Taanit 18a — Talmud auf Deutsch

אמר רב פפא: כדאמר רב

[כפי שאמר רב] לעיל, גבי ראש חודש ניסן:

לא נצרכא

אלא לאסור יום שלפניו

.

הכי נמי,

אף כאן, לענייננו, מה שמצינו במגילת תענית, שאסור משמיני בניסן עד סוף המועד,

לא נצרכה

[אין הדבר נצרך] אלא

לאסור יום שלאחריו

[שאחרי המועד] .

ותמהה הגמרא:

כמאן,

כפי איזו שיטה אתה מעמיד הדברים -

כ

שיטת

רבי יוסי, דאמר

שבאותם ימים טובים המוזכרים במגילת תענית,

בין לפניו

[לפני יום טוב]

ובין לאחריו

-

אסור

בהספד ותענית!

אי הכי,

אם כן, שאף היום שלאחר יום טוב אסור,

בעשרים ותשעה

באדר

נמי,

שאמרנו לעיל שלכן שנינו במגילת תענית שיום א' של חודש ניסן אסור, למרות שראש חודש עצמו - מועד הוא, כדי לומר שיום עשרים ותשעה באדר, שהוא יום שלפני יום טוב - אסור [כי מחמת יום טוב של ראש חודש אינו נאסר, שהרי הוא מדאורייתא, ואין צריך חיזוק],

מאי איריא,

למה היה צריך לומר שהטעם הוא משום

דהוי יומא דמקמי יומא דמיתוקם תמידא

[שהוא יום שלפני יום טוב, שביום א' בניסן הועמד התמיד, כפי שאמרנו לעיל]?

בלאו הכי,

תיפוק ליה

שהוא אסור משום

דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה

[שהוא יום שאחר יום כ"ח באדר, שהוא יום טוב]! ולמה עשאוהו יום טוב?

דתניא: בעשרים ותמניא ביה

[בעשרים ושמונה בו], בחודש אדר,

אתת בשורתא טבתא ליהודאי

[באה בשורה טובה ליהודים],

דלא יעידון מן אורייתא

[שלא יוסרו ויתבטלו מתלמוד תורה].

ש

כך היה מעשה:

פעם אחת, גזרה מלכות הרשעה

גזירת

שמד על ישראל

.

ומה גזרו עליהם -

א

.

שלא יעסקו בתורה,

ב

.

ושלא ימולו את בניהם,

ג

.

ושיחללו שבתות

.

מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא

אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה

[רגילים להיות עמה], ושאלוה מה כדאי לעשות כדי לבטל את הגזירה.

אמרה להם: עמדו והפגינו

[צעקו]

בלילה

.

הלכו והפגינו בלילה

.

אמרו

וצעקו לקדוש ברוך הוא על אותן גזירות קשות:

אי שמים

[כמו: אהה ה']!

וכלפי אותם שגזרו עליהם את הגזירות הרעות אמרו: וכי

לא אחים אנחנו

לכם?

לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו?

הרי כולנו בני אותם אב ואם: אדם וחוה!

מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין

רק

עלינו גזירות רעות!?

שמעו ראשי השלטון את זעקתם של ישראל על הגזירות -

ובטלום

.

ואותו יום

שהגיעה בו הבשורה שנתבטלו הגזירות -

עשאוהו יום טוב

.

הרי לנו שיום כ"ח באדר - יום טוב הוא. ואם כן, יום כ"ט באדר אסור בתענית משום שהוא היום שאחרי יום טוב!

אמר אביי

: מה שאמרנו לעיל, שיום כ"ט באדר אסור משום שהוא יום שלפני יום טוב, ולא משום שהוא יום שאחר יום טוב,

לא נצרכה

[אין הדבר נצרך] אלא

ל

אופן ש

חדש

אדר

מעובר

. דהיינו, בשנה מעוברת , שיש בה שני חדשי אדר, הראשון חסר, בן עשרים ותשעה ימים, והשני מלא, בן שלשים יום .

שאז יוצא שהיום האחרון של חודש אדר אינו היום שאחרי כ"ח באדר, אלא היום שאחרי כ"ט בו, ואינו אסור בתענית והספד מחמת היום טוב של כ"ח באדר. לאופן כזה הוצרכנו לומר שהיום הראשון של חודש ניסן - יום טוב הוא, ולכן היום האחרון של חודש אדר, ל' בו, אסור בהספד ותענית, מחמת שהוא יום שלפני יום טוב .

רב אשי אמר: אפילו תימא ל

אופן שה

חודש חסר,

בכל זאת הוצרך לומר שיום כ"ט באדר אסור משום שהוא יום שלפני יום א' של חודש ניסן, שהוא יום טוב. ואין די בכך שהוא יום שאחרי יום טוב של כ"ח באדר.

משום ש

כל

יום

שלאחריו,

שאחרי יום טוב,

בתענית אסור

.

אבל בהספד

-

מותר

. וכן כל יום שלפני יום טוב, אסור רק בתענית, אבל מותר בהספד .

ו

יום

זה,

כ"ט באדר,

הואיל ו

הוא

מוטל בין שני ימים טובים

,

שהרי הוא לפני יום א' בניסן שהוא יום טוב, ואחרי יום כ"ח באדר שהוא יום טוב -

לפיכך

עשאוהו

חמור

כיום טוב עצמו, ו

לכן

אפילו בהספד נמי אסור

.

אמר מר: מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד

.

שואלת הגמרא:

למה לי למימר

ולתקן יום טוב

מתמניא ביה

[מיום שמיני שבחודש ניסן]?

לימא

שהוא יום טוב רק

מתשעה ביה

.

ותמניא גופיה

[ויום השמיני עצמו] ממילא

אסור, ד

הרי

הוה ליה יומא דאיתוקם ביה תמידא,

כפי ששנינו במגילת תענית, שמראש חודש עד יום שמיני בניסן יום טוב הוא, לפי שאז הועמד קרבן התמיד על מכונו!

ומבארת הגמרא:

כיון דאילו מקלע מילתא

ובטליניה לשבעה

[שאם יארע דבר מה, כגון שנגזרה גזירה רעה על ישראל, ויתבטלו משום כך חלק מאותם ימים טובים שמראש חודש ניסן, וכיון שמתבטלים חלק מהם, יתבטלו כולם, לפי שאין ביטול לחצאין. ואם כן, כל שמונת הימים שמתחילת חודש ניסן יהיו מותרים בהספד ותענית],

במקרה כזה, אף שהתבטלו ימי השמחה שבתחילת חודש ניסן, עדיין יהא

תמניא גופיה

[יום השמיני שבחודש ניסן עצמו]

אסור,

משום

דהוה ליה יומא קמא דאיתותב ביה חגא דשבועיא

[משום שללא קשר לימי השמחה של תחילת חודש ניסן, הוא היום הראשון שבימי השמחה שנקבעו משום שהושב חג השבועות על מכונו] .

על פי הדברים הללו, ממשיכה הגמרא ואומרת:

השתא דאתית להכי

[עתה שהגעת לכך, לסברא זו], אפשר לומר סברא זו גם גבי השאלה ששאלנו לעיל על יום עשרים ותשעה שבחודש אדר, למה הוצרכנו לומר שהוא אסור משום שהוא יום שלפני א' בניסן, תיפוק ליה שהוא יום שאחרי כ"ח באדר, שהוא יום טוב! כי

יום עשרים ותשעה

באדר

נמי, כיון דאילו מיקלע מילתא ובטליניה לעשרים ותמניא

[שאם יארע מקרה, ותתבטל השמחה של יום כ"ח באדר], עדיין יהא יום

עשרין ותשעה

באדר

גופיה

[עצמו]

אסור,

משום

דהוה ליה יומא דמקמי יומא דאיתוקם תמידא

[שהוא יום שלפני היום שבו מתחילים ימי השמחה מחמת שהועמד התמיד על מכונו].

איתמר, רבי חייא בר אסי אמר רב: הלכה כרבי יוסי

המוזכר במשנתנו. הסובר שבאותם ימים טובים המוזכרים במגילת תענית שלא להספיד בהם [וכל שכן שאסורים בתענית, כפי שנתבאר לעיל במשנה], אסורין להספיד בין בימים שלפניהם, ובין בימים שלאחריהם.

ואילו בימים שכתוב במגילת תענית רק שלא להתענות בהם, היות והם קלים יותר, לכן רק לפניהם אסור להתענות, אבל לאחריהם - מותר.

ושמואל אמר: הלכה כרבי מאיר,

שמיקל יותר, וסובר שבימים שנאמר בהם שאסורים בהספד, רק ביום שלפניהם אסור, אבל לאחריהם - מותר.

ואילו בימים שנאמר בהם שאסורים רק בתענית, מותרים בין לפניהם ובין לאחריהם.

תמהה הגמרא:

ומי אמר שמואל הכי,

שהלכה כרבי מאיר?

והתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ומה תלמוד לומר

, מה בא ללמדנו מה שנאמר במגילת תענית "אלין יומיא דלא להתענאה בהון [אלו, הימים הטובים המוזכרים להלן, אין מתענים בהם], ומקצתהון דלא למספד בהון וכו' [ומקצת הימים הטובים, אף אין מספידים בהם] "? למה נקטו חכמים

"בהון, בהון" שתי פעמים?

אלא, המילה "בהון", שפירושה "בהם", באה להדגיש ו

לומר לך, ש

דווקא

הן,

אותם ימים טובים עצמם,

אסורין

. אבל הימים ש

לפניהן ולאחריהן

-

מותרין

.

ואמר שמואל,

שהיות ואותם ימים טובים - מדרבנן הם, אין מחמירין בהם כל כך, ולכן פוסקים

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל,

שבין לפניהם ובין לאחריהם - מותרין.

והרי כאן אמר שמואל שהלכה כרבי מאיר, שלפניהם אסורין!

מתרצת הגמרא: שמואל יצא מנקודת הנחה שהיות וימים טובים אלו - מדרבנן הם, צריך להקל בהם כמה שאפשר.

ולכן,

מעיקרא

[מתחילה], כאשר לא שמע עדיין על דעת רבן שמעון בן גמליאל,

סבר, כיון דליכא תנא דמיקל כרבי מאיר

[היות ואין תנא שמיקל לפחות כרבי מאיר], שסובר שלאחריהן מותרים,

אמר

ש

הלכה כרבי מאיר,

כי זו הדעה המקילה ביותר.

אבל לבסוף,

כיון דשמעיה לרבן שמעון דמיקל טפי

[כיון ששמע את שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, שמיקל יותר], וסובר שאף לפניהם מותרין -

אמר

ש

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

.

ממשיכה הגמרא ודנה בענין פסק ההלכה במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי.

וכן,

כשם שאמר לעיל ר' חייא בר אסי בשם רב, שהלכה כרבי יוסי, כך

אמר

גם

באלי

[שם חכם]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

[בשמו של רבי חייא בר אבא, שאמר בשמו של רבי יוחנן]:

הלכה כרבי יוסי,

שבין לפניו ובין לאחריו - אסור.

אמר ליה רבי חייא לבאלי: אסברא לך

[אסביר לך את הדבר].

כי אמר רבי יוחנן

[כאשר אמר רבי יוחנן] ש

הלכה כרבי יוסי

-

אדלא להתענאה

[לענין אותם ימים טובים שנאמר במגילת תענית שאין מתענים בהם - אמר את דבריו]. שאסור להתענות בין לפניהם ובין לאחריהם.

אבל לענין אותם ימים ששנינו שאסור להספיד בהם, אין הלכה כרבי יוסי, שאמר שבין לפניהם ובין לאחריהם אסור. אלא הלכה כרבי מאיר, שרק לפניהם אסור. אבל לאחריהם - מותר.

תמהה הגמרא:

ומי אמר רבי יוחנן הכי

[וכי אמר רבי יוחנן כך]?

והאמר רבי יוחנן

: כלל הוא בפסיקת הלכה:

הלכה כסתם משנה

[הלכה כאותה משנה שנשנתה בסתם, בלי שצויין שמו של התנא שאמר את הדברים שנשנו בה] .

ו

הרי

תנן

במסכת מגילה, גבי קריאת מגילה:

אף על פי שאמרו

חכמים, שלמרות שזמן קריאת המגילה הקבוע הוא ביום י"ד באדר לבני הפרזים, וביום ט"ו באדר לבני המוקפים, ישנם מקרים שבהם

מקדימין

את קריאתה, כגון בני הכפרים [כמבואר שם, בתחילת מסכת מגילה],