Sukkah 39a — Talmud auf Deutsch

אמר ליה רב ספרא:

משה,

כלומר, גדול הדור [שלעולם גדול הדור נמשל למשה רבינו], וכי

שפיר קאמרת?

אלא

: בין

התם

גבי ברוך הבא,

ו

בין

הכא

גבי יהא שמיה רבה, הרי מתכוין ל

אסוקי מילתא הוא,

כלומר, כונתו לגמור דיבורו,

ו

בכהאי גוונא

לית לן בה.

שנינו במשנתנו:

מקום שנהגו לכפול

יכפול:

ושנינו בברייתא:

תנא: רבי כופל בה דברים,

מאנא ה' ואילך עד סוף ההלל.

ואילו

רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה

בהלל לכפול

דברים

יותר מכפילתו של רבי.

ומבארת הגמרא:

מאי מוסיף

רבי אליעזר בר פרטא? אילו דברים היה כופל יותר מאלו שכפל רבי?

אמר אביי: מוסיף

היה

לכפול מאודך ולמטה,

כדרך שאנו נוהגים. ומה שלא היה כופל מתחילת המזמור, משום שהמזמור עצמו כופל את דבריו עד לשם, כמבואר לעיל לח א. [ש"קראתי י-ה" - מקביל ל"ענני במרחבי-ה", "ה' לי" נכפל פעמיים, "טוב לחסות" - נכפל פעמיים, "סבבוני" - "סבוני", "דחה" - "דחיתני", "ויהי לי לישועה" - "כל רינה וישועה", "ימין ה'"

\- נכפל פעמיים, "לא אמות" - "ולמוות לא נתנני", "פתחו לי שערי צדק" - "זה השער לה'". אבל מ"אודך" והלאה אינו כפול].

שנינו במשנתנו: מקום שנהגו

לברך, יברך

:

אמר אביי: לא שנו

שהברכה תליא במנהג,

אלא

בברכה ש

לאחריו,

אבל

ברכה ש

לפניו, מצוה לברך.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר

[קודם]

לעשייתן.

ומאי משמע דהאי "עובר"

האמור בדברי שמואל

לישנא דאקדומי הוא?

דאמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב

: [שמואל ב יח כג]:

"וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבר את הכושי".

והיינו, שהקדים את הכושי ורץ לפניו.

אביי אמר: מהכא

ילפינן [בראשית לג ג]:

"והוא עבר לפניהם".

ואיבעית אימא: מהכא

ילפינן [מיכה ב יג]:

"ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם".

מתניתין:

הלוקח לולב

[לאו דוקא לולב אלא כל מיני הלולב בכלל ],

מחבירו

עם הארץ [רש"י לא גרס חבירו, כיון דאיירי בעם הארץ כמבואר בגמרא, ועם הארץ לא חשיב חבירו של חבר],

בשביעית,

יבקש מאותו עם הארץ שיהא

נותן לו

את ה

אתרוג במתנה,

לפי שאין רשאי ללוקחו

ממנו בדמים

בשביעית

מטעם שיתבאר להלן.

גמרא:

ומבררת הגמרא: אם

לא רצה

אותו עם הארץ

ליתן לו

את האתרוג

במתנה, מהו

[מה יעשה]?

אמר רב הונא

: יקנה ממנו את הלולב ביוקר, יותר מכדי דמיו, עד שיהיה

מבליע ליה

את

דמי

ה

אתרוג בלולב.

דהיינו, אם אין אותו עם הארץ מתרצה ליתן לו אתרוג במתנה, יתן לו את דמיו עבור דבר אחר ויתנה עמו שהאתרוג לעולם יהיה במתנה אצלו.

מקשה הגמרא: מדוע הוא צריך ליקח ממנו את האתרוג במתנה,

וליתיב ליה

מעות

בהדיא,

מה אכפת לן בכך שקונה אותו בדמים?!

מבארת הגמרא: ליתן דמיו להדיא אי אפשר,

לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ.

שכך שנינו בברייתא,

דתניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, יותר ממזון שלש סעודות.

והטעם בזה הוא, שהתורה אמרה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: לאכלה - ולא לסחורה. והיינו, שכל פירות שביעית חייבים להתבער בשביעית הן ודמיהן, ולא ניתנו לעשות מהן סחורה, להצניע הדמים בביתו שירבה ממונו.

ועמי ארצות חשודים על כך, ומשום כך אסרו ליקח מהם כלום וליתן דמי שביעית בידיהם, שמא יצניעו הדמים ולא יבערום, ונמצא עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול".

אבל מזון ג' סעודות מוסרים בידיהם מפירות שביעית, שיש לחוש שמא לסעודת שבת הם צריכים, וכיון שהותר שיעור זה בערב שבת הותר גם בימות החול.

ואם

שכח ו

מסר

לו מעות שהן דמי פירות שביעית, וכגון שקנה ממנו פירות שביעית,

יאמר

אותו חבר שמסר לו את המעות:

הרי מעות הללו

שמסרתי לו, הקדושים בקדושת שביעית,

יהו מחוללין על פירות

שאינם של שביעית

שיש לי בתוך ביתי,

ויכנסו אותן פירות לקדושה תחתיהם.