Sotah 28b — Talmud auf Deutsch

וממקום שבאת

, הואיל ולא למדנו דין השרץ אלא מסוטה, הרי אנו חוזרין ודנין שרק באופן שהסוטה טמאה מספק, טמאים גם הטהרות מספק.

מה

כמו שב

סוטה

, מדובר בה ב

רשות היחיד

, שהוא מקום הראוי לסתירה,

אף שרץ

, רק ב

רשות היחיד

ספיקו טמא, אבל אם אירע ספק טומאה ברה"ר, הרי הוא טהור.

ומה סוטה

הוא

דבר שיש בו דעת לישאל

, שאפשר לשאול את האשה אם נטמאת או לא,

אף שרץ

דוקא

דבר שיש בו דעת לישאל

, שהנידון הוא לגבי אדם, שספק אם נגע בשרץ או לגבי טהרות שעסק בהם אדם בשעה שנולד הספק אם נגעו בשרץ, שאפשר לשאול את האדם אם נגע או לא, ואם הוא אומר שאינו יודע, הרי הם טמאים מספק.

ומכאן אמרו: דבר שיש בו דעת לישאל

והוא עומד

ברשות היחיד, ספיקו טמא

.

אבל אם הוא

ברשות הרבים, ספיקו טהור

.

ושאין בו דעת לישאל

, כגון שרץ מת שהועבר ליד הטהרות, וספק אם נגע בהם או לא, שאי אפשר לשאול את הטהרות אם נגעו בו או לא,

בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, ספיקו טהור

.

והוינן בה:

ורבי ישמעאל

, שאמר לרבי עקיבא בברייתא שאין צריך מקרא לפסול את הסוטה שנסתרה מכהונה, אלא אנו יודעים זאת מקל וחומר, תיקשי:

אמר רבי עקיבא תרומה

, שהוא דורש מ"ונטמאה" לפוסלה מתרומה, ולא דיבר בכלל מכהונה,

ומהדר ליה איהו

, רבי ישמעאל,

כהונה!?

ותו

קשיא:

לרבי עקיבא, כהונה מנא ליה

שהיא נאסרת לינשא לכהן?

ואי אפשר לומר שהוא אכן מתיר לכהונה, שהרי קל וחומר הוא מתרומה שאסורה.

וגם אין לומר שהוא באמת אוסר בגלל הקל וחומר, דהיינו רבי ישמעאל?

וכי תימא

סבר רבי עקיבא

כהונה לא צריכא קרא

לאסור,