינה פסולה אלא לכהן גדול].

אבל גרושה, דלא חזיא לכהונה

[שאינה ראויה לינשא לכהונה],

אימא: אף על גב דלית לה זרע לא אכלה

, שאינה שבה לבית אביה אחר שנישאת ונפסלה מן התרומה אפילו כשאין לה זרע.

ואי אשמעינן "גרושה

" שהיא פסולה לתרומה כשיש לה זרע מבעלה, הייתי אומר: רק

גרושה הוא דכי אית לה זרע לא אכלה, משום דלא חזיא לכהונה. אבל אלמנה

דחזיא לכהונה, אימא: אף על גב דאית לה זרע, נמי תיכול

ולפיכך

צריכא

לכתוב לומר את שני הדברים.

וכאן שבה הגמרא לבאר את דין "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", שאם נבעלה לפסול לה הרי היא פסולה לתרומה ולכהונה.

ומקשינן:

ואימא: נבעלה לפסול לה

, היינו

אף מחזיר גרושתו

לאחר שנישאת לאחר, שהוא פוסל את אשתו מתרומת בית אביה, כיון שאסור הוא בה.

והרי בברייתא לעיל, בפרק החולץ, למדנו שהיא אינה נפסלת?!

ומשנינן: "כי תהיה

לאיש זר" אמר רחמנא

, ומשמע:

מי שזר אצלה מעיקרא

הוא זה שפוסל אותה בביאתו.

לאפוקי האי

, להוציא מחזיר גרושתו -

דלא זר אצלה מעיקרא

, שהרי מתחילה, לפני שגירשה, הוא היה כשר אצלה.

ומקשינן:

אי הכי

, ,

חלל, דלאו "זר" הוא

, שאינו בכלל "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" [כי אפילו בת כהן אינה אסורה להינשא לחלל] -

לא לפסול

אשה לתרומה בביאתו! ואילו בברייתא שנינו גם את החלל?!

ומשנינן:

אמר קרא

: "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח [הכהן הגדול] וגו' ו

לא יחלל זרעו בעמיו, מקיש "זרעו

" - של כהן גדול באלמנה -

לו

[לכהן גדול],

מה הוא פוסל

את האלמנה בביאתו מן התרומה ,

אף זרעו

של כהן גדול באלמנה היינו החלל

נמי פוסל

אשה בביאתו.

ואכתי מקשינן על הדין הנלמד מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר", שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת לתרומה:

ואימא

תיפסל כבר

משעת הויה

[קדושין] ואפילו מת קודם שבא עליה, שהרי אמרה תורה: כי "תהיה" לאיש זר?!

ומשנינן: הפסול והזר אצלה הרי הוא פוסלה

דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה

, הרי הוא פוסלה רק

בביאה

,

אף האי

זר ופסול אצלה -

נמי

אינו פוסלה לתרומה אלא

בביאה

, אבל בהויה לחוד לא.

ואכתי מקשינן:

ואימא

לא יפסלנה הזר והפסול

עד דאיכא הויה וביאה

כאחד, אבל לא בביאה לחוד.

ומשנינן:

דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה

היא נפסלת ואפילו בלי קדושין ,

אף האי

זר ופסול -

נמי, בביאה לחודה

הוא פוסלה ואפילו בלי קדושין.

למדנו בברייתא: ר

בי יוסי אומר: כל שזרעו פסול

-

פוסל, וכל שאין זרעו פסול אינו פוסל

:

ומפרשינן:

מאי איכא בין תנא קמא לרבי יוסי?

אמר רבי יוחנן: מצרי שני

[בנו של גר מצרי] שאין זרעו פסול, שהרי לא אסרה תורה מצרי שלישי,

ואדומי שני

שאין זרעו שהוא דור שלישי אסור לבוא בקהל,

איכא בינייהו

.

דעת תנא קמא: כל שהוא זר ופסול אצלה הרי הוא פוסלה, ואפילו כשאין זרעו פסול.

דעת רבי יוסי: כל שאין זרעו פסול אינו פוסל, ולפיכך מצרי שני ואדומי שני אינו פוסל את הנבעלת לו.

ושניהם

תנא קמא ורבי יוסי -

לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה

שהוא פוסלה.

תנא קמא סבר: מה כהן גדול באלמנה שביאתו

בה היא

בעבירה, ופוסל

אותה,

אף האי נמי

מצרי שני ואדומי שני, שביאתו בקהל ישראל היא בעבירה - הרי הוא

פוסל

אותה.

רבי יוסי סבר: ככהן גדול, מה כהן גדול שזרעו פסול

כשבא בעבירה על האלמנה שהרי נתחלל על ידי ביאת פסולי כהונה -

ופוסל

אותה,

אף כל שזרעו פסול

כגון עמוני שאף בנו אסור [ואפילו בא בהיתר] הרי הוא

פוסל

את הנבעלת לו בעבירה,

לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול, דכתיב: בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'

.

למדנו בברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו

[כלומר: את הנבעלת לו], וכל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו:

ומפרשינן:

מאי איכא בין רבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל?

אמר עולא: גר עמוני ומואבי

שבתו אינה פסולה כדלקמן -

איכא בינייהו, ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה

שהוא פוסלה.

רבי יוסי סבר: מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול, ופוסל, אף כל שזרעו פסול, פוסל

רבן שמעון בן גמליאל סבר: מה כהן גדול באלמנה, שכל זרעו

בין בנו ובין בתו -

פסול, ופוסל

אותה.

אף שכל זרעו פסול ופוסל

[הוא שפוסל],

לאפוקי עמוני ומואבי, דאין כל זרעו פסול, דאמר מר: "עמוני

" אסרה תורה לבוא בקהל

ולא עמונית, "מואבי" ולא מואבית

, נמצא שאין כל זרעו פסול ואתה נושא את בתו, ולפיכך אתה נושא את אלמנתו.

מתניתין:

בת כהן אינה נפסלת בביאה לזר, אלא בנישואין לזר, ואין כהן מאכיל בת ישראל אלא על ידי אירוסין ונשואין, ולפיכך:

האונס והמפתה

אשה ולא נשאה,

והשוטה

, שאפילו נשאה בחופה וקידושין אין הם חלים - הרי אלו

לא פוסלין

בת כהן אם זרים הם,

ולא מאכילין

את בת ישראל אם כהנים הם.

ואם אינן

האונס המפתה והשוטה -

ראויין לבוא בישראל

[כגון שהיו ממזר או אדומי וכיוצא בזה הפסולים לבוא בקהל ישראל]

הרי אלו פוסלין

את האשה מלאכול בתרומה, כיון שנתחללה בביאת פסול לה [רש"י].

כיצד

האונס והמפתה לא פוסלין ולא מאכילין:

אונס ומפתה לא פוסלין:

הרי

[ב"ח]

ישראל שבא

באונס או בפיתוי

על בת כהן

שהיא בבית אביה, הרי זו

תאכל בתרומה

.

שהרי אמרה תורה: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל.

אבל קודם שנתאלמנה או נתגרשה אינה אוכלת מלחם אביה, והרי לא למדת לפוסלה אלא במי שהיא מאורסת או נשואה לישראל.