Sotah 12a — Talmud auf Deutsch

דיקא נמי, דכתיב

בפסוק אחר לגבי כלב שנקרא

הקניזי,

דהיינו שהיה רק מבני ביתו של קנז וגדל אצלו,

שמע מינה

שאינו בנו כעתניאל, ולכן לא נקרא בן קנז.

עזובה זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה, שהכל עזבוה מתחילתה,

שהיתה חולנית בצעירותה ועזבוה כל בחורי ישראל ולא רצו לישא אותה.

וכלב

הוליד

את עזובה.

ותמהינן וכי הוא ילדה,

והלא מינסב הוה נסיב לה,

כמו שנאמר שלקח את אפרת שהיא עזובה אחר שנרפאה.

ומבארינן,

אמר רבי יוחנן, כל הנושא לשם שמים

כמו כלב שנשא את מרים על אף שהיתה חולה, מפני שבדק באחיה משה ואהרן וראה שהם צדיקים ורוב בנים דומין לאחי האם, ולכן

מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.

ומבארינן למה נקראה

יריעות,

משום

שהיו פניה דומין ליריעות,

שמפני חוליה היתה ירקרוקת, ולא היה בפניה אדמומית כלל.

ואלה בניה,

ודרשינן

אל תקרי בניה אלא בוניה,

שאין אלו שמות בניה, אלא שמות שנקרא בהם בעלה כלב, על שם שבנאה ועשאה כשאר נשים על ידי שנשאה.

ונקרא

ישר,

על שם

שישר את עצמו

שלא לטעות עם המרגלים.

ונקרא

שובב,

על שם

ששובב את יצרו,

שמרד ביצרו ולא השתתף בעצת המרגלים.

ו

נקרא

ארדון, שרדה את יצרו

שהסיתו ללכת עם המרגלים,

ואיכא דאמרי ש

נקרא ארדון

על שהיו פניה

של מרים

דומין לורד,

אחר שהתרפאה, [מהרש"א, ויעב"ץ גרס פניו של כלב].

ומבארינן עוד פסוק האמור בדברי הימים לגבי כלב.

ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה, אשחור, זה כלב, ולמה נקרא שמו אשחור, שהושחרו פניו בתעניות

שהרבה בהן כדי להנצל מעצת מרגלים.

ונקרא

אבי,

מפני

שנעשה לה

למרים

כאב,

שהתעסק בה ברפואות ומזונות להחלימה.

ונקרא

תקוע,

על שם

שתקע את לבו לאביו שבשמים,

בהחלטה שלא להשתתף בעצת המרגלים.

היו שתי נשים,

ומבארינן שלא היתה לו אלא אחת, אלא ש

נעשה מרים כשתי נשים.

חלאה ונערה,

ומבארינן,

לא

שתי נשים בשם

חלאה ונערה הואי, אלא

אלו שמותיה של מרים, שהיתה

בתחילה חלאה

חולה,

ולבסוף נערה,

שכשהתרפאה חזר אליה תואר פניה כנערה.

ועוד כתיב שם,

ובני חלאה צרת וצהר וא תנן.

ומבארינן שאלו כלן שמות של מרים, שנקראה

צרת,

כיון

שנעשית צרה לחברותיה

שהתקנאו ביופיה.

ונקראה

צהר, שהיו פניה

מאירים ו

דומין כצהרים.

ונקראת

אתנן,

מפני

שכל הרואה אותה

מתגברת תאותו, ומיד

מוליך אתנן לאשתו.

ויצו פרעה לכל עמו

כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו,

אמר רבי יוסי ברבי חנינא

בגזירה זו שנוספה על הגזירה להרוג את ילדי ישראל בלידתן,

אף על עמו גזר,

[והביא רש"י מדרש תנחומא, שגזירה זו נוספה ביום שנולד משה, ואמרו איצטגניני פרעה אליו, שרואים כי היום נולד מושיען של ישראל, ולא ידוע להם אם הוא יהודי או מצרי, ולכן קבץ את כל עמו ובקש מכלם לתת לו את כל הנולדים ביום זה להרגן ביאור.

ואמר רבי יוסי בר חנינא, שלש גזירות גזר

פרעה.

בתחילה,

גזר על המילדות

אם בן הוא והמיתן אותו,

וסמך עליהן ולא מינה שומרים לדאוג שיקיימו את גזירתו.

ולבסוף

העמיד שומרים על הדבר ואמר להם

כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו

ולבסוף

ביום שנולד משה

אף על עמו גזר,

ובתחילה גזר רק ליום זה בלבד, אך כיון שהוצפן שלשה חדשים, וראו איצטגניניו שלא הושלך ליאור, המשיך את הגזירה עד שהושלך.

וילך איש מבית לוי

ומבארינן

להיכן הלך, אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו.

וכמו שמצינו,

תנא, עמרם גדול הדור היה,

וכלם שמעו לדבריו ועשו כמעשיו,

כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמלים

ללדת ילדים [- וכמו שדרשו ואת עמלינו אלו הבנים - מהרש"א],

עמד וגירש את אשתו,

וכשראו בני ישראל שגדול הדור עושה כך

עמדו כלן וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו

מרים

בתו

לעמרם,

אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, ש

הריט

פרעה לא גזר אלא על הזכרים

שאמר להשליך ליאור רק את ה"בן הילוד",

ואתה

כשפרשת מאשתך וגירשתה, ולמדו ממך כלם לעשות כך, בכך

גזרת

בין

על הזכרים ו

בין

על הנקיבות.

ובעוד דבר קשה גזירתך מגזירת פרעה, ש

פרעה לא גזר אלא

להורגן

בעולם הזה,

שאחר שיהרגו הרי יחזרו לחיות בעולם הבא,

ו

אילו

אתה ה

באת על בני ישראל גזירה בין

בעולם הזה

שלא יולידו ילדים ובין

בעולם הבא,

שכיון שאינם נולדים אינן באים לעולם הבא.

וגזירתך קשה משל

פרעה הרשע,

שגזירתו

ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת,

ואילו

אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר, ותגזר אומר ויקם לך

ומבארינן שצדיק גוזר וה' מקיים.

וכששמע עמרם את דבריה,

עמד והחזיר את אשתו,

וכשראו זאת בני ישראל,

עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

והיינו שנאמר "וילך", שהלך בעצתה של מרים.

ויקח,

ומקשינן הרי כבר היתה אשתו וגירשה, ואם כן

ויחזור מיבעי ליה

למכתב. ומבארינן,

אמר רבי יהודה בר זבינא, שעשה לה מעשה ליקוחין,

שעשה לה שמחת נישואין כמו נישואין ראשונים,

הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו אם הבנים שמחה.

את בת לוי,

ותמהינן איך נקראה יוכבד "בת לוי", וכי

אפשר בת מאה ושלושים שנה הויא, ו

עדיין

קרי לה בת,

והרי לא נקראים על שם האב אלא בילדות, והיה צריך לומר שלקח את יוכבד דודתו.

ומוכיח שיוכבד היתה בת מאה ושלושים,

דאמר רב חמא ברבי חנינא,

ליישב מה שמצינו כשירד יעקב ובניו למצרים, שנאמר שבאו שבעים נפש, ואילו אם תספרם לא תמצא אלא שישים ותשע נפשות, וביאר רב חמא שהנפש השבעים

זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות

בכניסתן למצרים, ואף שלא נחשבה בין היורדים מארץ ישראל, נמנתה בין הבאים למצרים, וכן מדויק ממה

שנאמר, אשר ילדה אותה ללוי במצרים,

ומשמע שרק

לידתה במצרים, ו

אולם

אין הורתה במצרים.

וכיון שנולדה בכניסתן למצרים, הרי שבלידת משה היתה בת כמאה ושלושים [וכשהחזירה עמרם כבר היתה מעוברת כדלקמן], שהרי משה יצא ממצרים בן שמונים שנה, וכל גלותם במצרים היתה מאתיים ועשר שנים, נמצא 130=210-80, ואם כן קשה כיצד נקראה יוכבד "בת לוי" בגיל מבוגר כל כך.

ומבארינן,

אמר רב יהודה שנולדו בה סימני נערות,

חזר לה אורח כנשים, ותואר פניה כימי עלומיה שפשטו הקמטים.

ותהר האשה ותלד בן,

ומקשינן

והא הות מיעברא ביה

במשה, כבר

תלתא ירחי מעיקרא,

כדמפרש לקמן, ולמה נאמר שאחר שלקחה שוב הרתה, ומתרצינן

אמר רב יהודה בר זבינא,

לכך נכתב בה שוב הריון, כדי שיהיה

מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער,

שכן משמע ממה שנכתב אחר ליקוחיה כאילו הרתה כעת, ולא היתה מעוברת עד כה, דהיינו שלא הרגישה כלל צער הריון, ונכתב להקיש להריון ש

אף

לידתה שלא בצער, ו

ללמוד

מכאן לנשים צדקניות שלא היו ב

כלל

פיקתה של חוה,

שלא נאמר עליהם גזר דין של חוה, ולא נכתבו בשטר הגזירות והקללות של עצבון לידה והריון.

ותרא אותו כי טוב הוא.

תניא, רבי מאיר אומר, טוב שמו.

רבי יהודה אומר טוביה שמו.

רבי נחמיה אומר

שראתה ברוח הקדש שהוא עתיד להיות

הגון לנביאות

והיינו הטוב שראתה בו.

אחרים אומרים

שראתה ש

נולד כשהוא מהול,

וחכמים אומרים, בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור

ועל כך נאמר טוב, וכדילפינן,

כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם, וירא אלוהים את האור כי טוב,

הרי שהאור נקרא טוב.

ותצפנהו שלושה ירחים,

ומבארינן איך יכלה להצפינו ולא גילוהו המצרים,

דלא מנו מצרים

ליוכבד את חדשי הריונה

אלא משעה דאהדרה

עמרם בליקוחין שניים, ובאו לבדקה רק אחר תשעה חדשים מנשואיה אלו.

ו

לא ידעו כי

היא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא,

מנשואיה הראשונים לפני שגירשה עמרם, ודבר זה למדנו מפסוק זה, שלכן לא בדקו אחריה כי ילדה מוקדם מפני שהיתה כבר מעוברת את שלשת החדשים האלו.

ולא יכלה עוד הצפינו,

ומקשינן

אמאי

לא יכלה, ולמה לא

תצפניה

במחבא,

ותיזל

ולא תהיה לידו כל זמן שיבדקו בביתה, ומה יש לה לדאוג, הרי לא יגלוהו במחבא.

ומתרצינן,

אלא, כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטו ינוקא

משלהם

התם,

וגרמו לו שיבכה,

כי היכי דלישמעינהו

התינוקות המוסתרים

ומעוי

ויבכו, כדרך תינוק שבוכה כששומע קול חבירו בוכה. ועל כך מצינו דכתיב שאמרה בת קול למי הים בקריעת ים סוף,

אחזו לנו שועלים קטנים,

שיטביעו את המצרים האלו, שבהיותם קטנים היו "מחבלים את הכרמים", ו"כרמינו סמדר" כשעוד היו הילדים קטנים, והביאום שיבכו עמם ויגלום.

ותקח לו תבת גומא.

ומבארינן

מאי שנא

שלקחה דוקא

גומא, אמר רבי אליעזר, מכאן לצדיקים, שממונם חביב עליהם יותר מגופן,

ולכן לקחה חומר זה שעולה זול, על אף שגופו של משה היה משתמר יותר בתיבה של עצים קשים וחזקים,

וכל כך למה,

למה ממונם חביב עליהם יותר מגופן,

לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

רבי שמואל בר נחמני אמר,

שלקחה דוקא גומא כי העדיפה

דבר רך שיכול לעמוד

בין

בפני דבר רך ו

בין

בפני דבר קשה,

ואילו תיבת עצים קשים, אפילו שמשמרת יותר טוב, יש לה חסרון, שיכולה להשבר אם תתקל בדבר קשה כשתסחף על ידי זרם מים חזק, אבל דבר רך כשנתקל בדבר קשה חוזר לאחוריו.

ותחמרה בחמר ובזפת, תנא,

שציפתה את התיבה

בחימר מבפנים, ו

ב

זפת

רך

מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק

משה,

ריח רע

של הזפת.

ותשם בה את הילד ותשם בסוף

ונחלקו ר"א ור"ש מהו הסוף שיוכבד שמה בו את התיבה,

רבי אלעזר אומר

שהכוונה היא ל

ים סוף, רבי שמואל בר נחמני אמר

שהכוונה ששמה אותו ב

אגם,

שמגדלים בו ערבות, ואגם נקרא סוף

כדכתיב 'קנה וסוף קמלו'

שבאגם גדלים קנים שנקראים קנה, וערבות שנקראים סוף.