Taanit 14a — Talmud auf Deutsch

והא שייר

[והרי שייר] התנא חילוק אחר, שבתעניות אחרונות מוציאין את ה

תיבה

[הארון שמניחין בו את ספרי התורה] לרחובה של עיר, ובאמצעיות אין מוציאין!

הגמרא דוחה את התמיהה: באמת כאשר נוקט התנא לשון "אין בין", הכוונה היא בדווקא.

ו

אי משום

ששייר התנא חילוק זה של הוצאת ה

תיבה

לרחובה של עיר -

לאו שיורא הוא

[אין זה נחשב שיור].

כי התנא,

מילי דצינעא

[דברים שעושים בצינעא], כמו התרעה, שהיא בבית הכנסת, וכן עשרים וארבע ברכות, שאומרן בבית הכנסת -

קתני

[שנה במשנה] .

אבל

מילי דבפרהסיא

[דברים שנעשים בגלוי, ברחובה של עיר], כגון הוצאת התיבה -

לא קתני

[לא שנה]. ולכן לא הזכיר התנא חילוק זה במשנתנו .

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא

[דבר זה, שאין חילוק בין אמצעיות לאחרונות לענין עשרים וארבע ברכות - מדוייק גם ממשנתנו].

דקתני: מה אלו,

תעניות האחרונות,

יתירות על הראשונות

-

אלא

דבר זה:

שבאלו,

האחרונות,

מתריעין ונועלין את החנויות

.

משמע,

אבל בכל

שאר

דבריהן,

אף בענין עשרים וארבע ברכות -

זה וזה שוין

.

הרי לנו שבין בתעניות אמצעיות, ובין באחרונות, מברכים עשרים וארבע ברכות.

וכי תימא

ש

הכא נמי

[גם כאן]

תנא

[שנה התנא] רק חלק מהדברים שבין אמצעיות לאחרונות,

ושייר

חילוק זה שיש ביניהם, שבאמצעיות אין אומרים עשרים וארבע ברכות,

והא "מה אלו

יתירות וכו'"

קתני,

משמע שישנם רק חילוקים אלה, ולא אחרים!

ותמהה הגמרא:

ותסברא

שכאשר נוקט התנא לשון

"מה אלו",

המשמעות היא שמה שנקט התנא - ב

דווקא הוא?

והא שייר לה

התנא את ענין הוצאת ה

תיבה

לרחובה של עיר, שנוהג רק בתעניות אחרונות!

הגמרא דוחה את התמיהה: באמת אפשר לומר ש"מה אלו" - דווקא הוא.

ו

אי משום

הוצאת

תיבה

ששייר התנא -

לאו שיורא הוא

[אין זה נחשב שיור]. כי מה שלא הזכיר התנא עניין זה כאן, היינו

משום דקא חשיב לה באידך פרקא

[משום שהתנא מזכיר ענין זה בפרק שלהלן].

אומרת הגמרא:

השתא דאתית להכי

[עתה שהגעת לכך], לסברא זו, שדבר שהתנא שנה במקום אחר אינו נחשב שיור, אפשר לומר שבאמת אין אומר עשרים וארבע ברכות באמצעיות, אלא רק באחרונות.

ומה שלא הזכיר התנא חילוק זה בין אמצעיות לאחרונות, שרק באחרונות אומר

עשרים וארבעה

ברכות,

נמי לאו שיורא הוא

[אינו נחשב שיור],

ד

הא

קתני לה באידך פירקא

[שהרי שנה זאת התנא להלן].

ולפי זה, ניישב את הברייתא דלעיל, ששנינו "אין בין יחיד לצבור אלא שזה מתפלל שמונה עשרה וזה מתפלל תשע עשרה", ש"צבור" היינו שליח צבור, ומדובר בתעניות ראשונות, שאין אומרים בהן עשרים וארבע ברכות [שאילו היה מדובר ביחיד המקבל עליו תענית צבור, היתה ראיה מברייתא זו שיחיד קובע ברכה לעצמו, וכפי שנתבאר לעיל].

מאי הוי עלה

[מה עלה בגורל הנדון דלעיל], היכן מזכיר היחיד את התענית בתפילתו?

אמר רב שמואל בר ססרטאי, וכן אמר רב

חייא בר אשי אמר רב

: מזכיר את התענית באמירת "עננו"

בין "גואל" ל"רופא",

בברכה בפני עצמה.

ורב אשי אמר משמיה דרבי ינאי בריה דרבי ישמעאל

: מזכירה

ב

ברכת

"שומע תפילה",

ואין תפילת התענית קובעת ברכה לעצמה.

והלכתא

[והלכה למעשה]: מזכירה

ב"שומע תפי לה"

.

היות והגמרא דנה בענין תעניות ראשונות אמצעיות ואחרונות, מביאה הגמרא נדון נוסף בענין זה.

תני חדא

[שנינו בברייתא אחת]:

עוברות

[נשים מעוברות]

ומיניקות, מתענות ב

תעניות ה

ראשונות, ואין מתענות באחרונות

.

ולא התבאר בברייתא מה הכוונה "ראשונות", ומה הכוונה "אחרונות".

ו

לעומת זאת,

תניא אידך

[שנינו בברייתא אחרת]: עוברות ומניקות

מתענות ב

תעניות ה

אחרונות, ואין מתענות ב

תעניות ה

ראשונות

.

ותניא אידך

[ובברייתא אחרת שנינו]: עוברות ומניקות

אין מתענות, לא בראשונות

-

ולא באחרונות

.

במבט ראשון, נראה שיש כאן שלש דעות חלוקות. דעה ראשונה, שמתענות בראשונות ולא באחרונות. דעה שניה, שמתענות באחרונות ולא בראשונות. ודעה שלישית, שאין מתענות לא באלו ולא באלו.

אמנם, היות ולא נתברר בפירוש מהן אותן "ראשונות" ו"אחרונות" המוזכרות בברייתות, דנה הגמרא, אולי אפשר ליישב את הברייתות באופן שלא יחלקו זו על זו.

אמר רב אשי: נקוט אמצעייתא בידך

[תפוס את האמצעיות בידך], שמתענות בשלש תעניות האמצעיות .

דמיתרצון כולהו

[כי לפי הנחה זו אפשר ליישב שכל הברייתות סוברות כדעה אחת].

מה ששנינו בברייתא הראשונה שמתענות בראשונות, אין הכוונה לראשונות שבכל ימי התעניות, אלא לאמצעיות. שכלפי שבע תעניות האחרונות - הן נחשבות ראשונות, שהרי הן קודמות להן. ובשבע התעניות האחרונות אינן מתענות. כיון ששבעה ימים הם, אין המעוברות והמניקות יכולות לעמוד בכך.

ומה ששנינו בברייתא האמצעית שמתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות, הכוונה היא שמתענות באמצעיות. שכלפי הראשונות ממש - הן נחשבות אחרונות, שהרי הן באות אחריהן. אבל בראשונות שבכולן אין מתענות. כיון שעדיין אין חרון אף כל כך, שהרי לא עברו עדיין הרבה ימים של עצירת גשמים, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יתענו.

ומה ששנינו בברייתא האחרונה שאין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות, היינו כפשוטו. שבשבע האחרונות לא מתענות, כיון שימי התענית מרובים . ובראשונות אין מתענות, כיון שעדיין אין חרון אף מרובה.

שנינו במשנתנו:

מה אלו יתירות על הראשונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות

.

במאי מתריעין

[היאך מתריעין]?

רב יהודה אמר

: בתקיעה

בשופרות

. שלשון "התרעה" - כמו תרועה הוא. וסתם תרועה יש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה .

ותוקעין בשופרות כדי להזכר לפני ה', כפי שנאמר: "ותקעתם בחצצרת והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם", וכדי להכניע ליבם מקול השופר, וירתעו מחטאתם.

וכך היו עושים:

בשש הברכות שהיו מוסיפין על שמונה עשרה הברכות ביום התענית [כפי שהבאנו לעיל, שאומרים עשרים וארבע ברכות], על כל ברכה היו מריעין תרועה אחת. ויחד עם התקיעות שלפני ואחרי התרועות - הרי לנו שמונה עשרה התרעות.

ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר

: אי אפשר לומר שהכוונה היא על תקיעת שופר. שאם כן, היה צריך לנקוט לשון "מריעין", ולא "מתריעין"!

אלא הכוונה שמתריעין

ב

אמירת

"עננו"

. שמתפללין וצועקין: "עננו אבינו עננו, עננו אלקי אברהם עננו וכו'", הכל כפי שאומרים בסוף הסליחות .

אבל "עננו" שמוסיפים בתפילת שמונה עשרה, אומרין בכל התעניות. ואפילו יחיד אומרה בברכת "שומע תפילה" .

קא סלקא דעתן

[עלה על דעתנו. כלומר, סברה הגמרא], ש

מאן דאמר

[שמי שסובר] שמתריעין

ב

אמירת

"עננו"

-

לא אמר

[אינו סובר] שמתריעין

ב

תקיעת

שופרות,

אלא ההתרעה היא רק באמירת "עננו".

ו

כן

מאן דאמר

שמתריעין

ב

תקיעת

שופרות

-

לא אמר

שמתריעין

ב

אמירת

"עננו",

כי התרעה היא דווקא בשופרות .

הגמרא ממשיכה לדון על פי הנחה זו.

מקשה הגמרא:

והתניא

[והרי שנינו בברייתא]: בתעניות האחרונות,

אין פוחתין משבע תעניות על הצבור, שבהן שמונה עשרה התרעות

. שמוסיפין על שמונה עשרה הברכות שבתפילת שמונה עשרה עוד שש ברכות. ובכל ברכה שמוסיפים - יש שלש תרועות.

וסימן לדבר,

כדי שלא תטעה בדבר, אם התרעה זו שהוזכרה בברייתא, תפילה היא או תקיעה: העיר

יריחו

. שמצאנו שתקעו בשופרות במהלך כיבוש העיר [כפי שמסופר בספר יהושע, פרק ו'].

הרי לנו שסימן להתרעות - יריחו.

ו

הרי ב

יריחו

-

שופרות הוה

[היו] ,

ותיובתא למאן דאמר

[ומכאן קושיה על מי שסובר] שמתריעין

ב

אמירת

"עננו"!

על כרחך שהנחה זו שהנחנו אינה נכונה.

אלא,

בשופרות

-

דכולי עלמא לא פליגי, דקרי לה התרעה

. בדבר זה אין מחלוקת, שתקיעת שופרות נקראת התרעה. ומה ששנינו במשנתנו שמתריעין בתעניות - היינו בשופרות.

כי פליגי

[מה שנחלקו] רב יהודה ורב, היינו לגבי שאר פורעניות , שמצינו שמתריעין בהן. האם ההתרעה היא

ב

אמירת

"עננו"

, או לא.

מר,

רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת בשם רב,

סבר

שההתרעה שנאמרה לגבי שאר פורעניות היא אמירת עננו, כי גם "עננו"

קרי לה התרעה

[קוראין לאמירת "עננו" התרעה].

ומר,

רב יהודה,

סבר

שאותה התרעה היינו תקיעת שופר, כמו ההתרעה שנאמרה לענין תעניות. כי "עננו"

לא קרי לה התרעה

[אמירת "עננו" אינה נקראת התרעה].

למאן דאמר

שהתרעה היינו

ב

אמירת

"עננו"

-

כל שכן

שתקיעה

בשופרות

נחשבת התרעה.

ותמהה הגמרא:

ולמאן דאמר

שהתרעה היינו

בשופרות

-

אבל ב

אמירת

"עננו" לא

נחשב התרעה?

והתניא: ושאר כל מיני פורענויות המתרגשות

, כגון חיכוך

[מחלה שמתחככין ומתגרדין בה ], מכת

חגב

, זבוב, וצירעה, ויתושין

[חרקים שנכנסים בעיניו ובחטמו של האדם],

ושילוח נחשים ועקרבים

[שילוח היינו שהם מתגרים באדם שלא כדרכם, כפי שמצינו להלן [כב א]: חיה רעה שאמרו שמתריעין עליה, היינו בזמן שהיא משולחת מן השמים],

לא היו מתריעין

עליהן אלא

צועקין

בתפילה.

מדברי הברייתא "לא היו מתריעין אלא צועקין", מוכח שצעקה והתרעה, הם שני דברים שונים.

ו

מדצעקה בפה

[והרי צעקה ודאי היינו תפילה בפה] על כרחך ש

התרעה

אינה בתפילה בפה, שהרי צעקה כבר נאמרה, אלא ודאי שזו תקיעה

בשופרות!

ואמרינן: עניין זה, אם בשאר פורעניות התרעה היינו בשופרות או באמירת עננו -

תנאי היא

[נחלקו בו תנאים].

דתניא, על

מאורעות

אלו מתריעין בשבת

:

על עיר שהקיפוה גייס

[חיל אוייבים],

או

שעלה ה

נהר

שסביב העיר, ועלול לשטוף שדות ובתים,

ועל ספינה המטורפת

[שנעה ונדה]

ב

גלי ה

ים,

ועלולה לטבוע.

רבי יוסי אמר

: מתריעין

ל

צורך

עזרה,

כדי שישמעו מרחוק, ויבואו לעזור להם.

אבל לא

מתריעין

לצעקה,

לתפילה. כי אין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפילתנו, עד שנזעק בתפילה בשבת.

ועתה, מה ששנינו בברייתא שמתריעין,

במאי,

באיזה אופן מדובר?

אילימא

[אם נאמר] שהכוונה לתקיעה

בשופרות,

אי אפשר לומר כך. כי תקיעה ב

שופרות בשבת מי שרי

[האם מותרת]?!

אלא לאו

על כרחך שהכוונה

ב

אמירת

עננו

.

וקרי לה

[וקורא לה] התנא לאמירת עננו "

התרעה"

.

הרי לנו שנחלקו תנאים בכך, אם אמירת עננו נחשבת התרעה או לא. שהרי בברייתא זו מוכח שהתרעה היינו אמירת עננו, ובברייתא הקודמת מוכח שהתרעה היינו בשופרות.

מסכמת הגמרא:

שמע מינה

. אכן, מוכח מכאן שנחלקו תנאים בענין זה.

בשני דרבי יהודה נשיאה

[בימיו של רבי יהודה נשיאה]

הוה צערא

[היה צער מפורענות שבאה לעולם].