Sotah 47b — Talmud auf Deutsch

עד ימיו

של יוחנן כהן גדול

היה פטיש מכה בירושלים

בחולו של מועד היו הנפחים עוסקים במלאכתן לצורך דבר האבד, והוא ביטלן, מפני שקולם נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שמלאכתן רק לצורך דבר האבד, ובאים לידי מכשול, וגם שהקול מפרסם מלאכתן והוא זלזול למועד.

ובימיו אין

אדם

צריך לשאול

את חבירו

על

הדמאי,

אם הוא מעושר או לא, מפני שהתקין שכל הלוקח מעם הארץ יעשר רק תרומת מעשר ומעשר שני, ועד ימיו היו מבררים אם המוכר נאמן לעשר, ואם לא היה נאמן לא היו קונים ממנו כיון שהוצרכו לעשר כל המעשרות מספק, והוא תקן שיוציאו רק ההפרשות שיש בהם עוון מיתה, ולא יוציאו מעשר ראשון ומעשר עני שיכולין לומר ללוי ולעני הבא ראיה שהוא טבל וקבל מעשרותיך, ומזמנו החלו לקנות אף אצל עמי הארץ, ועשרו שוב תרומת מעשר ומעשר שני בלבד .

גמרא:

תנו רבנן, מנין שאם נערפה העגלה ואחר כך

נמצא ההורג שאין

עריפת העגלה

פוטרת אותו

ממיתת בית דין,

תלמוד לומר ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה, כי אם בדם שפכה

.

שנינו במשנה,

עד אחד אומר ראיתי את ההורג

ועד אחד אומר לא ראית לא היו עורפין.

ודייקינן,

טעמא דמכחיש ליה

העד שכנגדו, לכן העד הראשון לא נאמן ועורפין, ומשמע

הא

אם

לא

היה

מכחיש ליה עד אחד,

היה העד הראשון

מהימן

שראה את ההורג, ועל פי עדותו לא היו עורפין.

והוינן בה

מנהני מילי

שעד אחד נאמן בעדותו לפטור מחיוב עגלה ערופה,

דתנו

רבנן,

כתוב

לא נודע מי הכהו,

ודייקינן

הא נודע מי הכהו, אפילו

ההורג ידוע רק לאדם

אחד בסוף העולם, לא היו עורפין.

רבי עקיבא אומר, מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש, ואין

הדיינים

מכירין אותו

את הרוצח, בכל זאת הדין

שלא היו עורפין, תלמוד לומר

שהזקנים אומרים,

ועינינו לא ראו, ו

באופן זה

הלא

בית דין

ראו,

ואף שאינם יודעים מי הוא אין חייבים בעגלה ערופה.

ומקשינן

השתא דאמרת עד אחד נאמן

לומר ראיתי את ההורג, ולפטור בכך מחיוב עגלה ערופה, אם כן

אידך חד,

העד שכנגדו,

היכי מצי מכחיש ליה, והאמר עולא, כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים

שנחשבת עדותו כעדות שני עדים בשאר עדויות ,

ואין דבריו של אחד

שבא כנגדו, מתקבלים

במקום

שבא כנגד עדות של עד שנחשב כ

שנים,

ולמה שנינו במשנתינו שאם העיד אחד שראה את ההורג, ובא אחר והכחישו הוכחשה עדות הראשון, ועורפין את העגלה.

ומתרצינן,

אמר לך עולא, תני

במשנתינו

"לא היו עורפין",

ובאמת העד הראשון נאמן כשנים, ואין בכח העד שכנגדו להכחישו,

וכן אמר רבי יצחק, תני לא היו עורפין. ו

אילו

רבי חייא אמר, תני היו עורפין,

וכמו ששנינו במשנתינו.

ומקשינן

ולרבי חייא קשיא

הקושיא דלעיל,

דעולא

אמר שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, יכול עד אחד להכחישו.

ומתרצינן,

לא קשיא, כאן

במשנתינו ששנינו שהעד שאומר לא ראית יכול להכחיש את האומר ראיתי, מדובר באופן שבאו שניהם והעידו

בבת אחת.

דהיינו שבא העד המכחישו בתוך כדי דיבור של העד הנאמן, ועדיין לא התקיימה עדותו בבית דין ולא האמינוהו כשנים.

ואילו

כאן

הכלל שאמר עולא שאין דבריו של אחד במקום שנים, מדובר באופן שבאו העד הנאמן והמכחישו

בזה אחר זה,

שכיון שהעיד העד הראשון, ונאמן כשנים, אין בכח עד אחד להכחישו.

תנן

במשנתינו,

עד אחד אומר ראיתי את ההורג, ושנים אומרים לא ראית, היו עורפין.

ודייקינן

הא חד

אומר ראיתי

וחד

מכחישו ואומר לא ראית,

לא היו עורפין, תיובתא דרבי חייא,

שהעמיד משנתינו כשבאו בבת אחת, וכן גרס ברישא שעד אחד מכחישו ועורפין, ולדבריו יקשה למה שנינו ששנים יכולים להכחישו והרי כבר שנינו שאפילו עד אחד יכול להכחישו, ופשיטא ששנים יכחישוהו, ובהכרח שהמשנה באה להשמיענו כרבי יצחק שברישא לא היו עורפין, כי אין עד אחד נאמן במקום שנים, ורק בשנים שהעידו נגדו והכחישוהו, עורפין. ודלא כרבי חייא.

ומתרצינן,

ולטעמיך

שהמשנה באה להשמיענו כרבי יצחק, שעד אחד לא נאמן להכחישו, ולכן נשנית הסיפא ששנים נאמנים להכחיש אחד, אף שפשיטא היא, ובאה רק לדייק ולהוכיח על הרישא, ואם כן

אימא סיפא, שנים אומרים ראינו

את ההורג,

ועד אחד אומר לא ראיתם, לא היו עורפין,

והרי גם כאן יש לדייק שדוקא בשנים שאמרו שראו אין עד אחד יכול להכחישם,

הא

אם רק עד

חד

אומר ראיתי,

וחד

מכחישו, נאמן המכחיש ו

היו עורפין,

וכיון שיש לדייק כך ויש לדייק להיפך, בהכרח שלא באה המשנה להשמיענו דיוקים אלו.

אלא מתניתין כולה

בין באופן שאחד ראה ושנים הכחישוהו, ובין כששנים ראו ואחד הכחישם, מדובר

בפסולי עדות,

כגון נשים ועבדים שפסולים לשאר עדיות ונאמנים לעדות עגלה ערופה,

ו

המשנה באה להשמיענו באופנים אלו, שהלכה

כדרבי נחמיה דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות

ואין הבדל בין כשר לפסול,

ו

לכן

עשו

דין

שתי נשים

שהכחישו

באיש אחד

שהעיד שראה,

כ

דין

שני אנשים

שבאו להכחיש

באיש אחד,

שהשנים מבטלין דברי אחד, שאין דיני עדות בעגלה, ולכן הולכים אחר רוב דעות המעידים, שהרי כל העדויות שוות בנאמנותם, ואף עד אחד או פסול נאמן בה כשנים.

ואיכא דאמרי, כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא

והעיד שראה ונאמן,

אפילו מאה נשים

באות להכחישו

כי

עד

אחד דמיין,

ואינן נאמנות להכחישו, מפני שהוא נאמן כשנים, והן כעד אחד שאינו נאמן להכחישו.

והכא

ששנינו עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין, ומשמע שמאמינים למכחישין, ואף שמדובר בפסולי עדות לפי רבי נחמיה,

במאי עסקינן, כגון דאתאי אשה מעיקרא,

וכיון שאף העד הראשון היה פסול נאמנים שני עדים פסולין לפוסלו.

ומדובר שבאו בזה אחר זה, כי אם באו בבת אחת אין צריך לטעם שהולכים אחר רוב דעות, שהרי עד אחד נאמן להכחיש עד אחד שבא עמו ביחד, וחידשה לנו המשנה שאף שבאו אחר שהעיד ונאמן, כיון שהעד היה פסול, הולכין אחר רוב דעות, ושנים מכחישין אותו.

ותרצה לדרבי נחמיה הכי,

שלא אמר כללו להשוות כשרים ופסולים בעדות עגלה ערופה, ואינו סובר שהולכים אחר רוב דעות אפילו הכחישו פסולים את הכשר, אלא כך צריך לבאר כוונתו,

רבי נחמיה אומר, כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הלך אחר רוב דעות,

והמשך הכלל שנאמר לעיל ש"עשו שתי נשים באיש אחד" וכו', לא רבי נחמיה אמרו, אלא כך פירשוהו. ואמנם לא כך צריך לפרש דבריו, אלא כך,

ועשו שתי נשים

דוקא כשמכחישות

באשה אחת,

שמאמינים אותן ודינן

כשני אנשים

שהכחישו

באיש אחד, אבל שתי נשים באיש אחד

אינן נאמנות להכחישו, שהרי

כי פלגא ופלגא דמי,

שהוא עד אחד כשר, ואף שתי הנשים נחשבות רק כעד אחד.

ולכן, אם באו בבת אחת הרי הוא כעד נגד עד. ונשאר המעשה בספק ועורפין, אך אם באו שתי הנשים אחר שהעיד עד אחד כשר והאמינתו תורה כשנים, אינן נאמנות להכחישו, שהן כעד אחד נגד שנים.

וכן באופן השני, אם העידו שתי נשים שראו את ההורג ובא עד אחד כשר והכחישם, נאמן להכחישם כעד אחד נגד עד אחד, והמעשה בספק ועורפין.

אך במשנתינו שנינו שלא היו עורפין, והיינו באופן שגם העד האחד שבא כנגד שתי הנשים, היה עד פסול, ולכן הולכין אחר רוב דעות ונאמנות הראשונות בעדותן, ונודע ההרוג על פיהם ואין עורפין.

ומקשינן, אם כן שכל האופנים במשנה הם בפסולי עדות, יקשה,

ותרתי

אופנים.

בפסולי עדות למה לי,

ומתרצינן,

מהו דתימא, כי אזלינן בתר רוב דעות,

רק

לחומרא,

להאמין את המכחישים כדי שיתקיים דין עגלה ערופה,

אבל לקולא

באופן ששתים מעידות שראו, הוה אמינא

לא

נלך אחר רוב דעות כי על פי עדותן אין מביאין עגלה ערופה,

קא משמע לן,

שבכל עדות פסולי עדות בעגלה ערופה הולכין אחר רוב דעות.

שנינו במשנה,

משרבו הרוצחין וכו'.

תנו רבנן, משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה, לפי שאינה באה אלא על הספק,

ולכן

משרבו הרוצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה

, שהיו רואין מי ההורג, וברוב המקרים היה אחד בסוף העולם שידע מי הכהו, ואף שלא העידו, אין עורפין.

שנינו במשנה,

משרבו הנואפין וכו'.

תנו רבנן, ונקה האיש מעוון,

ודרשינן מאיזה עוון נוקה האיש, והרי בעוון האשה הסוטה עסקינן. אלא

בזמן שהאיש מנוקה מעוון

ניאוף, בין מאשה אחרת, ובין מאשתו הסוטה האסורה לו, אז

המים

המרים

בודקין את אשתו,

ואם היא סוטה ממיתין אותה כאמור בפרשת סוטה.

אך אם

אין האיש מנוקה מעוון

אלא אף הוא חטא בעוון ניאוף, אזי

אין המים בודקין את אשתו,

ואין הוכחה ממה שלא מתה בשתיית המים, שנקיה היא מעוון ואינה סוטה,

ו

כן מצינו שהכתוב

אומר, לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'.

והוינן בה

מאי

בא התנא להוסיף כשהוכיח גם מ

"ואומר",

ומבארינן, שכוונת התנא לומר,

וכי תימא עוון דידיה, אין,

שרק עוון הבעל מונע את בדיקת אשתו במים המרים, ואילו עוון

דבניה ודבנותיה,

ילדי הבעל,

לא

ימנע עוונם את בדיקת אשתו, לכך הביא התנא

תא שמע, לא אפקוד

את עוון נשותיכם, ולמה, כעונש לבעל - האב

על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה

.

ומהמשך הפסוק הביא התנא לומר,

וכי תימא

שרק כשיש לבעל

עוון אשת איש, אין,

אין המים בודקים, ואילו אם יש בידו רק

עוון דפנויה, לא,

אין עוונו מונע את בדיקת אשתו,

תא שמע, כי הם

הבעלים

עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו וגו',

ומשמע בין באשת איש ובין בפנויה.

ומבארינן המשך הפסוק,

מאי, ועם לא יבין ילבט,

[ילבט, פירושו יכשל בסכלותו - רמב"ן עה"ת בפרשת סוטה],

אמר רבי אלעזר אמר להם נביא לישראל, אם אתם מקפידין על עצמכם

שלא להכשל בעוון ניאוף

מים בודקין את נשותיכם, ואם לאו אין המים בודקין נשותיכם.

משרבו בעלי הנאה,

ואין מטריחין את עצמם לעיין בדין, מתוך כך

נתעוותו הדינין,

וכיון שלא הטריחו את עצמם לעיין בהלכות איסור והיתר ולהורות לציבור את הדין לאשורו,

נתקלקלו המעשים, ו

כיון שכך,

אין

נחת רוח להקב"ה בעולמו,

ואין נוח

להקב"ה

בעולם

שברא.

משרבו רואי פנים בדין,

שמטים את הדין לטובת העשיר,

בטל

הפסיקו לקיים את האיסור

לא תגורו

מפני איש,

ופסק,

קיום האיסור

לא תכירו

פנים במשפט,

ופרקו עול שמים מעליהם, ונתנו עליהם עול בשר ודם.

שהשתעבדו לעשירים ועשו ככל רצונם, מפני שנשאו להם פנים .

משרבו לוחשי לחישות בדין,

אלו עורכי הדין שלוחשים לדיינים כיצד לזכות או לחייב את הנידון,

רבה חרון אף בישראל

שעל הטיית הדין נאמר אם ענה תענה, וחרה אפי וגו',

ונסתלקה השכינה,

שהיא שורה בבית דין, כאמור, אלוהים נצב בעדת אל, אך רק כשדנים כדין תורה, כאמור בסוף הפסוק

בקרב אלוהים ישפוט,

ולכן כשרבו לוחשי לחישות להטות הדין, הסתלקה השכינה מבית דין.

משרבו

אנשים שנאמר עליהם

אחרי בצעם לבם הולך,

כתוצאה מכך

רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע,

שמשבחים את הרשעים ומגנים את הצדיקים.

משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע,

כתוצאה מכך

רבו הוי הוי בעולם,

ששאר הפסוקים אחרי הכתוב האומרים לטוב רע, מתחילים בהוי, ומנויים בהם כמה חסרונות.

משרבו מושכי הרוק,

מאריכים רוקם, ועושים כך ממדת גאוה שבהם, וכתוצאה מכך,

רבו היהירים

בעלי גאוה מרובה,

ונתמעטו התלמידים,

שגסות הרוח גורמת עניות בתורה,

והתורה חוזרת על לומדיה,

דהיינו מחפשת אולי תמצא מי ראויים להיות לומדיה.

משרבו היהירים

ומתוך גאותם מראים עצמם כחכמים,

החלו בנות ישראל להנשא ליהירים,

וטעו בהם וחשבום כחכמים, כפי שהראו את עצמם, מפני

שאין דורינו רואה אלא לפנים,

מה שנראה כלפי חוץ.

ומקשינן

איני,

איך חפצו להנשא להם,

והאמר מר, האי מאן דמיהר

אדם שמתייהר,

אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל

אפילו אשתו מבזה אותו.

שנאמר, גבר יהיר ולא ינוה,

ומבארינן,

"לא ינוה"

שיתבזה

אפילו בנוה שלו

ואם כן איך מצאו חן בעיני בנות ישראל שרצו להנשא להם.

ומתרצינן

מעיקרא

כשראו חכמתם כפי שהתחזו כלפי חוץ,

קפצה עלייהו

כל בת ישראל להנשא לו, אך הכתוב מגלה כי

לסוף

כשגילתה בביתה את יהירותו,

מיתזיל עלייהו

ונמאס על אשתו.

משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים,

שכופין הדיינים את הבעלי בתים שמבינים במסחר, להתעסק בסחורתם לטובת הדיינים, ובתמורה לעיסוקם בסחורתם, כשבאים הבעלי בתים לדין, הדיינים מטים את הדין לטובתם, וכתוצאה מכך,

רבה השוחד והטיית משפט ופסקה טובה. משרבו

האומרים זה לזה

מקבלני טובתך, ו

בעדה

מחזקני טובותיך

אחזיק לך טובה, כתוצאה מכך

רבו איש הישר בעיניו יעשה,

שלא חששו שמא יתבעום לדין, מאחר שעשו טובות לדיינים, והם החזיקו להם טובה, ופסקו לטובתם, ומאז

שפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו,

ולא ניכרו המעמדות, כיון שהדין נקבע לפי החזקת טובה זה לזה,

ו

כתוצאה מכך

מלכותא,

מלכותם של ישראל,

אזלא ונולא

הולכת ומתנוולת.

משרבו צרי העין

שאינם רוצים שיהנו אחרים מממונם,

וטורפי טרף,

גזלנים,

רבו מאמצי הלב

אנשים שלא התייחסו לשוועת עניים ולא ריחמו עליהם,

וקופצי ידים מלהלוות

שלא הסכימו להלוות לחבריהם.

ועברו על מה שכתוב בתורה, השמר לך פן

יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו.

משרבו

נשים שהלכו

נטויות גרון, ומשקרות עינים

צובעות עיניהם כדי שיסתכלו בהן,

רבו

הנשים שהשקום בעליהם

מים המרים, אלא שפסקו

להשקותם מאחר שלא היו המים בודקים, וכדלעיל.

משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו הימים ונתקצרו השנים

של חיי האדם,

דכתיב ושונא מתנות יחיה.

משרבו זחוחי הלב

שלא הטו אזנם לשמוע דברי רבם, מפני גבהות לבם, אלא היו סומכים על בינתם לדקדק בשמועתם, כתוצאה מכך

רבו מחלוקות בישראל

שכל אחד הבין מה ששמע כפי דרכו.

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות,

שבתקופתם גברו הגזרות ועול המלכות, ולא יכלו לתת לבם לברר דברי החולקים, ועם מי הצדק.

משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים, היו ישראל למעלה והם

הגויים

למטה, ישראל

לפנים והם לאחור,

והכל בלשון הפוכה לטוב, והכוונה, שהגויים היו למעלה ולפנים.

שנינו במשנה,

משמת יוסי בן יועזר,

בטלו האשכולות.

ומבארינן,

מאי "אשכולות", אמר רב יהודה אמר שמואל,

נוטריקון הוא של

איש שהכל בו,

שיודע את התורה לאמיתה, בלא דופי שכחה ומחלוקת. [ובתמורה טו: פירש רש"י, תורה ויראת חטא וגמילות חסדים].

שנינו במשנה,

יוחנן כהן גדול העביר את הודיית המעשר וכו'.

והוינן בה,

מאי טעמא

ביטל בתקופתו את אמירת הוידוי בביעור מעשרות,

אמר רבי יוסי בר חנינא, לפי שאין נותנין אותו כתיקונו, ד

הרי

רחמנא אמר דיהבי

מעשר ראשון

ללויים,