Temurah 20b — Talmud auf Deutsch

דליכא

"

שם אשם

"

על אמו

, שהרי לא מצינו נקבה באשם.

אבל גבי נקבה לעולה, דאיכא

"

שם עולה

"

על אמו,

בעולת העוף,

אפילו רבי שמעון מודה,

כמבואר. ואם כן, מה הדמיון מאשם לעולה?

ועוד

קשה,

הא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר

הפריש נקבה

לעולתו, עושה תמורה.

הרי מפורש שבעולה סובר רבי שמעון שירדה לה קדושת הגוף, על כל פנים שלא תימכר בלא מום, וכמבואר משום שסובר כרבי אלעזר בן עזריה.

וחוזרת הקושיה, איך ימכרו הנקבות לצרכי שלמים אפילו לרבי שמעון?

ומסקינן:

אמר ליה

רבי יוחנן:

רבי יהושע סבר לה כאידך תנא

[כתנא אחר]

אליבא דרבי שמעון

-

דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אף לעולתו אין עושה תמורה!

ולפי דעה זו, לא נחתא עליה קדושה כלל, ואף על פי שיש עליה "שם עולה" בעולת העוף. הלכך, לא חלה קדושת הגוף על הנקבות במקדיש נכסיו סתם - וימכרו לצרכי שלמים.

מתניתין:

משנתנו דנה באשם, בתמורת אשם, ובוולד תמורתו, ובאשם שמתו בעליו או נתכפרו, מה ייעשה בהם. וכבר מבואר הכלל, דכל שבחטאת מתה [ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה, וחטאת שעברה שנתה] - באשם רועה . ורבי אליעזר סובר שאינן רועות אלא מתות כדין חטאת.

אלא, שנחלקו התנאים במשנתנו, לפי הדעה הסוברת שהולכים לרעייה, מה ייעשה בדמיהם אחרי שיפול בהם המום, וימכרו.

תמורת אשם

, בין זכר ובין נקבה,

ולד תמורה,

אם המיר נקבה באשם, וילדה,

ולדה

של אותה ולד,

ו

כן

ולד ולדה, עד סוף כל העולם

-

ירעו

עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן

לנדבה

. לנדבת ציבור, לשופרות שהיו בבית המקדש ומהן מקריבין עולות ציבור בזמן שהמזבח פנוי מקרבנות .

רבי אליעזר

[בן הורקנוס]

אומר: ימותו

. מפני שהוא סובר שאשם כחטאת הוא לכל דיניו .

רבי אלעזר

[בן שמוע]

אומר: יביא

, בעל האשם עצמו,

בדמיה עולות

, ולא יפלו לנדבת ציבור, לפי שהוא סובר שמותרות הולכים לנדבת יחיד. ובהמשך תבאר המשנה מה בין חכמים לרבי אלעזר.

אשם שמתו בעליו, ו

כן אשם

שכיפרו בעליו

באחר, כגון שנאבדה -

ירעה

עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה

.

רבי אליעזר אומר: ימותו

.

ורבי אלעזר אומר: יביא בדמיה עולה

.

והגמרא תבאר למה הוצרכו לחלוק בשניהם, גם בתמורה וולד, וגם במתו ונתכפרו בעליו.

עתה מבארת המשנה מה בין דברי חכמים לדברי רבי אלעזר:

והלא אף נדבה עולה היא! ומה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים?

אלא, בזמן שהיא

, עולה זו הקנויה מדמי האשם שנפל בו מום,

באה חובה

שהיא מוטלת על היחיד להקריבה -

סומך עליה

, בשתי ידיו קודם השחיטה ככל קרבן יחיד ,

ומביא נסכים ונסכיה משלו, ואם היה כהן

, המביאה לקרבן יחיד -

עבודתה ועורה

של עולה זו

שלו

, הוא עצמו מקריבה ונוטל את העור, ואף על פי שאינו מאותו המשמר המשמרת שבוע זה -

ובזמן שהיא נדבה

, לעולת ציבור -

אינו סומך עליה

, דאין סמיכה בקרבן ציבור ,

ואינו מביא עליה נסכים

, אלא,

ונסכיה משל ציבור

, מדמי הקדש, וכן

אף על פי ש

בעל האשם שמכרה

הוא כהן

-

עבודתה ועורה של

אנשי משמר

, שהרי קרבן ציבור הוא.

והלכות אלו הם בין רבי אלעזר הסובר שהוא עצמו יביא עולה בדמיו לבין חכמים הסוברים שיפלו דמיו לנדבת ציבור.

גמרא:

הגמרא מבארת למה הביאה המשנה מחלוקת רבי אליעזר וחכמים שני פעמים, גם לענין תמורת וולד אשם ובין לענין מתו או נתכפרו בעליו.

וצריכא

, הוצרכה המשנה להביא מחלקותם בשניהם!

דאי אשמעינן

, הסיפא,

אשם

שנתכפרו בעליו, הוה אמינא לומר:

בהא קאמר רבי אליעזר

"

ימותו

" -

משום דגזר

באשם

לאחר כפרה

, שכבר נתכפר באחר,

אטו לפני כפרה

, אם נאמר לו להביא בדמיו עולה, יטעה לומר כן אף באשם קודם כפרה -

כגון: שהפריש אשם שני מחמת שהראשון אבד ונמצא ושניהם עומדים לפניו, ואחד מהם מיותר ושלח אותו לרעייה, ונפל בו מום. וכל זה נעשה לפני שנתכפר - יטעה לומר שדמי ההוא שרעה ונפל בו מום - הולכים לעולה [וטעותו נובעת ממה שיודע שלאחר כפרה - נופלים דמיו לעולה]. וטעות היא, כיון שכל זמן שלא נתכפר באחר קיימים דמיו לאשם -

אבל גבי

, הרישא,

תמורת אשם ולד תמורתה

, שאין לגזור שמא יטעה, שהרי אלו הולכים לרעייה אפילו אם עדיין לא נתכפר באחר,

אימא

, יש מקום לומר שרבי אליעזר

מודי להו לרבנן

שהוא רועה -

לכן משמיעתנו המשנה שאינו מודה, וגם בהם סובר שימותו. כיון שלא מטעם גזירה סבר כן רבי אליעזר, אלא משום שסובר שאשם כחטאת לכל צדדיו .

ו

מאידך,

אי אשמעינן התם

, ברישא, גבי תמורת וולד אשם, הוה אמינא, כי רק

בהא קאמרי רבנן

, שרועה, כי אין לגזור בהם לאחר כפרה אטו לפני כפרה -

אבל גבי אשם

, בסיפא בנתכפרו בעליו,

אימא

רבנן

מודו ליה לרבי אליעזר

, לגזור לאחר כפרה אטו לפני כפרה, לכן קמשמע לן, שאינם מודים ואינם גוזרים.

ומסקינן:

צריכא

! אחד מן המותרות שנשנו במשנתנו הוא ולד תמורת אשם, וגם בו נחלקו שלדעת חכמים ירעה [ודמיו יפלו או לנדבת יחיד או לנדבת ציבור] ולדעת רבי אליעזר ימות. הגמרא הבאה דנה במחלוקת זו בנוגע לולד.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת

, רבי אליעזר וחכמים היא,

לאחר כפרה

, לאחר שבעל האשם נתכפר באשמו שהקדיש תחילת הקדושה לחובתו, ואז מיותר הולד ונעשה "מותר" ונחלקו בו חכמי המשנה מה ייעשה בו -

אבל לפני כפרה

, ואבד האשם ונשאר הולד אצלו -

דברי הכל הוא עצמו יקרב אשם

.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר! חדא, דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה

, ותמורה עבר על "לא יחליפנו ולא ימיר", וולדה הוי "דבר הבא בעבירה", ואיך יתכן שיביאו לאשמתו? ואף על גב דשנינו [בפרק זה] שתמורת עולה ושלמים קרבים - היינו משום שעולה ושלמים אינם באים לכפרה, מה שאין כן אשם, איך יתכפר בולד התמורה?

ועוד, ה

לא

תני רב חנניא

[גירסא אחרת:

רבי חייא

]

לסיועי לרבי יהושע בן לוי!

לעיל [יח א] אמר רבי אליעזר במשנה, שולד שלמים לא יקרב שלמים אלא כונסו לכיפה ומת מטעם שאם ישהה אותו להקרבה גזירה שמא יגדל ממנו עדרים עדרים. וחכמים חולקים עליו ואינם גוזרים. ואמר שם רבי יהושע בן לוי שבולד ולד לא נחלקו חכמים, והם סוברים כמו רבי אליעזר, שימות.

והביא שם [עמוד ב] רבי חנניא [או רבי חייא] ברייתא שנאמר בה "

וולד ראשון

קרב

, אבל

ולד שני אינו קרב

", וברייתא זו ודאי כחכמים היא, שהרי הם הם הסוברים "ולד ראשון קרב", והם אומרים בברייתא ש"ולד שני אינו קרב", הרי סיוע לדברי רבי יהושע בן לוי -

ועתה, מקשה רבא, הלא בנידוננו "ולד תמורה" הוא כמו "ולד שני" , ואפילו חכמים מודים [אפילו בשלמים!] שימות וכל שכן לרבי אליעזר , ואיך אמר רב נחמן ש"דברי הכל" ואפילו לרבי אליעזר יקרב אשם?

מחמת קושיות רבא חוזרת בה הגמרא, ומביאה מאמר רב נחמן בנוסח אחר. ולכל הדעות לא יקריבנו לאשם, כי "אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה". ואם יקריבנו - יקריבנו לעולה, שאינה באה לכפרה.

ומסקינן:

אלא, אי איתמר

, אם אכן אמר כן רב נחמן,

הכי איתמר

:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת

רבי אליעזר האומר: ימות, עם חכמים האומרים: ירעה, היא

קודם כפרה

, ואז סובר רבי אליעזר "ימות", משום דכיון שעדיין לא נתכפר - יש לחשוש שיטעה ויקריב הולד בתורת אשמו לכפרתו, ונמצא עבר על שני איסורים, האחד, שהקריב דבר שאינו ראוי להקריב [שהרי "אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה"], והשני, שלא הקריב אשמו. ולמה יטעה בכך? הואיל ומשהה אותו לצורך רעייה ונפילת מום -

ומפני חשש זה אמר רבי אליעזר, שיכניסו לכיפה וימות. ועל דברים אלו חולקים חכמים, וסוברים שכיון שהוא עצמו אינו קרב לעולה, אלא דמיו קרבים - אין לחשוש אם ירעה שמא יחליפנו ויביאנו לאשמתו -

אבל לאחר כפרה

, שאין לחשוש שמא יביא את הולד לאשם שהרי כבר נתכפר ואין לו צורך באשם, מודים חכמים שלא צריך להמיתו, אלא -

הוא עצמו קרב עולה

, כדין אשם שניתק לרעייה שקרב עולה .

ומקשינן: ואיך אמר רב נחמן שלרבי אליעזר יקרב עולה ולא ימיתנו,

וה

א

תני רב חניא לסיועי לרבי יהושע בן לוי

, כמבואר, שלרבי אליעזר ימות ולד תמורה הואיל ודינו כולד ולד?

ומסקינן:

קשיא!

כהמשך לדיון הגמרא בולד תמורת אשם, דנה עתה הגמרא בהפריש נקבה לאשם וילדה - האם יקרב אותו הולד עצמו לעולה.

וברור שהדיון הוא אליבא דרבי אלעזר הסובר במשנה לעיל [יח ב] במפריש נקבה לעולה וילדה - הוא עצמו יקרב עולה. דאילו לדעת חכמים שם הסוברים שלא יקרב אלא ירעה, כל שכן בהמפריש נקבה לאשם וילדה, דאם אפילו בעולה שיש "שם עולה" על האם סוברים חכמים שלא יקרב, כל שכן באשם. אלא, אליבא דרבי אלעזר יש לדון: כי יש לומר שרבי אלעזר סובר כן רק בעולה, הואיל ואיכא "שם עולה" על אמו, מה שאין כן באשם. או שנאמר שטעמו בעולה הוא "הואיל וחזי להקרבה", כלומר: לכל מה שאפשר להקריבו, הוא עצמו, בדומה לקדושה שהוקדשה אמו - מקריבים אותו, ואמנם אמו אינה ראויה מאחר שנקבה היא ואינה ראויה לא לעולה ולא לאשם - מכל מקום, הולד שהוא זכר ראוי הוא, ודיחוי האם לא חל על הולד .

והנה לעיל [יט ב] כבר דנה הגמרא בשאלה זו, ושם הסיקה הגמרא בהמפריש נקבה לאשם - אין בנה קרב אשם. ומסקנת הגמרא שם היא שאם אינו קרב אשם, למרות שאמו הוקדשה לאשם, כל שכן שאינו קרב עולה .

בעא מיניה רבי אבין בר חייא מרבי אבין בר כהנא: הפריש נקבה לאשם

וילדה -

בנה מהו שיקרב לעולה?

ו

לפני שמביאה הגמרא את מה שפשט לו רבי אבין בר כהנא - מקשה הגמרא:

תיפשוט ליה מ

דברי

רבי יוסי ברבי חנינא דאמר

[יט ב] "

מודה רבי אלעזר

בהמפריש נקבה לאשם אין בנה קרב אשם", וכל שכן שאינו קרב עולה, כמבואר . ומה איבעיא ליה?

ומתרצינן:

לא שמיע ליה

, רבי אבין לא שמע דברי רבי יוסי ברבי חנינא. כלומר: אינו סובר כן .

מאי

, האם קרב לעולה או לא?

אמר ליה

רבי אבין בר כהנא לרבי אבין בר חייא:

בנה קרב עולה!

כמו שיבואר.

ומקשה לו רבי אבין בר חייא:

האי מאי

, איזה טעם יש לומר כן? הלא

עד כאן לא קאמר רבי אלעזר, אלא במפריש נקבה לעולה

, משום

דאיכא

"

שם עולה

"

על אמו

-

אבל גבי אשם דליכא

"

שם עולה

"

על אמו

-

אפילו רבי אלעזר מודה

שהבן לא יקרב הוא עצמו. ואיך פשט שהבן יקרב לעולה?

אמר ליה

רבי אבין בר כהנא:

טעמא דרבי אלעזר לאו משום דשם עולה על אמו, אלא משום ד

"

חזי להקרבה

", ולכן קרב הבן לעולה,

והא נמי

, והוא הדין באשם - הולד

חזי להקרבה

.