Jewamot 116a — Talmud auf Deutsch

למאי ניחוש לה לשטר זה,

שגבה בו רבא בר אבוה?

אי לנפילה, שנפל השטר מהמלוה, ומצאו זה ששמו כשם המלוה, אין לחוש לכך כי מזהר זהיר ביה המלוה לשומרו שלא יאבד.

אי לפקדון, שמא הפקידו המלוה בידי אדם זה ששמו כשמו, גם לכך אין לחוש.

כיון דשמיה של המפקיד הוא כשמיה של הנפד, לא מפקיד גביה,

היות שחושש בעל השטר שמא הנפקד יגבה עם השטר את החוב לעצמו.

מאי אמרת,

למה יש לחשוש,

דלמא מסר ליה,

אין לחוש לכך, כיון דאותיות,

כגון שטר,

נקנות במסירה

בלא קנין, שוב אינו יכול לחזור בו.

מעשה ב

ההוא גיטא דאשתכח בסורא,

והאשה עמדה ותבעתו ,

וכתיב ביה הכי: בסורא מתא, אנא ענן בר חייא נהרדעא, פטרית ותרכית פלונית אנתתי.

ואנו חוששין שמא אין זה הגט מאותו ענן בעל זו האשה, אלא מענן אחר.

ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא הוה ענן בר חייא אחרינא, לבר מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא.

ואתו סהדי

מנהרדעא

ואמור: דההוא יומא כי איכתב ההוא גיטא

בסורא,

ענן בר חייא מחגרא גבן הוה

עמנו היה בנהרדעא.

אמר אביי: אף לדידי דאמינא חיישינן

לתרי ענן,

הכא לא חיישינן.

דהא איבדקא כל נהרדעא, ולהאי ענן ליכא למיחש

דהא קאמרי סהדי דבנהרדעא הוה, מאי בעא בסורא

, והרי לא יתכן לבוא באותו היום מנהרדעא לסורא.

אמר רבא: אף לדידי דלא חיישינן

לתרי ענן היכא דלא הוחזק,

הכא חיישינן

הואיל והוחזק איש אחר כשמו. ו

דלמא בגמלא פרחא אזל,

שהולך מהר כעוף הפורח,

אי נמי בקפיצה

בקפיצת הדרך על ידי שם המפורש אזל,

אי נמי מילי

אמירה

מסר

לעדים, ואע"פ שלא היה עמהם, שמא מתחלה אמר להם בעירו, כתבו גט לאשתי, ואח"כ הלכו העדים לסורא.

ו

כדאמר להו רב לספרי, וכן אמר להו רב הונא לספרי

שכותבין את השטרות:

כי איתנכו

כאשר אתם נמצאים

בשילי, שם מקום, כתובו את מקום ה

שטר שהוא

בשילי, אע"ג דמימסרן מילי

אע"פ שנצטויתם בכתיבתו

בהיני

שם מקום.

וכי איתנכו בהיני, כתובו בהיני, אע"ג דמימסרן מילי בשילי.

ועתה חוזרת הגמרא לבעיה הקודמת

:

מאי הוה עלייהו דשומשמי?

איך נפסקת ההלכה, מי חיישינן שמא פינן והאי אחרינא הוא או לא.

רב יימר אמר, לא חיישינן.

רבינא אמר, חיישינן.

והלכתא חיישינן

:

שנינו במשנה:

קטטה בינו לבינה וכו'

אינה נאמנת: והוינן בה:

היכי דמי קטטה בינו לבינה

שמפני כך האשה שונאה את בעלה?

כי אם היה ביניהם שום כעס אין זו "קטטה", לפי שדרך איש ואשתו לכעוס לפעמים זה על זה, ואין האשה שונאתו, בגלל זה. אלא, מדובר בקטטה המביאה לגירושין, דאורחא דמילתא שהיא שונאתו .

אמר רב יהודה אמר שמואל: באומרת לבעלה בשעת כעסה: גרשיני!

ותמהינן: הרי

כולהו נשי נמי אמרו הכי לבעליהן לבעליהן בשעת כעסן. אך אין הן מתגרשות גם אם הן אומרות נוסח זה!?

.

ומתרצינן:

אלא, באומרת לבעלה: גירשתני.

ומקשינן:

וליהמנה

דמגורשת היא,

מדרב המנונא,

דאמר רב המנונא: אשה שאמרה לבעלה גירשתני, נאמנת.

היות ויש לה חזקה, שאין אשה נשואה מעיזה פניה בפני בעלה.

ומתרצינן: הכא מדובר

באומרת

לבעלה:

גירשתני בפני פלוני ופלוני.

ושאילנא

להו לעדים,

ואמרו: לא היו דברים מעולם.

ובכהאי גונא מודה רב המנונא שאין האשה נאמנת.

והוינן בה:

מאי טעמא,

מהו טעם משנתנו, הסוברת דאם היתה

קטטה

ביניהם, היא אינה נאמנת לומר מת בעלי?.

רב חנינא אמר: משום דמשקרא,

מרוב שנאה מתכוונת היא לאסור עצמה על בעלה. .

רב שימי בר אשי אמר: משום דאמרה בדדמי. שאם רואה שבעלה נכנס למצב של סכנה

, היא בטוחה במותו, ואינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא. כי היות והיא שונאת אותו, היא אינה מדייקת בראייתה, ואומרת שמת, לפי השערת לבה.

מאי בינייהו,

מהי הנפקא מינה בין שני הטעמים?.