Jewamot 66a — Talmud auf Deutsch

וכן

פזי וטוי

בנות רבי חייא

אחוותא

[אחיות תאומות היו].

ותמהינן:

ו

כי

לא מיפקדי

נשים על פריה ורביה?!

והאמר רב אחא בר קטינא אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת, ש

היתה

חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה

לשחררה,

ועשאה בת חורין

.

וקא סלקא דעתין, שכפו את רבה לשחררה כשם שכופים את האדון של עבד שחציו בן חורין לשחררו, היות ואינו יכול לפרות ולרבות.

כי לישא בת חורין הוא אינו יכול מפני שחציו עבד. ומאידך, לישא שפחה הוא אינו יכול, כיון שחציו בן חורין [וכפי ששנינו בגיטין דף מא].

ומוכח שאף אשה מצווה בפריה ורביה, שאם לא כן, למה יכפו את רבה לשחררה?!

אמר

תירץ

רב נחמן בר יצחק

: לא משום קיום מצות פריה ורביה כפו את רבה לשחררה, אלא, היות והיא לא היתה יכולה להינשא,

מנהג הפקר נהגו בה

, שהפקירה את עצמה לחוטאים, ולכן כפו את רבה שישחררה, ותוכל להינשא.

הדרן עלך פרק הבא על יבמתו

--- title: "חברותא - יבמות — פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02350.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול

Оригинал главы פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול

הקדמה

אלו הן ה

נשים הפסולות

להנשא

לכהן

:

כהן גדול אסור לישא אלמנה ובעולה.

שנאמר בכהן גדול "אלמנה וגרושה, וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

וכל הכהנים אסורים לישא גרושה [וכן חלוצה מדרבנן], ואשה זונה, או חללה.

שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו [הכהנים]. ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

הזונה

האמורה בתורה, היא כל אשה שנבעלה לאדם שהיא אסורה להבעל לו.

[ולדעת רש"י, הכי קיימא לן. ונחלקו תנאים בדבר לעיל דף סא].

החללה

האמורה בתורה, היא זו שנבעלה למי שהוא אסור בה משום כהונתו [פסולי כהונה], או מי שנולד מביאה זו.

החלל

פוסל בביאתו את אשתו, ואת זרעו אחריו, שנעשים אף הם חללים.

ואלו הם האוכלים

ב

תרומה

, בנוסף לכהנים:

בתו של כהן אוכלת תרומה [ונקראת אכילתה "אכילת תרומה דבי נשא". כלומר, תרומת בית אביה]. בת כהן שנישאת לישראל הרי זו אינה אוכלת בתרומה, ואולם אם נתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה ממנו, הרי היא חוזרת לאכול בתרומת בית אביה, ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

אשתו של כהן אוכלת מן התורה מיד כשנתארסה, ואילו מגזירת חכמים אינה אוכלת אלא לכשתינשא.

עבדו ושפחתו הכנעניים של כהן, וכן בהמתו של כהן אוכלים בתרומה.

בת ישראל שניסת לכהן ויש לה הימנו זרע קיים, אפילו הוא היה זר או פסול, הרי אמו או אם אמו אוכלת בתרומה, אף שבעלה אינו קיים. שנאמר "וכהן כי יקנה, ויליד ביתו - הם יאכלו בלחמו". ודרשו חכמים: הם "יאכילו" בלחמו.

ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

ג.

נשים הפסולות באכילת תרומה

:

כל אשה שנעשית חללה מביאת פסולי כהונה, הרי זו אינה אוכלת לא בתרומת בית אביה, ולא בתרומת בעלה.

ונסתפקו האחרונים האם היא אוכלת בתרומה בשביל בנה מכהן.

התוספות נסתפקו האם "זונה" פסולה מתרומה הואיל והוקשה לחללה [ראה דבריהם בדף לה א ומד ב]. ודעת כמה ראשונים היא שהזונה פסולה מן התרומה.

ואולם בדעת רש"י הוכיחו האחרונים, שאין בשם "זונה" בעצמותו כדי לפוסלה מתרומה.

ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ללמד שכל אשה שנבעלה לאדם שהוא זר ופסול לה, הרי היא אסורה מלאכול בתרומה. ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

ועוד אמרה תורה: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [מבעלה, וכשנישאה לו נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה], ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל".

ודרשו חכמים ממקרא זה, שאין האשה אוכלת בתרומה אלא אם כן נבעלה למי שיש לו בה קדושין וגירושין. אבל אם נבעלה האשה למי שאין קידושין תופסין לו בה, שוב אינה אוכלת בתרומה. ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

בת כהן שיש לה בן מישראל, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומה.

שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה". לימד הכתוב שאם יש לה זרע שאינו כהן היא אינה אוכלת בתרומה. וגם פרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

מתניתין:

אלמנה

שנישאה באיסור

לכהן גדול

, וכן

גרושה וחלוצה

שנישאו באיסור

לכהן הדיוט

, ו

הכניסה לו

, הביאה האשה עמה לבית בעלה כשנישאת - עבדים, שיהיו ברשותו בתורת

"עבדי מלוג

" [כמו שמפרש לה ואזיל].

ו

עבדים שיהיו ברשותו בתורת

"עבדי צאן ברזל

" [כמו שמפרש לה ואזיל].

הרי

עבדי מלוג

, שהם של האשה,

לא יאכלו בתרומה

, הואיל ובאיסור היא נישאת, ובגמרא מפרש טעמא.

עבדי צאן ברזל

הרי אלו

יאכלו

בתרומה מכח הבעל שהוא כהן [ובהמשך המשנה יתבאר מה הם עבדי צאן ברזל, ומאיזה טעם מאכיל אותם הבעל בתרומה].

ואלו הן עבדי מלוג: אם מתו

-

מתו לה

[היא זו המפסדת מן המיתה],

ואם הותירו

-

הותירו לה

[היא זו שמרוויחה מהשבחת העבדים].

והיינו, שאין לבעל באותם עבדים אלא זכות אכילת פירות [השתמשות בעבדים וזכות בולדות] בלבד, ואילו גוף העבדים - של האשה הם. ואין הבעל מקבל אחריות על גוף העבדים, אלא אם מתו העבדים, האשה מפסידה והבעל אינו חייב לשלם לה את תמורתם. וכן אם הושבחו העבדים, היא זו שנהנית מכך, ולא הוא.

וכיון ששלה הן העבדים, והיא עצמה אינה יכולה להאכילם בתרומה, כיון שהיא נפסלה, הרי

אף על פי ש

הבעל הכהן

הוא

זה ש

חייב במזונותן

, בכל זאת

הרי אלו

העבדים

לא יאכלו בתרומה

, לפי שאין חיוב המזונות של העבדים המוטל על הכהן מתיר אותם באכילת תרומה.

ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם מתו

העבדים

מתו לו

[לבעל], והוא צריך לשלם את תמורתם.

ואם הותירו

העבדים, שהושבחו או נתייקרו -

הותירו לו

.

והיינו, שמים את ערך העבדים בעת הנישואין, והבעל מקבל עליו אחריות לשלם את ערכם לאשה ביחד עם כתובתה בשעה שהוא מת או שמגרשה.

והסכום הזה הוא סכום קבוע, בין אם העבדים קיימים ובין אם אינם קיימים, ואפילו הוזלו הנכסים. ומאידך, אם השביחו העבדים או שהתייקרו אין מתחייב הבעל לשלם לאשתו יותר ממה שנישומו העבדים בשעת הנישואין.

ו

הואיל והוא חייב באחריותן

-

הרי אלו יאכלו בתרומה

.

ובגמרא יתבאר, אם הטעם שמאכיל אותם הבעל בתרומה, הוא משום שעל ידי חיוב האחריות נחשבים העבדים כ"קנין כספו", או משום שהם ממש שלו.

אבל

בת ישראל

[שאינה מפסולי כהונה]

שניסת לכהן, והכניסה לו עבדים, בין

היו

עבדי מלוג

שהם של האשה והבעל אוכל פירות,

בין עבדי צאן ברזל

שהם שלו - ה

רי אלו יאכלו בתרומה

.

וטעם הדבר שאוכלים עבדי מלוג שהם שלה בתרומה, על אף שהיא בת ישראל, כי "קנינו של כהן שקנה קנין, הרי הוא אוכל בתרומה". וכגון אשתו של כהן או עבדו, שקנו לעצמם "קנין" עבד, הרי "קנין" זה אוכל בתרומה, כאילו היה קנינו של הכהן עצמו, וכפי שמתבאר מקור הדין הזה בגמרא.

ובת כהן שניסת לישראל

, ונפסלה מלאכול בתרומה שהיתה אוכלת עד עתה, כשהיתה בבית אביה,

והכניסה לו עבדים

-

בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל

, הואיל ובין האיש ובין האשה אינם אוכלים בתרומה -

הרי אלו

העבדים

לא יאכלו בתר ומה

.

גמרא:

שנינו במשנה: אלמנה לכהן גדול. הכניסה לו עבדי מלוג - לא יאכלו בתרומה:

קא סלקא דעתין, שאין עבדי אשה פסולה שנישאה לכהן אוכלים בתרומה, היות שנתחללה האשה כשנבעלה בפסלות לכהן.

וכיון שנתחללה, הרי היא עצמה אינה אוכלת בתרומה. ומשום כך אין עבדיה אוכלים בתרומה.

והוינן בה:

ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה

-

אמאי?

והרי אף אם מכח האשה אין העבדים יכולים לאכול בתרומה כיון שהיא עצמה נתחללה -

מכל מקום,

ליהוי

[יהיו] עבדים אלו,

כקנינו

של כהן [כגון עבדו ואשתו]

שקנה

לעצמו

קנין

, כגון עבדים, שזכותו של הכהן היא להאכיל את "קנין קנינו" בתרומה.

והואיל ויש לעבדי האשה לאכול בתרומה מכח הכהן, שהם קנין קנינו, למה ייפסלו מלאכול בתרומה בגלל חללותה של האשה!? וכ

דתניא

בברייתא, שהכהן מאכיל את קנין קנינו בתרומה:

מנין לכהן שנשא אשה, וקנה עבדים, שיאכלו

האשה או העבדים

בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו

-

הוא יאכל בו

".

ומנין לאשה

של כהן, שהיא קנינו של הבעל הכהן,

שקנתה עבדים

, שגם הם אוכלים בתרומה?

ו

כן מנין ש

עבדיו

של כהן, שהם קנינו,

שקנו עבדים

לעצמם -

שיאכלו

גם עבדי העבדים

בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו

-

הוא יאכל בו

".

ויכול היה הכתוב לומר "וכהן כי יקנה נפש - הוא יאכל בו".

אלא, מלמד הכתוב ש

קנינו שקנה קנין

הרי הוא

אוכל

בתרומה.

הרי למדת שהכהן מאכיל את קנין קנינו בתרומה. ואם כן, מה איכפת לן שהקנין עצמו הוא חלל ואינו אוכל בתרומה?! ומשנינן: רק

כל האוכל

תרומה בעצמו הרי הוא

מאכיל

את אחרים בתרומה.

אבל

כל שאין אוכל

בעצמו בתרומה

אינו מאכיל

אחרים.

ואשה זו, שנישאה באיסור לכהן, ונתחללה אינה אוכלת, ולכן אינה מאכילה.

והניחה הגמרא שכלל זה אמור בכל מי שגורם להאכיל אחרים בתרומה, שאם הוא עצמו אינו אוכל, הוא אינו יכול לגרום שיאכלו אחרים בתרומה, ולפיכך תמהינן:

ולא

, וכי מי שאינו אוכל - אינו מאכיל!?

והרי

כהן

ערל, וכל הטמאים שאינן אוכלין, ו

מכל מקום

מאכילין

הם את עבדיהם בתרומה, וכמו ששנינן לקמן [ע א]: הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה, נשותיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה!

ומשנינן:

התם

-

פומייהו כאיב להו!

פיהם הוא שכואב ומונעם מאכילת תרומה] באופן זמני.

כלומר, אין הם אלא מחוסרי תקנה, ועומדים הם להיתקן ולאכול בתרומה. אבל זו שהיא נעשית חללה, אין לה תקנה עולמית.

ואכתי תמהינן:

והרי ממזר

, כלומר: בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה, והבן עדיין קיים, ושנינו לקמן סט א, שאם אמו אוכלת בתרומה בגרמתו, כי כל אשה שנתעברה מכהן וזרעה או זרע זרעה קיים הרי היא אוכלת בתרומה, ואפילו ישראל הוא ואפילו ישראל ממזר הוא -

ש

הוא - זרע הזרע עצמו -

אין אוכל

בתרומה שהרי זר הוא,

ו

מכל מקום

מאכיל

את אם אמו בתרומה!

אמר

פירש

רבינא

את יישוב הגמרא "אוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל":

לא נאמר כלל זה בכל המאכילים, אלא רק:

"קנין

שהוא עצמו -

אוכל

" הוא ד

קאמר

שהוא גם מאכיל, והכי קאמר:

קנין

שהוא עצמו

אוכל

הרי הוא

מאכיל

.

קנין

שאינו אוכל

-

אינו מאכיל

.

ולפיכך: אשה - שהיא קנין - אין עבדיה אוכלים בתרומה כשהיא חללה, שהרי היא אינה "קנין אוכל". אבל זרע זרעה של בת ישראל מכהן, הרי הוא מאכיל את אם אמו בתרומה אף שהוא עצמו אינו אוכל, שהרי אין זרעה של בת ישראל מכהן מאכיל משום שהוא קנין.

ורבא אמר

ליישב טעם משנתנו שאין עבדי אלמנה הנישאת לכהן גדול באיסור אוכלים בתרומה מדין "קנינו של כהן שקנה קנין", באופן אחר:

מדאורייתא

אכן

מיכל אכלי

, הואיל וקנינו שקנה קנין הוא.

ורבנן הוא דגזרו בהו

[בעבדי אשה הנישאת לכהן באיסור] שלא יאכלו בתרומה.

והטעם:

כדי שתאמר

אשה זו שנישאה לכהן באיסור:

אני אינה אוכלת

בתרומת בעלי, ואף

עבדי אינן אוכלין

, אם כן

זונה היא

אצלו

[זונה אני אצל בעלי]. ו

הילכך אתי לאפוקה

[יוציאנה בעלה], ולא ישהה עמה באיסור.

רב אשי אמר

אף הוא כדברי רבא, שמן התורה יכולים העבדים לאכול בתרומה מדין "קנינו שקנה קנין", ומדרבנן הוא שאסרו את העבדים לאכול בתרומה, ומשום

גזירה שמא תאכיל

את עבדיה אף

לאחר מיתה

של בעלה, והרי כשמת בעלה אין מי שיאכילם בתרומה.

ותמהינן:

אלא מעתה

, אף

בת ישראל

כשרה

שנשאת לכהן לא תאכיל

את עבדיה בתרומה,

גזירה שמא תאכיל

אותם אף

לאחר מיתה

, שהרי מה טעם יש לגזור כן רק על בת ישראל פסולה שנישאת לכהן.

ואילו במשנתנו שנינו: בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג וכו יאכלו בתרומה!

אלא, אמר רב אשי

: אכן בבת ישראל שניסת לכהן, אין מקום מעיקר הדין לגזור שמא תבוא להאכילם לאחר מיתה, כשחזרה להיות זרה, כי יודעת היא, שאחר מיתת בעלה, שוב אינה מאכלת, לא את עצמה ולא את עבדיה, בתרומה.

אלא שעיקר גזירת חכמים היתה

באלמנה כהנת

[בת כהן] שנישאת לכהן גדול [או גרושה כהנת שנישאת לכהן הדיוט].

ומשום,

ד

אם תאמר: עבדיה אכלי בתרומה מכח כהונת בעלה ואף שהיא חללה,

אתיא

האלמנה

לאורויי

היתר להאכיל את עבדיה אף לאחר מיתת בעלה משום כהונתה שלה [שהרי היא חזרה לבית אביה, ואוכלת בתרומה] ולא תחוש לכך שנעשית חללה, כי תאמר:

הרי

מעיקרא

, קודם שנישאתי,

אכלי

עבדי

בתרומה דבי נשא

[בתרומת בית אבי], כלומר, מתוך שאכלתי אני בגין היותי בת כהן, אף עבדי אכלו בתרומה.

ואף כש

אינסבי ליה להאי

[וכשנשאתי לזה], ונתחללתי,

אכלי

עבדי

בתרומה דגבראי

[של בעלי].

ו

אם כן

השתא

שנתאלמנתי מבעלי, אף שאני עצמי איני אוכלת כיון שנתחללתי, מכל מקום

הדרי לי למילתיה קמייתא

[אחזור למצבי הקודם], להאכיל את עבדי בתרומה, ואף שנתחללתי, שהרי החללות לא מנעה את העבדים מלאכול כשהייתי בבית בעלי.

ו

אולם היא

לא ידעה, דמעיקרא

, קודם שנישאת, אכן היו עבדיה אוכלים בתרומה, כיון ד

לא שויתה לנפשה חללה

[לא היתה חללה].

ואילו

השתא שויתה לנפשה חללה

[הרי נעשתה חללה], ושוב אינה יכולה להאכיל את עבדיה בתרומה.

כלומר, שהיא לא תדע להבחין, שהחללות כשהיתה בבית בעלה אינה מונעת את העבדים מלאכול, אבל עכשיו שמכחה הם אוכלים, הרי החללות מונעת את עבדיה מלאכול.

ולפיכך אמרו חכמים שאף כשהיא אצל בעלה, שאין החללות פוסלתה מעיקר הדין, לא תאכל זו בתרומה.

ומפרשינן:

תינח אלמנה כהנת

, שפיר אתה אומר שאין עבדיה אוכלים בתרומת בעלה.

אבל

אלמנה בת ישראל

-

מאי איכא למימר!?

מה הטעם שלא יאכלו עבדיה בתרומה מכח בעלה הכהן, שהרי לא תבוא להאכילם לאחר מיתה, כשחזרה להיות זרה ככל הזרות?!

ומשנינן:

באלמנותה

-

לא פליגי רבנן

.

היות ובאלמנה כהנת מן הראוי לגזור שלא יאכילנה בעלה, שוב לא חילקו חכמים, ואסרו אף את עבדי אלמנה בת ישראל שלא יאכלו בתרומה מכח בעלה הכהן.

ומאותו טעם עצמו, אסרו חכמים את כל הפסולות שנישאות לכהן באיסור, וכגון גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

איתמר: המכנסת שום לבעלה

[הכניסה לו נכסי צאן ברזל, שהוא שם את ערכם בשעה שהכניסה אותם, ומקבל על עצמו בכתובתה, לשלם לה שומא זו כשימות או יגרשנה].

וכשגירשה בעלה, היו הכלים או הקרקעות שהכניסה עדיין קיימים:

היא

, האשה

אומרת: כלי

שהכנסתי - אותם עצמם

אני נוטלת

, לפי הערך של החיוב שאתה התחייבת לי עבורם בכתובתי, ואיני נוטלת דמים.

והוא

הבעל

אומר

: רק

דמים אני נותן

, כמו שקבלתי עלי בשומא בחיוב כתובתך עבור נכסי צאן ברזל, ומאז הן באחריותי, ושלי הן, [רש"י], ואיני חפץ ליתן אותם עצמם.

הדין עם מי?