Sukkah 3b — Talmud auf Deutsch

ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות.

אסור לצאת בשבת מן העיר חוץ לתחום שבת, דהיינו, יותר מאלפים אמה לכל רוח, ומרחק זה נמדד מהבית האחרון שבקצה העיר.

ובמסכת עירובין מבואר: בית שנמצא בריחוק שבעים אמה ושיריים [מעט יותר מחצי אמה] מהעיר, נחשב כחלק מהעיר, ומודדין אלפיים אמה ממנו והלאה. אבל אם הוא רחוק יותר, אינו מצטרף עמה, ומודדין תחום שבת מהעיר עצמה.

וכן שתי עיירות המרוחקות קמ"א אמה זו מזו, אם יהיה בית באמצע הדרך ביניהם, יחשבו שתי העיירות כעיר אחת על ידי צירוף בית זה, ונפא מינה לאדם הלן באחת מהן, שאם רוצה לצאת בשבת מן העיר, מונה אלפיים אמה מחוץ לגבולות שתיהן לכל רוח.

אך אם היה שטח הבית פחות מארבע אמות, אין הוא חשוב לצרפן, ונחשבות העיירות כשתי עיירות נפרדות זו מזו.

ואין האחין והשותפין חולקים בו

, אינם יכולים לכוף זה את זה לחולקו, כיון שאין בו כדי חלוקה.

ומוכח מהברייתא, כי בית שאין בו ד' אמות אינו נחשב בית.

עתה שבה הגמרא לדון כדעת מי היא אותה ברייתא:

לימא

כדעת

רבי היא

, הסובר, סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה סוכה,

ולא

כדעת

רבנן

המכשירים סוכה ששיעורה שבעה טפחים על שבעה טפחים, ומשמע שבשיעור זה קרויה דירה.

דוחה הגמרא:

אפילו תימא

ברייתא זו דברי

רבנן

היא, אין לדמות ברייתא זו לסוגיא דידן.

כי

עד כאן לא קאמרי רבנן הכא,

ששיעור סוכה הוא בשבעה טפחים בלבד,

אלא לענין סוכה, דדירת עראי היא,

ודירת עראי שיעורה מועט ודי בז' טפחים

.

אבל לגבי בית, דדירת קבע הוא, אפילו רבנן מודו, דאי אית ביה ד' אמות על ד' אמות דיירי ביה אינשי. ואי לא, לא דיירי ביה אינשי,

ואינו נחשב בית

.

אמר מר,

שנינו לעיל: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות,

פטור מן המזוזה, ומן

המעקה, ואין מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא?

משום

ד

לשון

"בית" כתיב בהו בכולהו,

וכל בית שאינו רחב ארבע אמות על ארבע אמות אינו בית.

עוד שנינו בברייתא:

ואין מערבין בו, ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו ערוב.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

אין משתתפין בו?

משום

דלא חזי לדירה,

שאינו ראוי לדיורין. וערובי חצרות יש לתת בדירה דוקא, משום שיסוד דין עירוב הוא, שרואין כאילו כל דרי החצר דרים בבית שבו נמצא העירוב, ונחשבת החצר כולה כחצרו של אותו בית. לכן צריך דוקא בית הראוי לדיורין.

ומדייקת הגמרא: משמע, שדוקא

ערובי חצרות אין מניחין בו. אבל שיתוף

מבואות [להתיר להוציא מהחצר למבוי ולטלטל בתוך המבוי],

מניחין בו.

מאי טעמא?

היות ועל אף

ד

אינו בית, אבל

לא גרע מחצר שבמבוי,

שמניחין בה שיתופי מבואות. כלומר, דוקא בערובי חצרות, יש להניח את העירוב במקום הראוי לדיורין, לפי שיש לצרף את כל דרי הבתים כאילו הם דרים בבית אחד, אבל שיתופי מבואות ענינו צירוף החצרות שמסביב למבוי, לכן אפשר להניחו בחצר, ולא צריך דירה דוקא.

דתנן במסכת עירובין

[פה ב]

ערובי חצרות

אפשר להניח

בחצר.

ומבואר שאף ערובי חצירות אין צריך להניחם בבית דוקא. וכמו כן

שיתופי מבואות,

אפשר להניח

במבוי,

ולא צריך להניחו במקום הראוי לדיורים.

והוינן בה: ערובי חצרות

האם אכן נותנים אותם

בחצר?

והתנן

: אחד מבני החצר

הנותן ערובו בבית שער

[בית קטן בפתח החצר שהשומר יושב שם],

או אכסדרא

[כעין חצר מרוצפת שיש לה תקרה],

או במרפסת

ארוכה שעשויה למעבר מן המדרגות שבחוץ לבית, [כעין חדר מדרגות של זמנינו],

אינו ערוב.

לפי שמקומות אלו אינם ראויים לדירה, אלא משמשין למעבר ושאר תשמישי חצר.

ו

כמו כן

הדר שם

באכסדרא,

אינו אוסר

על בני החצר את הטלטול בתוכה, לפי שאינו נחשב בית, ואינו צריך להשתתף בערוב.

ומוכח, שצריך להניח את ערובי החצירות במקום הראוי לדירה, ומה הביאור בדברי המשנה שמניחים ערובי חצרות בחצר?!

ומתרצת הגמרא:

אלא אימא,

כוונת המשנה היא:

עירובי חצרות מניחין בבית שבחצר,

כלומר, ודאי צריך להניח ערובי חצירות במקום הראוי לדיורין דוקא, ומה ששנינו "ערובי חצירות בחצר", היינו, שאין להניח את הערוב בבית הנמצא בחצר אחרת, על אף שהוא ראוי לדירה, אלא דוקא בבית הנמצא בחצר זו.

ושיתופי מבואות, מניחים בחצר שבמבוי

[ולא בחצר שבמבוי אחר].

והאי,

בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות,

לא גרע מחצר שבמבוי,

שרשאי להניח בה ערוב של שיתופי מבואות.

עוד שנינו בברייתא:

ואין עושין

את

אותו

בית שאין בו ד' אמות

עיבור בין שתי עיירות.

ומבארת הגמרא: ללמדנו בא,

דאפילו כבורגנין

[צריף שעושין שומרי הפירות וציידי עופות מענפי ערבה וקנים ], שאין בהם ארבע אמות

לא משוינן ליה!

שהרי בורגנין נעשין עיבור בין שתי עיירות.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא

באמת שונה דינו של בית זה מבורגנין?

משום ש

בורגנין חזו למילתייהו,

תכליתם ללינת לילה לאדם אחד, ולכך אכן הם ראויים, לכן מתעברים עם העיר.

ו

אילו

האי,

בית הפחות מארבע אמות,

לא חזי למילתיה,

שהרי בית עשוי לדירת קבע ולא ללילה אחד, ולתשמיש זה אינו ראוי.

עוד שנינו:

ואין האחין והשותפין חולקין בו

שאין יכול האחד לכוף את חברו לחלוק לפי שאין בו שטח ראוי לשימוש כדי לזה וכדי לזה.

ומקשה הגמרא:

טעמא

שאין האחד כופה את חבירו לחולקו, משום

דלית ביה ד' אמות, הא אי אית ביה ד' אמות, חולקין.

והא

[והרי]

תנן

בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא [דף יא ב]:

אין חולקין את החצר, עד שיהיה בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה,

נמצא, כדי שיוכל האחד לכפות את חבירו לחלוק, צריך שיהיה הבית רחב שמונה אמות?!

מפרשת הגמרא:

אלא אימא,

כוונת התנא לומר, ש

אין בו דין חלוקה כחצר.

ומהו דין חלוקה? כדרב הונא ורב חסדא:

דאמר רב הונא: חצר לפי פתחיה מתחלקת.

אחים שירשו חצר, והיו בה כמה בתים, ויש באותם בתים פתחים לחצר, אם נטל האחד שלושה בתים קטנים ואחיו נטל כנגדו בית אחד גדול,

זה שנטל ג' בתים נוטל שלושה חלקים בחצר, וזה שנטל בית אחד נוטל חלק אחד. הואיל ויש לו רק פתח אחד.

והטעם, לפי שחצר תכליתה לכניסה ויציאה, ומכניסים דרכה משאות, לפיכך מתחלקת החצר לפי פתחיה.

ורב חסדא אמר: נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות.

לא כל החצר מתחלקת לפי מספר הפתחים, אלא כנגד כל פתח נוטל ארבע אמות מן החצר כנגד הפתח, ורוחב אותו שטח כרוחב הפתח,

והשאר חולקין אותו בשווה.

ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו נוטל בחצר כלל.

דהני מילי

שנותנים מן החצר כנגד הפתח, ב

בית דלמהוי קאי,

שהוא בר קיימא, ולפיכך

יהיבנא ליה חצר,

שיוכל להכנס ולצאת לביתו. אבל

האי

[בית זה],

דלמיסתר קאי,

שאינו ראוי לדיורין ועומד לסתירה,

לא יהבינן ליה חצר.

ההלכות הבאות הן פסקי שמועות של בני הישיבה שהיו בבית מדרשו של רב אשי, שנסדרו בזו אחר זו בגמרא:

היתה

הסוכה

גבוהה מעשרים אמה, ובא למעטה,

למעט את גובה חללה מעשרים אמה, ונותן דברים על קרקעיתה כדי לצמצם גובהה על ידי הגבהת הקרקע.

אם עשה כן

בכרים ובכסתות, לא הוי מיעוט.