Taanit 21a — Talmud auf Deutsch

לבר מהא

[חוץ מדבר זה שהוזכר אחרון], שהיה מכריז שכל מי שרוצה - יבוא ויאכל,

דלא מצינא למיעבד

[שאיני יכול לקיימו],

משום דנפישי בני

חילא דמחוזא

[משום שהעניים בעיר מחוזא מרובים מאד] , ואם יבואו כולם לאכול אצלי, יִכלֶה ממוני.

הגמרא מביאה מעשה נוסף שמסופר בו בין היתר על כותל רעוע.

אילפא ורבי יוחנן

הוו גרסי באורייתא

[היו לומדים תורה].

דחיקא להו מילתא טובא

[היו עניים ודחוקים ביותר].

אמרי

[אמרו זה לזה]:

ניקום וניזיל וניעבד עיסקא

[נלך ונעשה עסק לצורך פרנסתנו],

ונקיים בנפשין

[בעצמנו] את המקרא:

"אפס כי לא יהיה בך אביון

כי ברך יברכך ה'". כלומר, הם פירשו ודרשו את המקרא כך: לא יהיה אביון בך, בעצמך. אלא עליך לדאוג לפרנסתך .

אזלו

[הלכו לדרכם].

בדרך

אותבי תותי גודא רעיעא

[התיישבו בצילו של כותל רעוע ומט ליפול] .

הוו קא כרכי

ריפתא

[אכלו פת].

אתו תרי מלאכי השרת

[באו שני מלאכי השרת].

שמעיה

[שמעו]

רבי יוחנן, דאמר חד לחבריה

[שאמר מלאך אחד לחבירו]:

נישדי עלייהו האי גודא

-

ונקטלינהו

[נפיל עליהם כותל זה - ונהרגם] , לפי

שמניחין

את העיסוק בתורה, שהוא לצורך

חיי עולם

הבא, ועוסקין ב

פרנסתם, שהיא לצורך

חיי שעה

[חיי עולם הזה, שהם זמניים בלבד, ויש להם קץ]!

אמר ליה אידך

[אמר לו המלאך השני] :

שבקינהו

[הניחם] ולא נהרגם,

דאיכא בהו חד

-

דקיימא ליה שעתא

[כי יש בהם אחד, שעומדת לו השעה להעשות גדול בתורה, ואין זה זמנו למות].

רבי יוחנן שמע

את דברי המלאכים, ואילו

אילפא

-

לא שמע

.

אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי

[האם שמעת דבר מה]?

אמר ליה

אילפא:

לא

שמעתי דבר.

אמר

רבי יוחנן בליבו:

מדשמעי אנא

[מזה שאני שמעתי את דברי המלאכים],

ו

אילו

אילפא לא שמע, שמע מינה

[מוכח] ש

לדידי

הוא ד

קיימא לי שעתא

[שאני הוא זה שאמרו עלי המלאכים שעומדת לי השעה].

אמר ליה רבי יוחנן

לאילפא: חוזר אני בי ממחשבתי הראשונה. אלא,

איהדר

[אחזור למקומנו, ואמשיך ללמוד תורה],

ואוקי בנפשאי

[ואקיים בנפשי] את המקרא:

"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"

.

רבי יוחנן הדר

[חזר למקומו], ואילו

אלפא

-

לא הדר

[לא חזר], אלא נשאר בדעתו, שצריך ללכת למצוא פרנסה.

עד דאתא אילפא

[עד שחזר אילפא ממסעו] -

מליך רבי יוחנן

[נעשה רבי יוחנן ראש ישיבה].

הגמרא קוראת לכך "מליך", לשון מלוכה, כי המנהג היה שמי שנעשה ראש ישיבה, היו הציבור מגדלין ומעשירין אותו מממונם .

אמרו לו

אנשי המקום לאילפא:

אי אתיב מר וגריס

[אם היית יושב כאן ולומד],

לא הוה מליך מר

[וכי לא היית אתה נעשה ראש ישיבה]?!

ודאי היינו ממליכין אותך [כי אילפא היה מתחילה חכם יותר מרבי יוחנן]!

אזל

[הלך אילפא], ו

תלא נפשיה באסקריא

דספינתא

[עלה והעמיד עצמו בגובהו של תורן ספינה שעגנה בנמל] .

ומשם הכריז ו

אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא

[אם יבוא אדם, וישאלני דבר על ברייתא ששנו רבי חייא ורבי אושעיא ],

ולא פשטינא ליה ממתניתין

[ולא אוכל להביא לו ראיה לדברי הברייתא ממשנה] ,

נפילנא מאסקריא דספינתא

-

וטבענא

[אפיל את עצמי מעל התורן - ואטבע בים]!

אתא ההוא סבא, תנא ליה

[בא זקן אחד, ושנה לו את הברייתא דלהלן]:

האומר

[מי שציוה לפני מותו] לאדם נאמן, שהפקיד בידו את ממונו: "לאחר מותי,

תנו שקל

[חצי סלע ]

לבניי בשבת

" [כל שבוע, לצורך פרנסת השבוע],

ו

באמת

הן

ראויין

מחמת צרכיהם המרובים

לתת להם סלע

-

נותנין להם סלע,

כפי צרכיהם האמיתיים.

והטעם, כי אם היתה כוונתו בדווקא, שיתנו להם שקל ולא יותר, היה צריך לצוות בפירוש: אל תתנו להם אלא שקל.

והיות ולא אמר כך, אנו מניחים שמה שאמר שיתנו להם שקל, ולא יותר, היינו כדי לזרזם במשא ומתן, שיטרחו וילמדו דרך ארץ - וירויחו.

אבל אם בסופו של דבר אין המעות מספיקין לפרנסתם, ודאי גם בדעתו היה שיוסיפו להם.

ו

לעומת זאת,

אם אמר

אותו אדם בלשון זו:

"אל תתנו להם

לבני

אלא שקל

בשבוע", משמעות הדבר היא שיתנו להם רק שקל - ולא יותר.

ולכן

אין נותנין להם אלא שקל

.

ו

אם אמר

אותו אדם, כשציוה לפני מותו:

"מתו

[אם ימותו בני] -

ירשו אחרים תחתיהם",

אזי

בין שאמר: "תנו

שקל לבני בשבת", ו

בין שאמר: "אל תתנו

להם אלא שקל" -

אין נותנין להם אלא שקל

.

משום שבכך שאמר "אם מתו - ירשו אחרים תחתיהם", נתכוין שישאר ביד הנאמן סכום שיוכלו להוריש לאחרים. ולכן אנו אומרים שנתכוין שיתנו להם בדווקא שקל, ולא יותר, כדי שישאר לאחרים.

אמר ליה

אילפא: מה ששנינו ברייתא, שאף שאין די להם בפחות מסלע, בכל זאת נותנים להם רק שקל,

הא מני

[לפי איזו שיטה היא]

שיטת

רבי מאיר היא, דאמר: מצוה לקיים דברי המת

.

ולכן, אף שמן הדין היה צריך לתתן לבנים את כל הראוי להם, שהרי כל הממון - שלהם הוא, שירשוהו מאביהם, ואין בו לאותם אחרים שאמר האב שירשו אחריהם כלום, אלא אם ישאר מאותו ממון לאחר מיתת הבנים - יטלוהו אותם אחרים, ואם לאו - לא יטלו כלום,

מכל מקום, משום שמצוה לקיים דברי המת, שציוה שי?רשו אחרים אחרי בניו, אנו מקמצים בממון שיִרשו הבנים, כדי שיהא בו מוֹתָר, ויטלוהו אותם אחרים .

היות והזכרנו מעשה בבית רעוע, ואת גדולתו של רב אדא, שמחמת זכויותיו לא נפל הבית, מביאה הגמרא מעשה מאלף נוסף בענין זה.

אמרו עליו על נחום איש גם זו

, שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו

[שהיו שתי ידיו קטועות],

קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין

.

והיה מוטל

שוכב

בבית רעוע

.

ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים

דרך רגלי המיטה, והרי אינו יכול לסלקן, שהרי ידיו קטועות.

פעם אחת היתה מטתו

של נחום

מונחת בבית רעוע

.

בקשו תלמידיו לפנות

קודם את

מטתו

עימו,

ואחר כך לפנות את הכלים

שבבית, כדי שלא יפול הבית עליו.

אמר להם

נחום:

בניי! פנו

קודם

את הכלים, ו

רק

אחר כך פנו את מטתי

.

ולמה?

משום

שמובטח לכם, שכל זמן שאני בבית

-

אין הבית נופל

.

ולכן כדאי שתפנו קודם את הכלים, כדי להצילם, כי אין חשש שיפול בינתיים הבית עלי. מה שאין כן אם תפנו אותי קודם, יש חשש שמיד לאחר מכן יפול הבית, לפני שתספיקו להוציא את הכלים.

עשו תלמידיו כדבריו.

פינו

קודם

את הכלים

-

ואחר כך פנו את מטתו, ו

רק אז

נפל הבית

.

משראו כך,

אמרו לו תלמידיו

לנחום בתמיהה:

רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה,

עד כדי כך שאתה בטוח שלא יפול הבית כל זמן שאתה בו,

למה עלתה לך כך,

שאתה כל כך מיוסר?

אמר להם: בניי! אני גרמתי לעצמי

את הייסורין הללו.

ש

כך היה מעשה:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי

[משא] של

שלשה חמורים

.

אחד של מאכל,

ואחד של משתה,

ואחד של מיני מגדים

[פירות].

בא עני אחד, ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני

[תן לי דבר מה לאכול]!

אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור

דבר מאכל .

לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו

של העני, שהיה רעב מאוד .

הלכתי ונפלתי על פניו

של העני,

ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך

-

יסומו

[יתעוורו] ,

ידיי שלא חסו על ידיך

-

יתגדמו,

רגלי שלא חסו על רגליך

-

יתקטעו

.

ולא נתקררה דעתי, עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין

.

וכך אכן היה.

אמרו לו

תלמידיו:

אוי לנו שראינוך בכך,

במצב כזה!

אמר להם: אוי

היה

לי אם לא ראיתוני בכך

.

ואמאי קרו ליה

לנחום בכינוי זה:

נחום איש גם זו,

על שום מה כינוהו "איש גם זו"?

משום

דכל מילתא דהוה סלקא ליה

[שכל מאורע שהיה קורה לו, לטוב ולרע],

אמר: גם זו לטובה

.

זימנא חדא, בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר

[פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר].

אמרו: מאן ייזיל

[מי ילך בשליחותנו]? כדאי ש

ייזיל

[ילך]

נחום איש גם זו, דמלומד

ורגיל

בניסין הוא

.

שדרו בידיה מלא סיפטא

[שלחו בידו מלוא הארגז]

דאבנים טובות ומרגליות

.

אזל

[הלך],

בת בההוא דירא

[לן בדרך בבית מלון] .

בליליא קמו הנך דיוראי

[בלילה, כאשר נחום נם את שנתו, קמו דיירי הבית],

ושקלינהו לסיפטיה

[נטלו את הארגז], הוציאו את מה שהיה בתוכו ונטלו לעצמם,

ומלונהו עפרא

[ומלאו את הארגז בעפר מחצר ביתם], והחזירוהו למקומו, כאילו לא אירע דבר.

כי מטא התם

[כאשר הגיע נחום לשם, לבית הקיסר], והגיש את התשורה לקיסר,

שרינהו לסיפטא

[פתחו המשרתים את הארגז],

חזנהו דמלו עפרא

[וראו שהוא מלא בעפר].

בעא מלכא למקטלינהו לכולהו

[רצה המלך בכעסו להרוג את כל היהודים].

אמר: קא מחייכו בי יהודאי

[לועגים לי היהודים], ששולחים לי במתנה ארגז מלא עפר!

אמר

נחום בליבו:

גם זו לטובה

.

אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו

[בא אליהו הנביא, ונדמה למלך כאחד מהשרים].

אמר ליה

למלך: הרי אין זה מסתבר שהיהודים יעשו דבר כזה, שישלחו למלך עפר, ויכעיסוהו.

דלמא הא עפרא

-

מעפרא דאברהם אבוהון הוא

[אולי אין זה עפר פשוט, אלא מעפרו המיוחד של אברהם אביהם], שהשתמש בו במלחמת המלכים [כמסופר בספר בראשית פרק יד],

דכי הוה שדי עפרא

-

הוו סייפיה

[שכאשר היה אברהם זורק עפר על אויביו - היה העפר הופך לחרבות],

גילי

-

הוו גירי

[וכאשר היה זורק על אויביו קש - היה הופך לחיצים ].

דכתיב: "יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו"!

קיבל המלך את דבריו של אליהו, והחליט לנסות ולבדוק האם אכן עפר פלא הוא.

הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה

[היתה מדינה אחת, שלא היו יכולים חילותיו של הקיסר לכבשה].

בדקו מיניה

[בדקו מאותו עפר, שזרקו ממנו על חיל אותה מדינה] -

וכבשוה

[וכך הצליחו לכבשה] .

עיילו לבי גנזיה

[נכנסו לבית גנזיו של המלך],

ומלוהו לסיפטיה

[ומלאו את ארגזו של נחום] ב

אבנים טובות ומרגליות, ושדרוהו ביקרא רבה

[ושלחוהו למקומו בכבוד גדול].

כי אתו, ביתו

בההוא דיורא

[בדרך חזרה, שוב לן נחום באותו מלון].

כאשר ראו בני הבית את הכבוד הגדול שעושים לנחום,

אמרו ליה: מאי אייתית בהדך, דעבדי לך יקרא כולי האי

[מה הבאת איתך לבית הקיסר, שעשו לך כבוד גדול כזה]?

אמר להו: מאי דשקלי מהכא

-

אמטי להתם

[מה שנטלתי עימי מכאן - הבאתי לשם, לבית הקיסר] .

שמחו בני הבית, ואמרו בליבם: העפר שביתינו בנוי עליו - עפר פלאים הוא! כדאי להרוס את הבית, ולקחת את כל העפר שתחתיו לבית הקיסר!

סתרו לדירייהו

[הרסו את ביתם],

ואמטינהו לבי מלכא

[והביאו את העפר לבית המלך].

אמרו ליה

למלך:

האי עפרא דאייתי הכא

[העפר שהובא לכאן קודם לכן] -

מדידן הוא

[משלנו הוא], והנה הבאנו לך עוד מאותו עפר!

בדקוה

-

ולא אשכחוה

[בדקו עבדי המלך אם יש אמת בדבריהם, שגם עפר זה - עפר פלא הוא, ולא נמצא כדבריהם],

וקטלינהו להנך דיוראי

[והרגו את אותם בני בית].

שנינו במשנתנו:

אי זו היא דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו'

.

תנו רבנן: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי

[כלומר, אלף וחמש מאות רגלי],

כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים

זה אחר זה

-

הרי זה

נחשב מכת

דבר

.

אבל אם מתו תשעה מתים

ביום אחד, או

שמתו

בארבעה ימים

-

אין זה דבר

.

ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו,

דהיינו, שהיא מוציאה שליש מהעיר שהוזכרה לעיל, כגון כפר עכו, שמוציאה חמש מאות ואלף רגלי,

ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים, זה אחר זה, דהיינו,

שליש מתשעה מתים שהוזכרו לעיל -

הרי זה

נחשב מכת

דבר

. כי ביחס למספר אנשי העיר, היינו הך, כמו בכפר עכו .