Jewamot 103a — Talmud auf Deutsch

בין

כשהוא

עומד, בין

כשהוא

יושב,

ו

בין

כשהוא

מוטה

,

והחולצת מן הסומא

,

חליצתה כשרה

.

אבל

אם חלצה

במנעל הנפרם שאין חופה

עתה

את רוב הרגל,

או

בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל,

ו

החולצת

בסמיכת הידים,

דהיינו, מי שאינו יכול לילך ברגליו, הולך בידיו, ועושה להן בתים של עור, מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהם, וגורר את רגליו ,

ו

החולצת

באנפיליא של בגד,

וחולצת מן הקטן

חליצתה פסולה.

רואים מכאן את חילוקו של רבא, שבאנפיליא של עור חליצתה כשרה, ובאנפיליא של בגד חליצתה כשרה.

והוינן בה: האי דאמרינן דחולצין ב

קב הקיטע,

ואם כן, סבירא לן שקב הקיטע מנעל הוא,

מני? רבי מאיר היא!

דתנן: הקיטע יוצא

בשבת

בקב שלו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אוסר.

ומוכח שרבי מאיר סובר שקב הקיטע מנעל הוא, ולכן מותר לו לצאת בו בשבת, ככל בגד אחר, שמותר לצאת בו. אבל רבי יוסי שאוסר, סובר שקב הקיטע אינו נחשב מנעל.

ואילו זה ששנינו בברייתא שאין חולצין

באנפיליא של בגד אתאן

רק

ל

שיטת

רבנן!

שהרי רבי מאיר שסובר שיוצאין בקב הקיטע בשבת, אינו מדייק מהכתוב "ואנעלך תחש" שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל. ואם כן, הוא הדין שמותר לצאת בשבת באנפיליא של בגד, והוא הדין שחולצין באנפיליא של בגד.

ורק לשיטת רבנן החולקים על רבי מאיר, וסוברים שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל, אנפיליא העשויה מבגד פסולה לחליצה.

ודבר זה תמוה, שהרישא של המשנה הולכת לשיטת תנא אחד, והסיפא לשיטת תנא אחר!

אמר אביי: מדסיפא

דברייתא, שאנפיליא של בגד פסולה לחליצה, על כרחך אליבא ד

רבנן

היא,

רישא

נמי, דתנן שחולצין בקב הקיטע, אליבא ד

רבנן

היא.

ורישא

מדובר

ב

קב ש

מחופה עור

, ולכן הוא נחשב מנעל אף לשיטת רבנן.

אמר ליה רבא: אבל

קב ש

אין מחופה עור, מאי? פסול!?

אי הכי, אדתני סיפא

שאין חולצין

באנפיליא של בגד, ליפלוג בדידה,

שיחלק התנא בקב הקיטע עצמו:

במה דברים אמורים

שחולצין בו,

במחופה עור, אבל אין מחופה עור פסול!

וזה חידוש גדול יותר, כי אנפיליא של בגד אינה מגינה על הרגל, ופשוט יותר שפסולה. אבל קב הקיטע מגן, ואף על פי כן פסול, משום שאינו של עור!

אלא אמר רבא: מדרישא רבי מאיר, סיפא

נמי רבי מאיר.

וסובר רבי מאיר שלמרות שאין צריך שיהא המנעל דווקא של עור, שהרי אינו מדייק כך מהפסוק "ואנעלך תחש", מכל מקום צריך שיהא המנעל מגן על הרגל.

ולכן,

האי,

קב הקיטע, ש

מגין,

כשר לחליצה.

ו

אילו

האי,

אנפיליא של בגד, ש

לא מגין

על הרגל, פסול .

אמר אמימר: האי מאן דחליץ, צריך למדחסיה לכרעיה

. דהיינו, צריך היבם לדחוף את רגלו בקרקע בזמן החליצה .

אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: בין

עומד בין יושב בין מוטה,

ומוטה אין דרכו לדחוף רגלו בקרקע!

אמר ליה:

אימא

הכי: מה שמותר לחלוץ כשהוא מוטה

ולעולם דדחיס לכרעיה

דווקא, רק אז יכול לחלוץ מוטה.

ואמר אמימר: האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה,

דהיינו, שרגלו הפוכה, וכשהוא הולך, דורך הוא על צדה העליון של כף הרגל

לא חליץ,

אינו יכול לחלוץ . משום שכתוב "וחלצה נעלו מעל רגלו", וליחתא דכרעא אינה נחשבת רגל .

אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: סמוכות

הרגלים

חולץ בהן,

לאו

[האם לא מדובר שם]

דחליץ בה איהו,

אותו אדם שלובשן? והרי רגליו עקומות, שהרי הוא גורר את רגליו!

ואמרינן:

לא.

מדובר

דיהיב ליה

את אותן סמוכות הרגלים,

ל

אדם

אחר וחליץ

בהן אותו אדם.

אמר רב אשי: למאי דקאמר אמימר

שמי שרגלו הפוכה אינו יכול לחלוץ,

לאו בר אבין חליץ, ולאו בר קיפוף חליץ

. ששניהם היו ספדנים, ומתוך שהספידו את רבינא שלא כראוי, נתהפכו רגליהם.

שנינו במשנתינו:

מן הארכובה ולמטה כו'.

ורמינהי

: "שלש

רגלים

תחוג וגו'"

פרט לבעלי קבין,

שאינם חייבים בעליה לרגל. רואים מכאן ששוק אינו רגל, ולכן אין בעלי קבין חייבין בעליה לרגל!

ומתרצינן:

שאני הכא

לענין חליצה,

דכתיב: "מעל רגלו",

ולא כתיב "וחלצה נעלו מרגלו", משמע שאף מדבר שהוא מעל רגלו חולצת , דהיינו השוק.

ומקשינן:

אי הכי, למעלה מן הארכובה נמי

תוכל לחלוץ, שהרי גם זה "מעל רגלו"!?

ומבארינן: מדכתיב

"מעל",

משמע דווקא מה שהוא ממש מעל רגלו, דהיינו השוק,

ולא

מה שהוא

מעל דמעל

רגלו, דהיינו למעלה מן הארכובה.

אמר רב פפא: שמע מינה

ממשנתינו, ד

האי איסתוירא,

דהיינו, מקום חיבור השוק והרגל [הקרסול],

עד ארעא נחית,

מגיע עד הקרקע, ואין עוד פרק אחר למטה ממנו בעקב.

דאי סלקא דעתך

ש

מיפסק פסיק

בפרק אחר,

הוה ליה איהו,

אותו פרק,

מעל

הרגל,

ושוקא

[השוק]

מעל דמעל,

ואם כן, לא תוכל לחלוץ בשוק!

אמר רב אשי

: אין ראיה לכך ממשנתינו, ד

אפילו תימא מיפסק פסיק

איסתוירא בפרק אחר, מכל מקום

כל

מה

דבהדי כרעא,

דהיינו, שעומד בשוה לכף הרגל, אינו נחשב מעל הרגל, ו

ככרעא

עצמה

דמי.

ולכן, למרות שיש דבר המפסיק בין הרגל לשוק, אין השוק נחשב "מעל דמעל", אלא רק "מעל" הרגל, ולכן אפשר לחלוץ בשוק .

שנינו במשנתינו:

מן הארכובה ולמעלה.

מתיב רב כהנא

: הא כתיב

"ובשליתה היוצאת מבין רגליה",

חזינן שגם הירכים נחשבים רגל!

אמר אביי: בשעה ש

אשה

כורעת לילד, נועצת עקביה בירכותיה ויולדת.

ואם כן, הולד יוצא מבין רגליה ממש.

תא שמע

: דכתיב:

"לא עשה רגליו ולא עשה שפמו".

וזה שכתוב "לא עשה רגליו" היינו שלא הסיר זקן התחתון, ומוכח שאף ירכותיו נחשבים רגל!

ומתרצינן: זה שכינה הכתוב את מקום זקן התחתון "רגליו", משום

לישנא מעליא

הוא .

תא שמע: "ויבא שאול להסך את רגליו".

והכוונה שהטיל מי רגליו , ומוכח שירכים נקראים רגל!

ומתרצינן: גם שם נקט כך הכתוב משום שרצה לדבר ב

לישנא מעליא.

תא שמע

מדכתיב:

"אך מסיך הוא רגליו בחדר המקירה",

ודחינן: התם נמי

לישנא מעליא

הוא.

תא שמע

ממה שכתוב ביעל, אשת חבר הקיני, כשסיסרא ברח אל אהלה מפני ברק שרדף אחריו, ושידלה אותו שיבא עליה, ונתכוונה לשם שמים , כדי שיתייגע ותוכל להרגו:

"בין רגליה

כרע

כו'".

חזינן שירכות נחשבים רגלים!

ודחינן: התם נמי

לישנא מעליא

הוא.

אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע,

סיסרא, את יעל

באותו היום.

שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד".

מזה שנקט הכתוב שבע פעמים לשונות "כרע", "נפל", "שכב", מוכח שבעל את יעל שבע בעילות.

ותמהינן: אמנם נתכוונה יעל לשם שמים, אבל סוף סוף,

והא קא מתהניא מעבירה

[הרי היא נהנתה מהעבירה] !