Sotah 40a — Talmud auf Deutsch

בברכת כהנים ש

בנעילה דיומא דכפורי

[נעילה שביום כיפור]

מאי אמר[י]

?

אמר מר זוטרא, ואמרי לה במתניתא תנא

[יש אומרים שבברייתא שנינו כן]: א. "

הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'

".

ב. "

יברכך ה'

מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך

".

ג. "

וראה בנים לבניך שלום על ישראל

".

ומבארת הגמרא:

היכן

באיזה מקום בברכת כהנים

אומרן

הישראל לפסוקים אלו?

רב יוסף אמר: בין כל ברכה וברכה

של הכהנים אז אומר הישראל פסוקים.

ורב ששת אמר: בהזכרת השם

אומר הישראל פסוקים.

פליגי בה רב מרי ורב זביד

:

חד

מהם

אמר: פסוקא לקבל פסוקא

[פסוק כנגד פסוק], על כל פסוק שאומר הכהן, אומר הישראל פסוק אחד; או בהזכרת השם או בסוף הפסוק, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה.

וחד

מהם

אמר: אכל פסוקא אמר להו לכולהו

[על כל פסוק שאומר הכהן, אומר הישראל את כל שלשת הפסוקים], אם בהזכרת השם, אם בסוף הפסוק.

אמר רבי חייא בר אבא: כל האומרן

לפסוקים אלו

בגבולין אינו אלא טועה

, שאין אומרים פסוקים אלו אלא לכבוד שם המיוחד שאומרים במקדש.

אמר רבי חנינא בר פפא

:

תדע

שאין לאומרן בגבולין,

ד

הרי

במקדש נמי לא מיבעי למימרינהו

[אף במקדש לא היה ראוי לאומרם]; שהרי:

כלום יש לך עבד שמברכין אותו, ואינו מאזין!?

אמר רבי אחא בר חנינא

:

תדע, ד

אדרבה אף

בגבולין נמי מיבעי למימרינהו

[צריך לאומרם]; שהרי:

כלום יש עבד שמברכין אותו, ואינו מסביר פנים

ומראה שמודה הוא עליהם ונוח לו בהם!?

אמר רבי אבהו

:

מריש הוה אמינא להו

[בתחילה הייתי אומר פסוקים אלו], ואף שבגבולין הוא, אך

כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו, דלא אמר להו

[אך משראיתי לו שהוא אינו אומרן],

אנא נמי לא אמינא להו

[אף אני חדלתי מלאומרם].

אגב שאמר רבי אבהו: "מריש הוה אמינא" וחזר בו משום רבי אבא דמן עכו, מביאה הגמרא מה שאמר עוד רבי אבהו, ופתח ב"מריש הוה אמינא", וחזר בו עקב מעשהו של רבי אבא.

ואמר רבי אבהו

:

מריש הוה אמינא: עינותנא אנא

[בתחילה הייתי סבור בעצמי שעניו אני]; אך

כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו, דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא

[שהיה מתורגמנו משמיע לרבים באופן אחר ממה שהיה רבי אבא אומר לו],

ו

בכל זאת

לא קפיד

רבי אבא,

אמינא

[אמרתי בלבי]: אם כך

לאו עינותנא אנא

[איני עניו ביחס לרבי אבא].

מבארת הגמרא:

ומאי עינותנותיה דרבי אבהו

[מה היא ענותנותו של רבי אבהו]?

דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו

[אשת מתורגמנו של רבי אבהו, שהיה מתכופף ושומע מפי רבי אבהו, ומשמיע את הדרשה לרבים]

לדביתיה דרבי אבהו

[לאשתו של רבי אבהו]:

הא דידן, לא צריך ליה לדידך

[בעלי אינו צריך כלל את בעלך], שחכם הוא כמותו,

והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה

[ומה שהוא מתכופף לשמוע מבעלך ומתרומם מעליו, אין זה אלא משום כבוד שהוא נותן לבעלך].

אזלא דביתהו ואמרא ליה לרבי אבהו

[הלכה אשתו וסיפרה לרבי אבהו, שכך וכך אמרה לה].

אמר לה

רבי אבהו לאשתו:

ומאי נפקא ליך מינה

[מה איכפת לך אם אכן כך הדבר], סוף סוף

מיני

ו

מיניה יתקלס עילאה

[ממני וממנו יחדיו מתקלס שמו יתברך], ומה איכפת לך האם משמיע אני לו, או שיודע הוא מעצמו.

ותו

, עוד מעשה היה המוכיח על ענותנותו של רבי אבהו:

ד

רבי אבהו, אימנו רבנן עליה למימנייה ברישא

[נמנו החכמים להעמיד את רבי אבהו בראשם], אך

כיון דחזייה לרבי אבא דמן עכו, דתפיסי ליה בעלי חובות

[משראה את רבי אבא שהיו לוחצים עליו בעלי חובותיו] -

אמר להו

רבי אבהו לחכמים:

איכא רבה

[הנה יש כאן אדם גדול ממני] וראוי שתמנוהו עליכם, כי כך היה הנוהג, שהיו החכמים נותנים ממונם ומעשרים את העומד בראשם כדי שיהא חשוב ויישמעו דבריו.

עוד מביאה הגמרא מענותנותו של רבי אבהו:

ד

רבי אבהו ורבי חייא בר אבא, איקלעו לההוא אתרא

[נקלעו שניהם למקום מסוים], ונתכבדו לשאת דרשה לרבים.

רבי אבהו דרש באגדתא

, ואילו

רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא

[רבי אבהו דרש בדברי אגדה, ורבי אבא בדבר הלכה].

שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא, ואזול לגביה דרבי אבהו

[הניחו ציבור השומעים את רבי חייא בר אבא, והלכו לשמוע את דרשתו של רבי אבהו בדברי אגדה].

חלש דעתיה

[חלשה דעתו] של רבי חייא בר אבא.

אמר ליה

רבי אבהו לרבי חייא בר אבא, כדי להפיס את דעתו:

אמשול לך משל!

למה הדבר דומה: לשני בני אדם

, שהיה ה

אחד מוכר אבנים טובות

שמחירם יקר,

ו

ה

אחד מוכר מיני סידקית

שמחירם זול, וכי

על מי קופצין

בני האדם,

לא על זה שמוכר מיני סדקית

המוכר דברים זולים!?

ואף אני, לא משום חשיבות דברי באים אלי האנשים, אלא אדרבה מפני שזולים הם.

הוסיף רבי אבהו ועשה מעשה כדי להפיס את דעתו של רבי חייא: כי

כל יומא

עד לאותו יום -

הוה מלוה

ליה

רבי חייא בר אבא לרבי אבהו, עד אושפיזיה

[היה מלוה רבי חייא את רבי אבהו לאכסנייתו]

משום יקרא דבי קיסר

[משום כבוד המלך], כי היה רבי אבהו נשוא פנים בית המלך -

ואילו ב

ההוא יומא

[באותו יום שבו היה המעשה],

אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה

[ליוה רבי אבהו את רבי חייא לאכסנייתו],

ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה

[לא נתיישבה דעתו של רבי חייא].

כאן שבה הגמרא לענין שעסקה בה הגמרא בתחילה, ומענין לענין באותו ענין:

בזמן ששליח ציבור אומר

"

מודים

",

העם מה הם אומרים

:

אמר רב

, כך הם אומרים: "

מודים אנחנו לך ה'

אלהינו על שאנו מודים לך

", כלומר: על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך.

ושמואל אמר

, כך הם אומרים: "[מודים אנחנו לך ה' אלהינו]

אלהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית, על שאנו מודים לך

".

נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי

, שכך אומר הציבור: "[מודים אנחנו לך ה' אלהינו, אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית],

ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, על שאנו מודים לך

.

רב אחא בר יעקב מסיים בה

אחר דברי רבי סימאי -

הכי

: [על שהחייתנו וקיימתנו],

כן תחיינו ותקיימנו ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, על שאנו מודים לך

.

אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לכולהו

[יש לומר את כל מה שאמרו אמוראים אלה].

אמר רבי יצחק

:

לעולם תהא אימת ציבור עליך, שהרי

ה

כהנים

את

פניהם

הם מסיבים

כלפי העם, ו

בעוד ש

אחוריהם כלפי שכינה

[ארון הקודש].

רב נחמן אמר, מהכא

יש לך ללמוד שתהא אימת ציבור עליך:

דכתיב: "

ויקם המלך דוד על רגליו, ויאמר: שמעוני אחי ועמי

" -

והרי צריך ביאור, ש

אם

"

אחי

" הם,

למה

קראם "

עמי

" שמשמע שהוא מולך עליהם,

ואם

קראם "

עמי

",

למה

קראם "

אחי

"!?

ו

אמר רבי אלעזר

: כך

אמר להם דוד לישראל

:

אם אתם שומעין לי

להיות שלימים למקום, כי אז "

אחי אתם

";

ואם לאו

, שאין אתם שומעים לי, כי אז "

עמי אתם, ואני רודה אתכם במקל

".

הרי למדנו, שאף המלך אימת ציבור עליו כאשר כשרים הם, והוא קורא אותם "אחי" ולא "עמי".

רבנן אמרי, מהכא

יש ללמוד שלעולם תהא אימת ציבור עליך:

דתנו רבנן: אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי

.

והרי

מאי טעמא

אינם עולים בסנדליהם? וכי

לאו משום

"

כבוד צבור

", שלא יראו את סנדליהם עם הטיט שעליהם, בשעה שהם נושאים את כפיהם, ושולי גלימתם אינה מכסה שוב את סנדליהם!?

אמר רב אשי: לא

זה הטעם; אלא:

התם

הוא משום

דילמא מפסקא רצועה בסנדלו

[שמא תיפסק רצועה בסנדלו], ומתבייש הוא בכך,

ו

בשעה שאחיו הכהנים מברכים את העם,

הדר

איהו ו

אזיל למיקטריה

, [ישב הוא לקשור את הרצועה],

ו

מתוך שאינו מברך את העם,

אמרי

הציבור: ודאי

בן גרושה ובן חלוצה הוא

, ואינו כהן הראוי לעלות לדוכן.

שנינו במשנה: במדינה אומר אותה שלש ברכות,

ובמקדש ברכה אחת

: