Sotah 45b — Talmud auf Deutsch

אמר ליה

אביי

תניתוה,

שנחלקו באופן כזה לגבי שכחה אם נחשב טמון, דתניא

עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו, התחתון שכחה והעליון אינו

שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף.

ומבארת הגמרא שבני הישיבה שרצו לפשוט ממשנה זו את הספק בטמון מין במינו,

סברוה, דהני תנאי

בין תנא קמא ובין רבי שמעון

כרבי יהודה סבירא להו, דאמר בשדה פרט לטמון,

ואם כן תנא קמא שאמר שהתחתון שכחה לא נחלק עם רבי שמעון אם טמון פוטר משכחה או לא, אלא

מאי לאו בא קמיפלגי, דמר,

רבי שמעון,

סבר מין במינו הוי טמון, ומר,

תנא קמא,

סבר מין במינו לא הוי טמון

ולכן התחתון שכחה. הרי שספקו של ההוא מדרבנן תלוי במחלוקת תנאים.

ודחינן,

לא,

אין ראיה שנחלקו אם מין במינו נחשב טמון, אלא אף

אי

כולם

כרבי יהודה סבירא להו,

שטמון פוטר, אפשר לומר

דכולי עלמא

היו מודים שגם

מין במינו הוי טמון, והכא

בעומר שהניחו על גבי חבירו,

בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי,

אי טמון פוטר משכחה או לא,

דרבנן

תנא קמא, סובר

כרבנן,

שטמון חייב בשכחה,

ורבי שמעון בן יהודה

סובר

כרבי יהודה,

הפוטר טמון משכחה. ואין קשר בין מחלוקתן לספק של טמון מין במינו. וכן אין להוכיח ממה שפטרו את העליון, שמין במינו נחשב כצף, שהרי הסקנו לעיל שפטורו משום שהחזיק בו ולא משום שצף [רש"י]. ונשארו הספיקות ללא הכרע.

ומקשינן, אם מחלוקתן בעומר היא אם טמון פוטר או לא,

מאי איריא

שהוסיף התנא שהניח את העליון

על גבי חבירו,

והרי

אפילו

טמן את התחתון

בעפר ובצרור נמי

יחלקו אם יפטר משכחה. ומתרצינן,

אין הכי נמי

שנחלקו בטמון בכל דבר,

ו

לא הוצרך להשמיענו שנטמן במין במינו אלא כדי

להודיעך כחו דרבי יהודה דאמר אפילו מין במינו הוי טמון.

תנו רבנן,

נאמר כי ימצא

חלל,

דהיינו הרוג בחרב וכדומה, ומשמע למעט

ולא חנוק,

ועוד משמע, שדוקא שנמצא כשהוא כבר

חלל, ולא מפרפר,

ומהכתוב

באדמה,

משמע

ולא טמון בגל,

ומדכתיב

נופל

ממעטינן

ולא תלוי באילן,

ומתיבת

בשדה

דרשינן

ולא צף על פני המים. רבי אליעזר אומר, בכולן

מפרפר, צף, טמון, או תלוי,

אם היה חלל

הרוג בחרב ולא חנוק,

עורפין.

תניא, אמר רבי יוסי בר יהודה, אמרו לו לרבי אליעזר, אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה

שאינו צף ולא תלוי או טמון, ובכל זאת ודאי

שאין עורפין אלמא

דרשינן

חלל ולא חנוק,

ואם כן

הכא נמי

יש לדקדק גם שאר המיעוטים שמדויקים פסוק זה, כגון

באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על גבי מים.

ומתרצינן

ורבי אליעזר

סבר,

חלל יתירא כתיב,

שתיבת חלל כתובה כמה פעמים בפרשה, לדורשה שדוקא על הרוג עורפין ולא על חנוק, אך שאר המיעוטים לא דייק, שכן דרך הכתוב לומר נופל בשדה וכדו', ורק "חלל" הכתוב כמה פעמים, נדרש למעוטי חנוק.

שנינו במשנה,

נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים וכו'.

ומבארינן למה אין עורפין עליו,

דכתיב כי ימצא,

וממעטינן

פרט למצוי,

והעיר או הספר של הגויים מצויים תדיר, [רש"י, ועיין בהערות].

שנינו במשנה,

או לעיר שאין בה בית דין.

ומבארינן מאי טעמא אין עורפין על חלל שנמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, משום

דבעינא

לקיים ויצאו

זקני העיר וליכא.

שנינו במשנה,

אין מודדין אלא לעיר וכו'

שיש בה בית דין.

ומתמהינן,

פשיטא, כיון דתנאי

שאם נמצא סמוך

לעיר שאין בה בית דין

אין מודדין, ממילא

אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין,

ומתרצינן,

הא קא משמע לן

שלא נאמר שבנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין אין מודדין כלל, אלא לעולם מודדין לעיר שיש בה בית דין.

כדתניא, מנין שאם

נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, שמניחין אותה ומודדין לעיר

אחרת

שיש בה בית דין,

תלמוד לומר, ולקחו זקני העיר ההיא

שלכאורה תיבות "העיר ההיא" מיותרות, שהיה ראוי לכתוב והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה, ולא נכתבה "העיר ההיא" אלא לומר ש

מכל מקום

מודדין לעיר שיש בה בית דין.

מתניתין:

נמצא

החלל

מכוון

בדיוק באמצע המרחק

בין שתי עיירות, שתיהן מביאות שתי

עגלות,

דהיינו כל עיר מביאה עגלה אחת,

דברי רבי אליעזר, ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה

כדדרשינן בגמרא מקרא.

נמצא ראשו

של החלל

במקום אחד, וגופו במקום אחר,

וההלכה שמת מצוה קונה מקומו לקוברו שם, ונחלקו היכן יקברוהו, האם

מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר,

ואילו

רבי עקיבא אומר,

מוליכין

הגוף אצל הראש,

וטעמם מפורש בגמרא.

ועוד נחלקו,

מאין,

מאיזה מקום בגוף החלל

היו מודדין

את המרחק מהעיר,

רבי אליעזר אומר מטיבורו,

רבי עקיבא אומר

מחוטמו, רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל,

דהיינו

מצוארו,

וטעם המחלוקת מפורש בגמ'.

גמרא:

והוינן בה

מאי טעמא דרבי אליעזר

שאמר שאם נמצא מכוון, כל עיר מביאה עגלה, ומבארינן,

קסבר אפשר לצמצם,

יש אפשרות בידי אדם למדוד בדיוק נמרץ, ואם במדידה נמצא מכוון, אכן שתיהן קרובות בשוה לחלל.

ולא חוששים שמא זו קרובה מזו במרחק שאינו ניכר לאדם, שבספק כזה הדין הוא שיביאו שתי העיירות עגלה בשותפות ויתנו אם עירנו קרובה חלקכם בעגלה יהיה קנוי לנו וכן להפך, אך המדידה מבררת שאין ספק.

ו

לכן שתי הערים מביאות עגלה, שרבי אליעזר סובר גם שמה שכתוב העיר ה

קרובה

הכוונה

אפילו

לכמה ערים

קרובות.

שנינו במשנה,

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.

ומבארינן טעמא,

דאמר קרא

כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך

לרשתה,

ודרשינן שרק אם נמצא החלל במקום שניתן לירושת השבטים עורפין עליו.

וקסבר

התנא שאמר שאינה מביאה עגלה ערופה, כמאן דאמר ש

ירושלים לא נתחלקה לשבטים.

שנינו במשנה,

נמצא ראשו במקום

אחד וגופו במקום אחר

וכו'.

והוינן בה

במאי קמפלגי

לענין מה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אם מוליכין הראש למקום הגוף או להפך,

אילימא לענין מדידה קמפלגי

אם מודדין מהראש או מהגוף, וכל אחד סבר שמוליכין את החלק השני למקום החלק שממנו מודדים לשיטתו. והרי אי אפשר לומר שבכך נחלקו, ד

הא מדקתני סיפא מאין היו מודדין

מחוטמו או מטבורו,

מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן.

אלא

אמר רבי יצחק,

בענין

מת מצוה קונה מקומו קמיפלגי, והכי קאמר,

לענין

לקוברו קנה מקומו, והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר

מוליכין

הגוף אצל הראש, במאי קמפלגי, מר,

רבי אליעזר, סבר שהחלל קונה מקום שמצא בו הגוף, כיון ד

גופיה בדוכתיה

במקומו שנהרג

נפיל,

ואילו

רישא דנאדי

נד והתגלגל

ונפיל

במקום אחר, ולכן צריך להביא הראש למקום הגוף שהוא המקום שקנה המת לקברו,

ו

אילו

מר,

רבי עקיבא

סבר, רישא היכא דנפיל נפיל

ומונח במקום שניתז, ושם נקנה מקומו לקברו, ואילו

גופא הוא דרהיט אזיל,

ואינו קונה מקום שנפל בו כיון שהמשיך לנוע אחר מותו, ומוליכין אותו אצל הראש שנפל בעת המיתה וקנה מקומו לקברו.

שנינו במשנה

מאין היו מודדין.

והוינן בה,

במאי קמיפלגי,

מה טעמם למדידה מחוטמו או מטבורו, ומבארינן

מר

רבי עקיבא

עיקר חיותא

של אדם,

באפיה,

ובו נקבע אם הוא חי או חלל, ולכן מודדים ממנו את המרחק מה"חלל",

ומר

רבי אליעזר

סבר, עיקר חיותא בטיבוריה.

והוינן בה,

לימא

מחלוקת זו היא

כי

כמו מחלוקת של -

הני תנאי,

שדנו

מאין הולד נוצר,

תנא קמא אמר

מראשו, וכן הוא אומר, ממעי אמי אתה גוזי,

תחילה יצרת את ראשי,

ו

מצינו שראש נקרא גוזי, שהכתוב

אומר גזי נזרך והשליכי, ש

פירושו, תלשי שער ראשך,

אבא שאול אומר,

הולד נוצר

מטיבורו,

ואחר כך

משלח שרשו אילך ואילך,

ולכאורה מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא דומה למחלוקת זו, שעיקר חיותיה הוא במקום שממנו מתחיל להווצר.

ודחינן,

אפילו תימא

ש

אבא שאול

סובר כמו רבי עקיבא, אפשר לחלק ש

עד כאן לא קאמר אבא שאול

שתחילתו בטבורו,

אלא לענין יצירה, דכי מיתצר ולד, ממציעתיה מיתצר,

ומשם משלח שרשו ומתפתח

אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

שנינו במשנה,

רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל, מצוארו.

ומבארינן,

מאי טעמא דרבי אליעזר בן

יעקב, כדכתיב, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים,

וכיון שנאמר חלל בצואר, מודדים מצואר החלל את מקומו.

מתניתין:

אחר שמדדו איזו עיר קרובה ביותר אל החלל

נפטרו זקני

בית דין הגדול שבאו מ

ירושלים, והלכו להן.

זקני אותה העיר

שנמצאת קרובה ביותר אל החלל,

מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה.

ומורידין אותה אל נחל איתן,

ערוץ סלעי קשה,

איתן כמשמעו, קשה,

אולם

אף על פי שאינו איתן,

כשר,

שלא נאמר שיהיה איתן אלא למצוה, ולא לעיכובא. [ובספרי דרשינן מסוף הפרשה שנאמר וערפו את העגלה בנחל, ולא הזכירו שיהא איתן]

ועורפין אותה

הבית דין

בקופיץ

כמין סכין גדול [של קצבים]

מאחוריה,

ממול עורפה.

ומקומה

המקום שנערפה בו העגלה,

אסור מלזרוע ומלעבוד

בו עבודות בגוף הקרקע לעולם.

ומותר לסרוק שם פשתן, ולנקר

לסתת

שם אבנים,

שאין עבודות אלו בגוף הקרקע.

זקני אותה העיר, רוחצין את ידיהם במים במקום עריפה של עגלה,

ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו,

ואין הכוונה כפשוטן של דברים, שהרי

וכי על דעתינו עלתה

מחשבה

שזקני בית דין שופכי דמים הן

שנצרכים להודיע שלא הרגו את החלל,

אלא

כשאומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה כוונתם לומר

שלא בא

החלל

לידינו

קודם שיצא מהעיר,

ופטרנוהו

[

בלא מזון

] ולכן היה צריך ללסטם את הבריות כדי להחיות את נפשו, ומתוך כך הרגוהו.

ו

כשאומרים ועינינו לא ראו, כוונתם

לא

ראינוהו

יוצא לדרך לבדו בלי חבורה

והנחנוהו

[

בלא לויה

]

.