Temurah 3b — Talmud auf Deutsch

אין מנקין אותו. אבל בית דין של מטה מלקין אותו

ארבעים מלקות,

ומנקין אותו

, ומתכפר לו.

ומקשינן:

אמר ליה רב פפא לאביי

: ומנין לרבי יוחנן לדרוש כך,

ואימא

, הרי יש לפרש ש

לא תיהוי ליה נקיות כלל

, ובית דין של מטה אין מלקין אותו?

ומתרצינן:

אמר ליה

אביי לרב פפא:

אם כן

, אם כדבריך, שאין לו נקיות כלל,

לכתוב קרא "לא ינקה", ולישתוק,

ולא יאמר יותר.

"ה'"

-

למה לי?

למה כתבה התורה "לא ינקה ה'"? אלא, כדי ללמדנו, כי רק "ה'", כלומר,

בית דין של מעלה, הוא דאין מנקין אותו. אבל בית דין של מטה מלקין ומנקין אותו.

הפסוק שהביאה הגמרא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", עוסק ב"שבועת שוא", שנשבע לשנות את הידוע לאדם. כגון, שנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב. אבל יש גם "שבועת שקר", כגון שנשבע שיאכל היום, ועבר היום ולא אכל, או נשבע שלא אוכל, ואכל. והוא מה שנאמר בספר ויקרא [ה ד] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב". ומשמע שנשבע על דבר שלהבא. ודינו מבואר [שם ה] בתורה "והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו". דהיינו, שאם עשה כן בשוגג חייב להביא קרבן עולה ויורד [עני ועשיר].

ונחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא [שבועות כה א] בנשבע ל"שעבר", כגון, "אכלתי", ולא אכל, או "לא אכלתי", ואכל. רבי עקיבא מחייב קרבן מדרשת הכתובים. ורבי ישמעאל פוטר.

הנשבע שבועת שוא במזיד - ענוש מלקות, והוא מה שדרשה הגמרא ממה שאמרה התורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", ודרשינן "אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו".

ועתה דנה הגמרא מנין שלוקין גם על שבועת שקר. שהרי מדברי רבי יוסי הגלילי משמע שעל כל שבועה לוקין, בין על שבועת שוא ובין על שבועת שקר.

אשכחן

, מהדרשה הנזכרת מצאנו מקור לכך שלוקין על

שבועת שוא,

אבל

שבועת שקר, מנלן

, שלוקין עליה? ומסקינן:

רבי יוחנן דידיה,

בעל השמועה עצמו,

אמר

: אמרה התורה [שם]

"לשוא" "לשוא" שני פעמים,

"לא תשא... לשוא, כי לא ינקה... לשוא", ודרשינן,

אם

ה"לשוא" השני

אינו ענין לשבועת שוא

, שהרי כבר אמור "לשוא" הראשון לגבי שבועת שוא,

תניהו ענין לשבועת שקר

, כדי לדרוש

דלוקה

.

מתקיף לה רבי אבהו: שבועת שקר היכי דמי?

באיזה שבועת שקר דרש רבי יוחנן שלוקין עליה אף על פי שאין בה מעשה?

אי נימא

, אם נאמר,

דאמר

"שבועה

שלא אוכל

", ועבר על שבועתו,

ואכל.

הרי אי אפשר לומר כך. כי

התם, מעשה קא עבד!

ועל לאו שיש בו מעשה ודאי לוקים!?

ואלא

, שמא תאמר בכגון,

דאמר

"שבועה

שאוכל

היום", ועבר היום

ולא אכל,

ולא עשה מעשה -

הרי אי אפשר לומר כן, שהרי

ההוא, מי לקי?!

והא איתמר,

האומר

שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו,

אינו לוקה

על עבירת לאו של "לא תשא".

רבי יוחנן אמר: אינו לוקה

משום

דלאו שאין בו מעשה הוא.

וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו

.

וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום ד

התראתו שמתרין אותו לאכול לקיים שבועתו,

הוה ליה התראת ספק

, כי הנשבע יכול לומר שאינו חושש להתראה זו כי עדיין יש לו שהות עד סוף היום. ואפילו אם עבר היום ולא אכל, יכול לומר ששכח מההתראה ולא נזכר, לא בשבועה ולא בהתראה, עד שעבר היום.

וכל התראת ספק

שבשעת ההתראה יש ספק אם יעבור אם לא, אינה התראה, ו

אין לוקין עליו

.

ומקשה רבי אבהו, באיזה אופן אמר רבי יוחנן, שלוקין על שבועת שקר?

אלא, אמר רבי אבהו: תהא,

תהיה שבועת שקר זו שדיבר עליה רבי יוחנן, במי שנשבע ואמר "

אכלתי

", והוא לא אכל

. ו

כן במי שאמר "

לא אכלתי

", והוא כן אכל. ושתי שבועות הללו הן על "לשעבר", כך שבשעת השבועה הוא שיקר ועבר על הלאו של "לא תשא". ובאופן הזה אמר רבי יוחנן שלוקין עליהם אף על פי שלא עשה מעשה. אבל הנשבע שיאכל היום ולבסוף לא אכל, פטור ממלקות, מפני שבמניעת האכילה לא עשה מעשה.

ודנה הגמרא:

ומאי שנא דקא מרבה "אכלתי" "ולא אכלתי"

יותר

מ

אשר

"אוכל"

\-

ולא אכל

. כלומר, מדוע חייב מלקות ב"אכלתי" ו"לא אכלתי", ואילו בלהבא כשנשבע "אוכל" ולבסוף לא אכל אינו לוקה אף לדברי רבי יוחנן? והרי בשניהם אין שום מעשה?

ומתרצינן:

אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה

שבועת

שקר דומיא דשבועת שוא

, במה שהתורה ריבתה שקר באמרה "לשוא לשוא" שתי פעמים בתוך פרשת שבועת שוא, כדי ללמדנו:

מה שוא,

כמו ששובעת שוא היא תמיד שבועה על

לשעבר

, שהרי כאשר נשבע על עמוד של אבן שהוא של כסף הוא נשבע "לשעבר", על עמוד אבן שכבר היה של אבן לפני שבועתו, הלכך,

אף

שבועת

שקר

, חייב מלקות על

לשעבר

, כגון, הנשבע אכלתי, והוא לא אכל. מה שאין כן הנשבע שיאכל, שהיא שבועה על להבא, ולבסוף לא אכל, אינו חייב מלקות, כי באי אכילתו הוא לא עשה מעשה.

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו

מהמשנה במסכת שבועות [כז ב], להקשות על דברי רבי אבהו, המפרש דברי רבי יוחנן שלוקין על "אכלתי ולא אכלתי".

דתנן, האומר

"שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה", ואכלה,

אף על פי שאמר שלש שבועות,

אינו חייב

, אלא משום שבועה

אחת.

ומסיימת המשנה:

וזוהי שבועת ביטוי

שעליה אמרה התורה [ויקרא ה] "לבטא בשפתים להרע או להיטיב"

שחייבין

עליה,

על זדונה

, על עוברו במזיד, חייב

מכות

ארבעים,

ועל שגגתה

, חייב

קרבן עולה ויורד

.

ומדייק רבי אבהו: מה שאמרה המשנה

"זוהי", למעוטי מאי?

מה באה למעט שאינו חייב מלקות על זדונו, האם

לאו, למעוטי "אכלתי ו"לא אכלתי"? ש

אף על גב שהוא שבועת ביטוי, מכל מקום,

לא לקי

, משום שנאמר בתורה "להרע או להיטיב", שמשמעותו להבא, ולא לשעבר, כגון אכלתי ולא אכלתי.

וחוזרת הקושיה: על איזה שבועת שקר אמר רבי יוחנן שחייב עליה מלקות? ודחינן:

לא!

על "אכלתי ולא אכלתי" אכן לוקה כדברי רבי יוחנן, מפני שנאמר "לשוא לשוא". אלא, כך מתפרשת המשנה:

זו היא דעל שגגתה מייתי

[מביא]

קרבן. אבל "אכלתי ולא אכלתי", לא מייתי קרבן.

ומני

, משנתו של מי היא?

רבי ישמעאל היא, דאמר, אינו חייב קרבן

על שבועת שקר

אלא

בנשבע

על העתיד לבא

, דהיינו, "אוכל" ו"לא אוכל".

אבל, מילקא לקי

, כדברי רבי יוחנן.

ומקשינן:

אימא סיפא

, אמור את המשך דברי המשנה, שם מבארת המשנה באריכות הלכות שבועת שוא, כגון הנשבע לשנות את הידוע לאדם, על עמוד של אבן שהוא של זהב, ועוד. ומסיימת המשנה:

זוהי שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור

מקרבן עולה ויורד.

ומדייקת הגמרא: מה שאמרה המשנה

"זוהי", למעוטי מאי

, מה היא באה למעט? האם

לאו, למעוטי "אכלתי ולא אכלתי",

ובאה להשמיענו

דלא לקי.

וקשה על מה שאמר רבי אבהו שלוקין על "אכלתי ולא אכלתי"! ודחינן:

לא!

על "אכלתי ולא אכלתי" אכן לוקה כדברי רבי יוחנן, אלא כך מתפרשת המשנה:

זוהי, דעל שגגתה פטור מקרבן. אבל "אכלתי ולא אכלתי", מייתי

[מביא]

קרבן.

ומני,

משנתו של מי היא?

רבי עקיבא היא, דאמר: מביאין קרבן על

שבועת שקר של

לשעבר

.

ותמהינן:

והא אמרת: רישא רבי ישמעאל

היא, וכי רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?!

הגמרא חוזרת בה:

אלא, מדסיפא רבי עקיבא

-

רישא נמי רבי עקיבא

-

ורישא

שאמרה: שבועה שאוכל... זוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד -

לאו למעוטי "אכלתי ולא אכלתי",

כי לדעת רבי עקיבא, אכן מביא קרבן על "אכלתי ולא אכלתי" -

אלא, למעוטי

, הנשבע

"אוכל"

-

ו

לבסוף

לא אכל

, שאינו חייב מלקות על זדונו, כדברי רבי יוחנן, מפני שהוא לאו שאין בו מעשה, כמבואר. וכך מתפרשת המשנה: זוהי, כשאמר "שבועה שלא אוכל" ועבר על שבועתו ואכל - שחייבין על זדונה מכות, מפני שעשה מעשה, אבל ב"שבועה שאוכל" ולבסוף לא אכל, אינו לוקה, משום שהוא לאו שאין בו מעשה .

ודנה הגמרא:

ומאי שנא

. למה ברישא ממעטינן "אוכל" ולא אכל, שאינו חייב מלקות, ואילו בסיפא ממעטינן "אכלתי ולא אכלתי" שחייב קרבן אליבא דרבי עקיבא? והרי יתכן שגם הרישא ממעט "אכלתי ולא אכלתי" ממלקות, שלא כדברי רבי אבהו. ועדיף לפרש כן, כי אז גם הרישא וגם הסיפא ממעטים "אכלתי ולא אכלתי". הרישא ממעט שאינו לוקה, ואילו הסיפא ממעט שאינו פטור מקרבן, אלא חייב כדברי רבי עקיבא ?

ומתרצינן:

מסתברא

, מסתבר לפרש כן,

משום ד

הרישא

קאי ב

"לא אוכל" שהוא שבועת שקר על

להבא

, לכן

ממעט

"אוכל" הדומה לה שהיא גם כן

להבא

-

וכי ברישא שהיא

קאי בלהבא

-

ממעט

"אכלתי ולא אכלתי", שהיא שבועה על

לשעבר?!

שנינו לעיל: חוץ מנשבע,

ומימר,

ומקלל חבירו בשם.

אמר ליה רבי יוחנן לתנא

ששנה לפניו דברי רבי יוסי הגלילי:

לא תתני "ומימר",

אל תשנה "מימר" בין הלאוין שאין בהן מעשה

, משום דבדבורו עשה מעשה

, שעושה מחולין קדשים.

שנינו לעיל שאין לוקים על עבירה שהיא בלי מעשה, חוץ משלשה, וביניהם:

המקלל את חבירו בשם

.

ודנה הגמרא:

מנלן,

מנין לנו שלוקה על אף שלא עשה מעשה?

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: אמר קרא

[דברים כח]

"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה

-

את ה' אלהיך".

והיינו, שאינו מתיירא מה', ולכן הוא מוציא את שמו לבטלה. וכן המקלל את חבירו בשם ה', הרי הוא מוציא שם שמים לבטלה.

וכתיב

, שם בהמשך, "

והפלא ה' את מכותך

".

ודרשינן,

הפלאה זו

["והפלא"],

איני יודע מהו

פירושה. אך

כשהוא אומר

במקום אחר [דברים כה] בפרשת מלקות,

"והפילו השופט והכהו לפניו", הוי אומר, "הפלאה", זו מלקות.

אך תמהה הגמרא: מנין לנו להעמיד את הכתוב במקלל חבירו בשם ה'?

אימר

, הרי יתכן שבא הכתוב הזה לומר, כי

אפילו

הנשבע

שבועת אמת,

ועשה זאת בשם ה' - ילקה. ועל שבועת אמת מזהירה התורה, שלא ישבע בה בשם ה', ואומרת, כי כאשר יעבור על הלאו וישבע בשם ה', יתחייב מלקות, כמו שנאמר "והפלא ה' את מכותך".

ותמהה הגמרא על הקושיה הזאת: וכי אפשר לומר שיהיה חייב מלקות על שבועה בשם ה' אפילו היא שבועת אמת?! והרי

בהדיא כתיב

בפרשת שומרים [שמות כב]

"שבועת ה' תהיה בין שניהם",

הרי שהתורה התירה לישבע שבועת אמת בשם ה'? ומבאר המקשן קושייתו:

אימר,

יתכן לומר, שמוזהר האדם שלא להשבע אפילו שבועת אמת בשם ה', ולוקה על שבועת אמת כאשר נשבע אותה בשם ה'. ומה שאמרה התורה "שבועת ה' תהיה בין שניהם",

הני מילי,

דברים אלו אמורים, רק בכדי

לפייס את חבירו

, התובע ממנו את פקדונו, והוא אינו רוצה לשלם, שאז יכול הוא לפטור עצמו בשבועה בשם ה'.

אבל

, מכל מקום,

מילקא לילקי

על שבועתו, על כך שהביא עצמו לידי שבועה בשם ה', כיון שהיה יכול למנוע עצמו משבועה על ידי תשלום ממון לתובע. וחוזרת הקושיא: מנין שבא הכתוב הזה להזהיר על מקלל חבירו בשם, ולא בא הכתוב להזהיר על שבועת אמת?

ומתרצינן:

לא מצית אמרת

שחייבים מלקות על שבועה בשם ה' באמת,

דהא כתיב

[דברים ו]

"ובשמו תשבע",

ומוכח שעל שבועת אמת לא הזהירה התורה.

ודוחה הגמרא: הכתוב

ההוא

"ובשמו תשבע",

מיבעי ליה

, נדרש לדרשה אחרת,

לכדרב גידל אמר רב

-

דאמר רב גידל אמר רב

:

מנין שנשבעין לקיים את המצות,

כדי שלא יוכל לחזור בו?

שנאמר

[תהלים קיט]

"נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך".

ועל כך אמרה התורה "ובשמו תשבע", דהיינו, הישבע בשמו לקיים את המצוה.

וכיון שכונת הכתוב ההוא לומר שנשבעים לקיים את המצוות, אין ללמוד ממנו שמותר להשבע שבועת אמת בשם ה'. ולכן, אפשר לומר שהכתוב "והפלא ה'" מדבר על חיוב מלקות לנשבע שבועת אמת בשם ה'.

ומתרצינן:

הא כתיב קרא אחרינא

, המתיר להשבע שבועת אמת בשם ה', [דברים י]

"ובשמו תשבע".

ונמצא, שמקרא אחד של "ובשמו תשבע" בא ללמדנו את דין ה"נשבע לקיים את המצוה", ומקרא שני של "ובשמו תשבע" בא לומר את ההיתר לשבועת אמת בשם ה',

אלא

מה שאמרה התורה "אם לא תשמור, והפלא ה' את מכותך",

למאי אתא?

בהכרח שהוא בא להשמיענו חיוב מלקות

למקלל את חבירו בשם

. והיינו, לחייבו מלקות אף על פי שלא עשה מעשה.

ומקשינן:

ואימא

, אולי נאמר שהכתוב "אם לא תשמור, והפלא ה' את מכותך" בא לחייב מלקות

למוציא שם שמים לבטלה,

ולא בא לחייב את המקלל בשם ה'?

ותמהינן על דברי המקשן: איך אפשר להעלות כן על הדעת, שהמוציא שם שמים לבטלה ילקה, ואילו המקלל את חבירו בשם לא ילקה?

ומי גרע

, וכי יתחייב פחות, מקלל

את חבירו בשם

-

ממוציא שם שמים לבטלה?!

ולכן, מבארת הגמרא את קושייתה:

אנן, הכי קא קשיא לן

, כך היא קושייתנו:

אימא, מוציא שם שמים לבטלה תיסגי ליה במלקות

, יהיה די לו בקבלת עונש המלקות, ובכך יתכפר על עבירתו.

אבל מקלל חבירו בשם, כיון דעביד תרתי

, שעשה שני איסורים, האחד,

דקא מפיק

[שמוציא]

שם שמים לבטלה, ו

השני, שהוא

ק

א

מצער ליה לחבריה, לא תיסגי ליה במלקות

, לא די לו כדי להתכפר על עבירתו בעונש מלקות בלבד?