Tamid 31b — Talmud auf Deutsch

ג. הכהן

הראשון

אוחז בידיו

בראש וברגל

ימין.

הראש ב

יד

ימינו

.

וחוטמו

של טלה פונה

כלפי

מעלה

זרועו

של הכהן,

ו

נמצא ש

קרניו

של הטלה אחוזות

בין אצבעותיו

.

ו

היה נושא את הראש כש

בית שחיטתו מלמעלן, והפדר נתון עליה

לכסותה, משום כבוד של מעלה.

וה

רגל של ימין

נתונה

בשמאלו

של אותו כהן.

ו

את

בית עורו

של הרגל [מקום שממנו התחילו להפשיט את העור, והוא הצד החיצוני של הרגל] החזיק

ל

צד ה

חוץ

. ואת הצד הפנימי ששם נחתך מהגוף החזיק כלפי עצמו, לפי שמקום החתך הוא מגונה, ולכן מסתירים אותו.

הכהן

השנ

י החזיק

בשתי הידיים

. יד

של ימין

החזיק

ב

יד

ימינו, ו

יד

של שמאל בשמאלו!

שכן הוא דרך חשיבותם, שהימין חשוב מן השמאל.

ובית עורן לחוץ

.

הכהן

השלישי

החזיק

בעוקץ

[זנב],

וברגל

שמאל. את

העוקץ

החזיק

בימינו

.

והאליה

המחוברת לזנב כשהיא

מדולדלת

היה הכהן מחזיק

בין אצבעותיו

.

ו

גם

אצבע הכבד, וב'

ה

כליות

[וד' צלעות], מחוברות

עמו

.

ו

הרגל של שמאל

נתונה

ב

יד

שמאלו

של אותו כהן,

ובית עורו לחוץ.

והכהן

הרביעי

החזיק

בחזה ובגרה. החזה ב

יד

ימינו, והגרה בשמאלו

, לפי שהחזה חשוב מן הגרה.

ו

את

ד' צלעותיו

של הטלה המחוברות לגרה, החזיק

בין שני אצבעותיו

.

[ואף את הגרה והחזה החזיק כשבית עורן לחוץ. אבל לא הוצרך לפרשו. שהרי אם הצלעות בין אצבעותיו, ממילא הצד החיצוני הוא לחוץ].

הכהן

החמישי

החזיק

בשתי

ה

דפנות

. דופן

של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו. ובית עורן

[צידן החיצוני שממנו הופשט העור]

לחוץ.

הכהן

השישי

החזיק

בקרביים

, שהיו

נתונים בבזך

[כף]. שלפי שלא היו בחתיכה אחת, שמו אותם בכלי.

ו

ה

כרעים על גביהן מלמעלה

. שהיו מקטירים אותם יחד, כדכתיב "והקרב והכרעים ירחץ במים, והקטיר המזבחה".

הכהן

השביעי

החזיק

ב

עשרון

סולת

, למנחה הקרבה עם התמיד.

הכהן

השמיני

החזיק

בחביתים!

ואף שלא היו קרבים מחמת קרבן התמיד, אלא היו עשויים למנחת כהן גדול - כיון שזמן הקטרתם היה בין מנחת התמיד לנסכים היו מעלים אותם יחד עם התמיד.

והכהן

התשיעי

החזיק

ב

רביעית ההין

יין

, לנסכי התמיד.

הלכו

כל אלו הכהנים,

ונתנום

לאברים בכבש,

מחצי

ה

כבש ולמטה

במערבו, בט"ז אמות תחתונות שלו. שהרי לאחר הקטרת הקטורת עדיין היו צריכים להוליך את האברים לראש המזבח. ואם היו מעלים אותם השתא לעליונו של כבש, לא תהיה ניכרת אחר כך הולכה חשובה .

וכן לא היו מניחים אותם אלא

במערבו

של כבש, בשמונה אמותיו המערביות. בשביל לפנות את ח' האמות המזרחיות, לעלית הכהנים בכבש לראש המזבח. משום שהמערכה שבה היו מקטירים את התמיד, היתה במזרח המזבח.

ומלחום

, ששמו מלח על האברים ועל המנחה , כדכתיב "על כל קרבנך תקריב מלח" .

ו

כשגמרו להעלות את האברים לכבש,

ירדו

ממנו

ובאו להן ללשכת הגזית, לקרות

את קריאת

שמע

של שחרית.

שנכון לקרות קריאת שמע לפני הקטרת הקטורת והתמיד כדי שבזכות קריאתה יעלה קרבנם לריח ניחוח.

גמרא:

תנא: יד ורגל

של התמיד, היו קושרים זו לזו,

כעקידת יצחק בן אברהם

, כדי להזכיר זכות העקידה [ביאורי הגר"א].

שנינו במתניתין:

לא היו כופתין את הטלה

.

והוינן בה:

מאי טעמא

לא כפתוהו בכל ארבע רגליו יחד?

רב הונא ורב חסדא

נתנו בזה טעם .

חד

מינייהו

אמר: משום

שיש בזה

בזיון קדשים

, שנוהגים בהם מנהג חול. שכן הוא דרך מוכרי הטלאים להעמידם למכירה.

וחד אמר: משום ד

כל הכופת את הקרבן, הרי הוא

מהלך בחוקי העמים

, שכך דרכם לכפות את הזבח כשהם מקריבים אותו לפני עבודה זרה.

ומפרשינן:

מאי בינייהו

דהנך תרי טעמא?

איכא בינייהו

היכא

דכפתיה

לתמיד

בשיראי

[בד מילת, שהוא יקר ומשובח].

אי נמי

: היכא דכפתיה

בחוטא דדהבא

[חוט זהב]! דאי משום בזיון, הא לא שייכא בהני, ומותר לכופתו בהם. אבל טעמא דחוקות העמים איכא אף בהני. ואף בהם אסור לכופתו .

תנן התם: עשרה שולחנות היו במקדש

[בעזרה].

שמונה

שלחנות

של שיש, בבית המטבחיים

שלצפון המזבח, אצל הטבעות.

שעליהם מדיחין את הקרבים

של הקרבנות.

ועוד

ב'

שולחנות עמדו

במערב הכבש

.

אחד

מהם

של שיש, ואחד

מהם

של כסף. על

השלחן

של

ה

שיש

, היו

נותנין את האברים

של עולות היחיד, קודם העלתן למזבח. שלפעמים היה כהן אחד בלבד מקריבם, והיה מניחם על השלחן, ומעלם אחד אחד בזה אחר זה.

ועל

השלחן

של

ה

כסף

, היו מניחים את צ"ג

כלי

ה

שרת

שהוציאום בתחלת היום מלשכת הכלים, כאמור לעיל בפרק שלישי.

ו

עוד היו

באולם

שלפני ההיכל: שלחנות

שנים מבפנים

האולם,

על

[בסמוך]

פתח הבית

[ההיכל], לצורך לחם הפנים - שלחן

אחד של שיש

, ושלחן

אחד של זהב

.

על

השלחן

של שיש, נותנין עליו את לחם הפנים

לאחר אפייתו,

ב

דרך

כניסתו

לשלחן שבהיכל, עד שיניחוהו עליו.

ועל

השלחן

של זהב

היו נותנים את לחם הפנים בשבת,

ב

שעת

יציאתו

מן השלחן שבהיכל, עד שיוקטרו בזיכי הלבונה שלו, שלאחר מכן יחלקוהו בין כהני המשמר לאוכלו.

והיו עושים כן משום

שמעלין בקודש ואין מורידין!

דכיון שכבר היה לחם הפנים מונח על שלחן הזהב, שוב לא הורידוהו לשלחן פחות חשוב. אלא היה מניחים אותו אף ביציאתו על שלחן של זהב.

ו

עוד שלחן

אחד של זהב

היה

בפנים

ההיכל, והוא שלחן של משה המוזכר במלאכת המשכן.

שעליו

מונח

לחם הפנים תמיד

, משבת לשבת!

נמצאו בין כולם, שלש עשרה שלחנות, שהיו במקדש כולו. [ועוד עשרה שלחנות שעשאם שלמה היו בהיכל. ולא קחשיב להו הכא, משום שלא היו מניחין עליהם כלום].

והוינן בה:

מכדי

, הא קיימא לן

"אין עניות במקום עשירות",

וכל מעשי המקדש היו בעושר ובשררה. ואם כן,

אמאי עבדי

שלחן

דשיש

ללחם בכניסתו ?

ניעבד

ליה נמי בכניסתו שלחן

דכסף או דזהב.

אמר רב חיננא בשם רב אסי, ורב אסי

אמרה

בשם רבי שמואל בר רבי יצחק

: הניחוהו בכניסתו על שלחן שיש,

מפני שהוא

[הזהב והכסף], מרתיח את הלחם ומחממו, ועל ידי כך ממהר הוא להתעפש.

שנינו במתניתין: תמיד

של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית.

ושל בין הערביים, היה נשחט על קרן מזרחית צפונית!

והוינן בה:

מנא הני מילי

דשל שחר נשחט במערב, ושל בין הערביים במזרח?

אמר רב חסדא: דאמר קרא "שנים ליום

עולה תמיד". ודרשינן: "ליום" -

כנגד היום!

כלומר, ממול לשמש, במקום שמאיר היום. ובשחר, כשהחמה במזרח, הרי היא מאירה במערב העזרה הנמצא מולה. אבל צד מזרח מוצל על ידי כותלי העזרה, ואינה מאירה שם. ואילו בין הערביים, כשהחמה במערב, הרי היא מאירה לצד מזרח שהוא כנגדה, ולא במערב.

תניא נמי הכי: "שנים ליום"

כתיב. ודרשינן:

כנגד היום!

אתה אומר נגד היום, או אינו אלא

מקרא כפשוטו, דהיינו שני תמידים שהם

חובת היום?

ליכא למימר הכי. שהרי

כשהוא אומר "את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה ביו הערביים", הרי חובת היום

כבר

אמור. הא מה אני מקיים "שנים ליום"?

על כרחך, משמעו הוא

"נגד היום".

הא כיצד?

תמיד של שחר

היה

נשחט על קרן צפונית מערבית, על הטבעת ה

מערבית, בשורה ה

שניה

מהמזבח .

ו

תמיד

של בין הערביים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית, על

ה

טבעת

המזרחית בשורה ה

שניה

מהמזבח. [ולעיל בדברי המשנה נתבאר, מאי טעמא לא שחטו בטבעת הראשונה].

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב

.