Sukkah 37b — Talmud auf Deutsch

ומשמע,

הא הפילו הוא

בידים מהשפופרת לשוקת -

כשר,

אף שלא אחזו בידו, אלא ניער את השפופרת לתוך השוקת. ואם לקיחה על ידי דבר אחר לאו שמה לקיחה

אמאי

כשר? הרי

"ולקחו ונתן" אמר רחמנא,

והיינו שתהיה הנתינה על ידי לקיחה!

אלא לאו שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.

ואמר רבה: לא לדוץ

[לא ידחוק]

איניש

את ה

לולבא בהושענא,

לאחר שכבר נתן באגד את ההדסים והערבות,

דדלמא

על ידי שתוחב את הלולב בכח בתוך האגד,

נתרי טרפי

[ישרו עלים מההדס והערבה], וישארו בתוך האגד,

והוי חציצה

בין הלולב לשאר המינים, ונמצא שאינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת.

ורבא אמר

: אין לחוש לכך, משום ד

מין

במינו אינו חוצץ.

ואמר רבה

: אם היה הלולב ארוך מידי בתוך ההושענא ובולט הרבה למטה משאר מינים,

לא ליגוז

[יחתוך]

איניש

את ה

לולבא

בעודו אגוד

בהושענא,

משום

ד

על ידי זה

משתיירי הוצא

של לולב תלושים מן השדרה בתוך האגד, לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה, ונמשכים ועולים כנגד גובהו של הלולב, וכשקוצצן מתחת, נמצאו חתוכים מן השדרה ונשארים באגודה,

והוי חציצה.

אלא יוציא את הלולב מתוך האגד, יקצצנו מלמטה, ויחזור ויאגדנו.

ורבא אמר

: אין צריך להקפיד בזה, ד

מין במינו אינו חוצץ.

ואמר רבה: הדס של מצוה אסור להריח בו.

דילפינן הדס מסוכה - כשם שסוכה נאסרת בהנאה אחר שהוקצתה למצותה, כמבואר לעיל דף ט א, הוא הדין נמי הדס. אבל

אתרוג של מצוה

-

מותר להריח בו.

מאי טעמא?

הדס דלריחא קאי

[שעומד הוא לריח],

כי אקצייה

למצותו,

מריחא אקצייה,

שהוא דרך הנאתו, ומשום כך אסור להריחו. אבל

אתרוג דלאכילה קאי, כי אקצייה, מאכילה אקצייה,

שכך היא דרך הנאתו. אבל להריח בו מותר.

ואמר רבה: הדס

כשהוא

במחובר, מותר להריח בו

בשבת של כל ימות השנה. אבל

אתרוג במחובר, אסור להריח בו.

מאי טעמא?

הדס דלהריח קאי,

שכך היא דרך הנאתו, אף

אי שרית ליה

-

לא אתי למגזייה

[אין לחוש שיבוא לקוצצו], שהרי כדי להריח בו אין צריך לקוצצו. מה שאין כן

אתרוג ד

עקרו

לאכילה קאי, אי שרית ליה

להריח בו, יש לחוש שמא ישכח ששבת היום ו

אתי

למגזייה

יבוא לקוצצו מן העץ כדי לאוכלו. ואף אם יאכלו במחובר אסור, דאין לך תולש גדול מזה!

ואמר רבה: לולב

אוחזו

ב

יד

ימין, ואתרוג

אוחזו

בשמאל.

מאי טעמא?

משום ד

הני

[לולב הדס וערבה]

תלתא מצות

הוו,

ו

אילו

האי

אתרוג,

חדא מצוה

הוא.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: מאי טעם לא מברכינן אלא על נטילת לולב

ולא על שאר מינים?

אמר לו:

הואיל ו

הלולב

גבוה מכולן,

חשוב הוא ונקרא האגד על שמו.

סברה הגמרא, שהטעם שהלולב גבוה מכולם הוא משום שיש לאוגדו גבוה טפח מן ההדסים והערבות. ולפיכך הקשו:

ולגבהיה

לאתרוג,

כך שיהיה הוא הגבוה מכולם,

ולבריך

עליו?

אמר ליה

: כך היתה כוונתי לומר:

הואיל ובמינו גבוה מכולן.

שעץ הדקל גבוה הוא משאר האילנות של ארבעת המינים.

מתניתין:

והיכן

בהלל

היו מנענעין

את הלולב? [בגמרא יבואר מנין למדו כלל שיש דין לנענע את הלולב, שהקשו היכן עושין כן].

בהודו לה'

שב

תחילה

של הפרק (קודם יאמר נא ישראל וכו'),

ו

בהודו לה' שב

סוף

הפרק, דהיינו בסוף אמירת ההלל, שמהודו הראשון ועד סוף ההלל פרשה אחת היא מספר תהילים.

ו

כן היו מנענעים

באנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל.

ובית שמאי אומרין: אף באנא ה' הצליחה נא.

אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא.

גמרא:

מקשה הגמרא:

נענוע

זה שאתה דן בו היכן הוא נעשה,

מאן דכר שמיה?

כלומר, מי הזכירו שחייבים לעשותו שאתה דן בפרטיו ודיניו?

מבארת הגמרא: תנא

התם

אמתניתין דלעיל

קאי,

דקתני התם:

כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו, כשר.

וכיון ששיעור הלולב נקבע על ידי כך שאפשר לנענע בו משמע שמצותו בנענוע.

ו

אהא

קאמר: היכן מנענעין.

תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת

שהוא צריך להניפם יחד, שנאמר [ויקרא כג כ]: והניף הכהן אותם על לחם הביכורים וגו' על שני כבשים וגו', ודרשו חכמים שהנפה אחת היא להם.

כיצד הוא עושה

את התנופה?

מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין

כשהם חיים [שכך דרשו: על לחם הביכורים שהוא מונח על שני הכבשים],

ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר

[שמות כט]:

"אשר הונף ואשר הורם".

כלומר, צורת ההנפה היא כדילפינן מפסוק זה, מעלה מטה לפנים ולאחור. והיינו, ד"הורם" משמעו כלפי מעלה, וכיון שאין עלייה בלא הורדה ידעינן שצריך להניף כלפי מעלה ולהוריד. ו"הונף" משמע מוליך ומביא. ואף שפסוק זה נאמר לגבי קרבנות המילואים ולא לגבי כבשי עצרת, מכל מקום למדנו ממנו לכל ההנפות כולן.

אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא

להראות שעושה המצוה

ל

שמו של

מי שהארבע רוחות שלו.

מעלה ומוריד

-

ל

הראות שעושה כן ל

מי שהשמים והארץ שלו.

במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא, כדי לעצור רוחות רעות.

מעלה ומוריד, כדי לעצור טללים רעים.

אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא

: מזה שאמר רבי יוסי שתנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים,

זאת אומרת

: