Taanit 28a — Talmud auf Deutsch

ומבארת הגמרא:

שאני התם

[שונה הדבר שם], כשקורא בשאר ימי השנה,

דאית ליה רווחא

[שיש לו מקום מרווח], שיכול להמשיך ולקרוא מפרשה אחרת , ולכן מוסיף וקורא, כי לכתחילה אין לדלוג או לפסוק, אלא עדיף להמשיך ולקרוא מהפרשה הבאה.

אבל בקריאת המעמדות - אי אפשר לעשות כך, שהרי הקריאה היא רק פרשת בראשית ופרשת "יהי רקיע", שבשתיהן יחד יש רק חמשה פסוקים, ולכן על כרחו דולג או פוסק.

שנינו במשנתנו:

פרשה גדולה קורין אותה בשנים

.

בשחרית ובמוסף ובמנחה קורין על פיהן כו'

[כקורין את שמע].

ומשמעות דברי המשנה, שבחלק מתפילות היום קורין מתוך ספר התורה, ובחלק מהן קורין בעל פה. אבל לא התבאר בבירור באילו תפילות נוהגין כך, ובאילו - נוהגין כך.

איבעיא להו: היכי קאמר

[למה נתכוון התנא של משנתנו]?

האם לכך נתכוון, ש

ב

תפילת

שחרית וב

תפילת

מוסף קורין אותה בספר

התורה,

וב

תפילת

מנחה קורין אותה על פה,

כפי ש

קורין את שמע,

או דלמא הכי קתני

[או שמא, כך נשנתה המשנה, לכך נתכוון התנא]:

ב

תפילת

שחרית קורין אותה בספר

.

וב

תפילת

מוסף וב

תפילת

מנחה קורין אותה על פה, כקורין את שמע?

תא שמע, דתניא

[ששנינו] בפירוש בברייתא:

בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת, וקורין כדרך שקורין כל השנה,

מתוך הספר.

ובמנחה, יחיד קורא אותה על פה

.

תמה ו

אמר רבי יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור

[כלומר, להוציא את הצבור ידי חובתם], הרי דברים שבכתב - אי אתה רשאי לאמרם בעל פה?!

אלא,

כך צריך לשנות בברייתא:

כולן נכנסין

לבית הכנסת,

וקורין אותה

כל אחד בפני עצמו

על פה, כקורין את שמע

.

וטעם הדבר, כי מפני טורח התענית, לא רצו להצריך קריאה בספר תורה, ולכן תקנו שכל אחד יקרא בפני עצמו, בעל פה.

שנינו במשנתנו:

כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד כו'

כך היה רבי יהושע שונה: קרבן מוסף - אין במנחה. קרבן עצים - אין בנעילה וכו'.

שואלת הגמרא:

מה הפרש

[מה החילוק וההבדל]

בין זה,

מעמד של נעילה,

לזה, מעמד של מנחה,

שקרבן עצים דוחה רק מעמד של נעילה, ולא את של מנחה? ומבארת הגמרא: טעם הדבר, משום ש

הללו,

תפילת מנחה,

דברי תורה

. שהרי יצחק אבינו תיקן את תפילת המנחה, כפי שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" . והיות וכך, אין קרבן עצים דוחה אותה.

ו

אילו

הללו,

תפילת נעילה, מ

דברי סופרים

[תקנת חכמים] היא. ולכן, קרבן עצים דוחה אותה.

שנינו במשנתנו:

זמן עצי כהנים והעם כו'

[המשך המשנה, שהיו תשעה זמנים שבהם היו משפחות מסויימות תורמות את עצי המערכה].

תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם,

לשם מה נשנה ענין זה במשנה?

אמרו: כשעלו בני הגולה

לארץ ישראל,

לא מצאו עצים בלשכה

לצורך הקרבת הקרבנות.

ועמדו אלו,

אותן משפחות שהוזכרו במשנה,

והתנדבו

עצים למערכה

משלהם

.

וכך התנו נביאים ש

היו

ביניהן

[בין בני הגולה שעלו לארץ ישראל]:

שאפילו

אם באותו זמן הקבוע לאותן משפחות, תהיה ה

לשכה מלאה עצים,

בכל זאת

יהיו אלו מתנדבין משלהן,

וישתמשו באותם עצים שהם מנדבים.

שנאמר

בספר נחמיה:

"והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזֻמָנִים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו

ככתוב בתורה"

.

לכך נשנה ענין זה במשנה, לומר שכך תיקנו נביאים שביניהם, שלא יידחו משפחות אלו ממקומם.

שנינו במשנתנו:

ועמהם כהנים ולוים וכל מי כו'

.

תנו רבנן: מה היו

אותן משפחות שנקראו בשמות אלו:

"בני גונבי עלי" ו"בני קוצעי קציעות"?

אמרו,

כך היה מעשה:

פעם אחת גזרה מלכות הרשעה

שמד על ישראל,

שלא יקיימו את מצוות התורה . וכך גזרו עליהם:

שלא יביאו

ישראל

עצים למערכה

שעל המזבח,

ושלא יביאו בכורים

לירושלים

.

והושיבו פרוזדאות

[שומרים]

על הדרכים,

שימנעו את ישראל מלעלות ולהביא עצים וביכורים לירושלים,

כדרך שהושיב ירבעם בן נבט,

שהיה מלך ישראל, ורשע היה,

שומרים

על הדרכים, כדי

שלא יעלו ישראל

לירושלים

לרגל

.

מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור?

הביאו סלי בכורים, וחיפום

[כיסו אותם]

בקציעות

[תאנים יבשות], כדי שלא יראו שיש בסלים פירות ביכורים,

ונטלום

בידיהם.

ועלי

[הוא בול העץ שכותשין בו את התאנים כדי לדבקן יחד ולעשות מהם עיגול דבילה ] מונח

על כתפיהן

.

וכיון שהגיעו אצל

אותם

פרוזדאות, אמרו להם

השומרים:

להיכן אתם הולכין?

עונים ו

אומרין להם

אותם יראי חטא: אנו הולכים

לעשות שני עגולי דבילה במכתשת ש

נמצאת במקום אחר, שהוא בדרך

לפנינו, ו

שם נכתוש את התאנים

בעלי

זה

ש

מונח

על כתפינו

.

קיבלו השומרים את הדברים, והניחו להם לעבור עם הסלים שבידיהם.

כיון שעברו מהן,

מאותם שומרים, וחלפו על כל המשמרות,

עיטרום בסלים

[קישטו את פירות הביכורים בתוך הסלים] -

והביאום לירושלים

.

ולכן נקראו בני אותה משפחה "גונבי עלי", משום שהיו מתגנבין מאותן משמרות על ידי תחבולת העלי .

תנא: הן הן בני סלמאי הנתופתי

. שאף אותם המכונים "בני סלמאי הנתופתי" עשו כעין מעשה בני גונבי עלי, כדי להערים על משמרות מלכות הרשעה .

תנו רבנן: מה הן בני סלמאי הנתופתי,

מפני מה נקראו בשם זה?

אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה

.

והושיבו פרוזדאות על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל

.

מה עשו יראי חטא שבאותו הדור?

הביאו גזיריהן

[גזירי עצים שהכינו לצורך המערכה],

ועשו

מהן

סולמות

, והניחו

אותן

על כתפיהם

-

והלכו להם

.

כיון שהגיעו אצלן

[אצל אותן משמרות],

אמרו להם

השומרים:

להיכן אתם הולכין?

אמרו להם: להביא גוזלות משובך ש

נמצא בדרך

לפנינו, ו

נוריד אותם מהשובכות

ב

אמצעות ה

סולמות שעל כתפינו

.

כיון שעברו מהן,

מאותן משמרות,

פירקום

[פירקו את אותם סולמות לחלקיהם] -

והביאום והעלום לירושלים

.

ועל שם מעשה זה, שהערימו בני אותה משפחה על השומרים על ידי סולמות, נקראו "בני סלמאי הנתופתי" .

ועליהם,

על בני גונבי עלי ועל בני סלמאי הנתופתי,

ועל כיוצא בהם, הוא אומר: "זכר צדיק לברכה"

. שקראו את שמם על שם מעשיהם הטובים, לזכרון עולם .

ו

לעומת זאת,

על ירבעם בן נבט וחבריו,

שחטאו והחטיאו את ישראל,

נאמר: "ושם רשעים ירקב"

.

שנינו במשנתנו:

בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה

.

תנא

[שנינו בברייתא]:

בני פחת מואב בן יהודה

-

הן הן

אותה משפחה שהוזכרה לעיל:

בני דוד

מלך ישראל

בן יהודה,

שהביאו קרבן עצים בחמשה עשר באב. ונקראו גם בשם "בני פחת מואב", על שם דוד, שבא מרות המואביה.

דברי רבי מאיר

.

רבי יוסי אומר

: בני פחת מואב בן יהודה -

הן הן

המשפחה המוזכרת במשנה:

בני יואב בן צרויה,

שבא מרות המואביה. כי צרויה אם יואב, אחות דוד היתה .

שנינו במשנתנו:

בעשרים באלול בני עדין בן יהודה וכו'

.

תנו רבנן: בני עדין בן יהודה

-

הן הן בני דוד בן יהודה

שהוזכרו לעיל. כי דוד מכונה בספר שמואל "עדינו העצני", על שם שבשעה שהיה עוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת. ובשעה שהיה יוצא למלחמה - היה מתקשה כעץ .

דברי רבי

יהודה

.

רבי יוסי אומר

: בני עדין בן יהודה -

הן הן בני יואב בן צרויה

. כי ישנה דעה, ש"עדינו העצני" הוא יואב .

שנינו במשנתנו:

באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה כו'

.

שואלת הגמרא:

מני מתניתין

[לפי איזו שיטה מהשיטות שהזכרנו עתה - נשנתה משנתנו]?

הרי לכאורה אי אפשר להעמיד את המשנה

לא

כשיטת

רבי מאיר, ולא

כשיטת

רבי יהודה, ולא

כשיטת

רבי יוסי!

כי

אי

[אם] נעמיד כשיטת

רבי מאיר

, שסובר שבני פחת מואב הם בני דוד, אם כן, למה שנה התנא: "בעשרים בו בני פחת מואב", שמשמע שזו הפעם הראשונה שהם מביאים עצים?

ליתני

[שישנה התנא] כך: "בעשרים בו

שָבוּ בני דוד בן יהודה שניה",

כלומר, שאז הם הביאו בפעם השניה באותה שנה, כפי ששנה התנא גבי בני פרעוש, שהביאו פעמיים בשנה: "באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה".

ומדוע היה על התנא לשנות כך - שהרי רבי מאיר סובר ש"בני פחת מואב" הם בני דוד בן יהודה, שהביאו כבר בעשרים בתמוז, כפי ששנה התנא בתחילה. אם כן, הבאת עצים של בני פחת מואב - היא ההבאה השניה של בני דוד בן יהודה!

וכן אי אפשר להעמיד את משנתנו כשיטת רבי יהודה. כי

אי

[אם] משנתנו כשיטת

רבי יהודה,

שסובר שבני עדין בן יהודה - הם בני דוד בן יהודה,

ליתני

[שישנה התנא] בלשון זו:

שבו בני דוד בן יהודה שניה!

שהרי הוא סובר, שבני עדין בן יהודה - הם בני דוד בן יהודה, שהזכיר התנא שהביאו כבר בעשרים בתמוז. ואם כן, מה שמביאים עתה, בעשרים באב, פעם שניה שלהם היא!

וכן לכאורה אי אפשר להעמיד את משנתנו כשיטת רבי יוסי. כי

אי

[אם] משנתנו כשיטת

רבי יוסי

היא, שסובר שהן בני פחת מואב - הם בני יואב בן צרויה, והן בני עדין בן יהודה - הם בני יואב בני צרויה, ולשיטתו הביאו בני יואב בן צרויה פעמיים, אלא שפעם אחת קורא להם התנא "בני פחת מואב", ופעם שניה קורא להם "בני עדין", אם כן,

ליתני

[שישנה התנא]:

שבו בני יואב בן צרויה

והקריבו פעם

שניה!

מתרצת הגמרא:

לעולם

משנתנו כשיטת

רבי יוסי

היא.

ו

באמת אין רבי יוסי סובר כפי שסברנו עד עתה, שגם בני פחת מואב וגם בני עדין - בני יואב בן צרויה הם, כפי שמשמע מהברייתות.

אלא,

תרי תנאי אליבא דרבי יוסי

[דברי שני תנאים הם, שנחלקו בדעת רבי יוסי].

תנא אחד סובר בדעת רבי יוסי, שבני פחת מואב - הם בני יואב בן צרויה. אבל בני עדין - בני משפחה אחרת הם.

ותנא אחר סובר בדעת רבי יוסי, שבני עדין בן יהודה - הם בני יואב בן צרויה. אבל בני פחת מואב - בני משפחה אחרת הם.

שנינו במשנתנו:

באחד בטבת לא היה בו מעמד כו'

.