Taanit 6b — Talmud auf Deutsch

דתנן

:

הנודר

מדבר מה, שאסר על עצמו ליהנות ממנו, והגביל את הזמן ואמר

"עד הגשמים",

כגון שאמר: "קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים", או שאמר: "קונם דבר זה עלי

עד שיהו גשמים",

אסור באותו דבר שאסר עליו עד

שתרד רביעה שניה

.

והטעם, כי בנדרים הולכין אחר הלשון הרגילה בפי בני אדם. ולפרק ירידת הגשמים הראשון אין רגילים לקרוא "גשמים", כי אין ירידתם מורגשת כל כך. ורק לירידת הגשמים השניה קוראים "גשמים", כי מאותו זמן הדרכים מתקלקלות ונמאסות בבוץ וטיט מחמת הגשמים .

רב זביד אמר

: זמן רביעה שניה - נפקא מינה

ל

ענין לקיטת

זיתים

.

דתנן

: נאמר בתורה, שבזמן קצירת התבואה בשדה, צריך להניח לעניים לקט שכחה ופאה . וכן בזמן לקיטת פירות האילן, צריך להניח פאה ושכחה לעניים.

עוד נאמר בתורה, שבזמן בצירת כרמי היין, צריך להניח את הפרט והעוללות לעניים.

ויש לנו לברר,

מאימתי

יהיו

כל

שאר בני

אדם,

אף שאינם עניים,

מותרין

בלקט

ו

בשכחה ובפאה

שנותרו בשדה.

ואומרת המשנה, שכל אדם מותרים בהם,

מ

זמן

שילכו

בשדה

הנמושות

[להלן יתבאר מיהם אותם "נמושות"].

ומאימתי מותרים שאר בני אדם, שאינם עניים,

בפרט

ובעוללות

שנותרו בכרם?

משילכו עניים בכרם

ללקט,

ויבואו שוב

ללקט . שלאחר שעברו עניים בכרם פעמיים, כבר מסיחים שאר העניים דעתם ממתנות העניים שבכרם, ואין דעתם עליהם עוד.

ומאימתי מותרים שאר בני אדם

ב

שכחה ובפאה של כרם ה

זיתים?

משתרד רביעה שניה

. והטעם, משום שכשמגיע אותו זמן, בדרך כלל כבר לקטו כל מה שהיה בכרם.

וזהו שאמרנו לעיל, שעלינו לדעת מתי הוא זמן רביעה שניה, לענין זיתים.

ואגב שהבאנו את המשנה, מבארת הגמרא את דבריה:

מאי נמושות

[מהם אותם "נמושות" שהוזכרו במשנה]?

אמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא

[זקנים שהולכים על משענתם ]. כיון שהם הולכים לאט, וכפופים על משענתם, רואים הם כל שיבולת שנשארה בשדה. ולכן, לאחר שהם עברו בשדה, מתייאשים ממנה שאר העניים .

ריש לקיש אמר

: "נמושות" היינו

לקוטי בתר לקוטי

. דהיינו, עני המלקט, ומוליך אף את בנו אחריו ללקט . שאחר שלקטו אלו, נתייאשו כבר שאר עניים מלמצוא דבר בשדה.

עתה חוזרת הגמרא לשאלה שנשאלה לעיל, לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמן רביעה שניה.

רב פפא אמר

: זמן רביעה שניה נצרך לנו,

כדי

לדעת עד מתי מותר

להלך בשבילי

הרשות

. דהיינו, לקצר את הדרך על ידי הליכה בשבילי שדות שאינם שלו. שזהו אחד מעשרת התנאים שהתנה יהושע כשנכנסו ישראל לארץ , שיהיה מותר לכל אדם להלך בשבילי השדות.

דאמר מר: מהלכין כל אדם בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה

.

והטעם, משום שמכאן ואילך מתחילה התבואה לנבוט ולגדול , ודריסת הרגל מזיקה לה.

רב נחמן בר יצחק אמר

: נפקא מינה לענין

לבער פירות שביעית

.

דתנן: עד מתי נהנין

ושורפין

[כלומר עד מתי מותר לשרוף אותם לצורך הנאה כלשהי, לבישול והסקה וכדומה]

בתבן ובקש

של שביעית

[דהיינו, ספיחין שגדלו מעצמם בשנת השביעית, שיש בהם קדושת שביעית, או תבואה שנזרעה קודם השביעית, אבל גידולה היה לאחר שנכנסה שנת השביעית]

עד שתרד רביעה שניה

.

מאי טעמא?

מה הסיבה שמותר ליהנות מהם דווקא עד זמן רביעה שניה?

דכתיב

: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך.

ולבהמתך ולחיה אשר בארצך

תהיה כל תבואתה לאכל".

וכך הוא פירוש המקרא: מה שנאסר בפירות שביעית, היינו לנהוג בהם מנהג בעל הבית. אבל לאכול וליהנות מהם כאחד משאר כל בני האדם - מותר.

אלא שצריך להבין את המשך המקרא: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתך לאכול". כי לכאורה הדבר תמוה: אם אפשר להאכיל לחיה, שאין מזונותיה עליך, כל שכן שמותר להאכיל לבהמה השייכת לך, שעליך לדאוג למזונותיה! אם כן, למה פירט הכתוב שמותר להאכיל לבהמות?!

אלא, בא המקרא ללמדנו כלל זה:

כל זמן שחיה אוכלת בשדה,

כלומר, שמצוי לה עדיין אוכל בשדה, במקום המחיה שלה -

הַאֲכֵל

אתה

לבהמתך בבית

מפירות שביעית.

אבל כאשר

כָּלָה

[הכ"ף והלמ"ד נקודות בקמץ], נגמר, האוכל

לחיה מן השדה,

שכבר אין לה מה לאכול - אזי

כלה

[הכ"ף נקודה בפתח, והלמ"ד נקודה בצירה], הַפסֵק, גם אתה מלהאכיל

לבהמתך מן הבית

.

והיות ומזמן שירדה רביעה שניה - כבר אין תבן וקש בשדות, כי הגשמים עושין אותן זבל, לכן מאותו זמן אסור ליהנות מתבן וקש של שביעית גם בבית.

אמר רבי אבהו: מאי לשון "רביעה"?

למה ירידת הגשם נקראת "רביעה"?

משום שהגשם הוא

דבר שרובע

[בועל]

את הקרקע

.

והיינו

כד

ברי

רב יהודה

.

דאמר רב יהודה: מיטרא

-

בעלה דארעא הוא

[המטר - בעלה של הקרקע הוא].

שנאמר: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ, והולידה והצמיחה"

. הרי לנו שדימה הנביא את הגשם לבעל, שהוא גורם לקרקע שתלד.

ואמר רבי אבהו

: אם ב

רביעה ראשונה

ירדו כל כך הרבה גשמים, עד

כדי שתרד

הרביעה ותלחלח ותמיס

ב

עומק ה

קרקע טפח,

גשמים יפים הן, ואין צריך להתענות .

רביעה

שניה

אם ירדו כל כך גשמים, עד שנעשית הקרקע תחוחה ורכה מאוד, עד

כדי לגוף בה פי חבית,

שאפשר לעשות ממנה מגופה [כיסוי של חבית] בלא שיהא צורך לערבב בה מים , יפים הם .

אמר רב חסדא: גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית

[כפי שנתבאר לעיל] -

אין בהן משום

מה שנאמר "וחרה אף ה' בכם

ועצר

את השמים ולא יהיה מטר" .

ואמר רב חסדא: גשמים שירדו קודם

זמן קריאת שמע, שאומר בה:

"ועצר

את השמים" -

אין בהן משום "ועצר

את השמים", אף שלא היה ריבוי גשמים .

אמר אביי: לא אמרן

[לא אמרנו דבר זה],

אלא

באופן שירדו גשמים

קודם

אמירת

"ועצר"

בקריאת שמע

דאורתא

[של הערב].

אבל

אם ירדו גשמים רק

קודם

אמירת

"ועצר" דצפרא

[של קריאת שמע של שחרית] -

יש בהן משום "ועצר",

הואיל ולא ירדו ביום, ואין הם יפים לעולם.

דאמר רב יהודה בר יצחק: הני ענני דצפרא לית בהו מששא

[אותם ענני הבוקר - אין בהם ממש], ואין בהם ברכה . ולהלן יתבאר באיזה עננים מדובר.

וראיה לכך:

דכתיב: "מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה, וחסדכם כענן בקר

וגו'"

. והיינו, שאין בחסדכם ממש, כשם שאין בענני בוקר ממש .

אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי

[והרי פתגם שגור בפי בני אדם]:

במפתח בבי מיטרא

[אם כשפותחין את הפתחים, השכם בבוקר, יורדים גשמים] -

בר חמרא מוך שקך וגני

[אומרים לחמר, שמוביל תבואה על חמור למכרה בשוק: קפל את שַׂקךָ, ושכב עליו לישון]!

ולמה אומרים לו כך? מפני שהשנה מתברכת, ויהיה שובע בעולם, ולא ישתכר במכירת תבואה .

הרי לנו שאדרבה, גשמי הבוקר - יפים הן!

ומבארת הגמרא:

לא קשיא

.

הא,

מה ששגור בפי בני אדם שגשם הבוקר יפה הוא, היינו

דקטיר בעיבא

[שנתקשרו השמים בעננים עבים].

ואילו

הא,

מה שאמרנו שאין בהם ממש, היינו

דקטיר בענני

. שנתקשרו השמים בעננים קלושים, שאז אין בו ממש .

הגמרא מביאה עתה מימרות שונות בענין ירידת הגשמים.

אמר רב יהודה: טבא לשתא דטבת ארמלתא

[טוב לשנה - כאשר חודש טבת יושב כאלמנה. כלומר, שאין גשמים יורדין בו להרביע את הארץ].

ומה טעם הדבר?

איכא דאמרי

[יש אומרים], שהטעם שטוב שאין יורדין גשמים בחודש טבת, משום

דלא ביירי תרביצי

. שאז אין המקומות שמרביצים בהם תורה בורים ושוממים . מפני שכשאין גשמים יורדים, הדרכים יפות, והולכים התלמידים ממקום למקום ללמוד תורה .

ואיכא דאמרי,

שהטעם הוא משום

דלא

שקיל שודפנא

. שאם אין גשמים יורדים בחודש טבת, אין השדפון נאחז ומתדבק בתבואה .

ותמהה הגמרא:

איני?

וכי זה כך?

והאמר רב חסדא: טבא לשתא דטבת מנוולתא

[טוב לשנה כשהדרכים מנוולות בטיט בחודש טבת מחמת הגשמים]!

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

.

הא,

מה שאמרנו שטוב לשנה שלא ירדו גשמים, היינו

דאתא מיטרא מעיקרא

. שכבר ירדו גשמים בעונתן, בחודש מרחשון.

ולכן, אם ירדו שוב בחודש טבת, רעים הם. כי די לעולם בגשמים של מרחשון.

ואילו

הא,

מה שאמר רב חסדא, שטוב לשנה שירדו גשמים בחודש טבת, היינו

דלא אתא מיטרא מעיקרא,

כשלא ירדו גשמים בעונתן, בחודש מרחשון, שאז טוב שירדו גשמים בחודש טבת .

ואמר רב חסדא: גשמים שירדו על מקצת מדינה

[על חלק מהמדינה],

ועל מקצת מדינה לא ירדו

-

אין בהן משום

קללת

"ועצר

את השמים ולא יהיה מטר". משום שאותם בני אדם המתגוררים בחלק המדינה שירדו בו גשמים, ימכרו את תבואתם לדרים בחלק שלא ירדו בו.

ותמהה הגמרא:

איני?

וכי זה כך? האם גשמים שיורדים באופן כזה אינם קללה?

והכתיב

בנבואת עמוס:

"וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר, והמטרתי על עיר אחת, ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וגו'", ואמר רב יהודה אמר רב

: מה שנאמר בנבואה על

שתיהן,

על העיר שירדו בה גשמים, ועל העיר שלא ירדו בה גשמים -

לקללה

נאמר. משום שגם בעיר שירדו בה גשמים, ריבוי הגשמים יקלקל את התבואה!

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

.

הא,

מה שאמר רב ששתיהן לקללה, היינו באופן

דאתא טובא

. שירדו יותר מדי גשמים. שאז התבואה מתקלקלת.

ואילו

הא,

מה שאמר רב חסדא, שאין בכך משום "ועצר", היינו באופן

דאתא כדמבעי ליה

[שבא הגשם כראוי לו, ולא יותר מדי].

אמר רב אשי: דיקא נמי

[ביאור זה מדוייק גם מלשון הפסוק].

דכתיב

: "חלקה אחת

תמטר"

. לשון "תמטר" משמע -

תהא מקום מטר

. והיינו, שירדו שם יותר מדי גשמים, ולכן גם לאותה עיר שירדו בה גשמים - קללה היא.

ומסקינן:

שמע מינה

[אכן כך מוכח מלשון הפסוק].

אמר רבי אבהו: מאימתי מברכין

על

ירידת

הגשמים

משיצא חתן לקראת כלה

. דהיינו, כשירדו כל כך הרבה גשמים, עד שכשטיפה נופלת על הקרקע, יוצאת טיפה אחרת מהארץ ובולטת כנגדה [שלא הספיקה אותה טיפה להיספג בקרקע מחמת ריבוי הגשם] .

מאי מברך?

איזו ברכה מברכין על הגשמים?

אמר רב יהודה אמר רב: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת

לנו"

.

ורבי יוחנן מסיים

ומוסיף

בה,

בברכת הגשמים,

הכי

[כך]:

"אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו'",

וממשיך לומר בנוסח זה

עד

שאומר:

"אל יעזבונו רחמיך ה' אלהינו ולא עזבונו"

,

ומסיים:

ברוך רוב ההודאות

.

ותמהה הגמרא: וכי יתכן לומר שהקדוש ברוך הוא מבורך רק ב

רוב

של

ההודאות,

ולא

ב

כל ההודאות

כולן?!

אלא

אמר רבא, אימא

[נאמר]:

"אל ההודאות"

. שמלשון זו משמע שהקדוש ברוך הוא מבורך בכל ההודאות.