Schewuot 47b — Talmud auf Deutsch

אי אמרת בשלמא

אם

אביו,

כאשר יטען טענה

כי האי גוונא

שחמישים ידענא וחמישין לא ידענא -

מיחייב

שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם -

שפיר

איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין.

ולהשמיע כי אף שאביהן היה משלם - הם פטורין.

אלא אי אמרת

דלא כרבי אבא. ויהיה הדין שאם יטען

אביו כי האי גוונא

את הטענה הזו, על יתרת התביעה ויאמר שאינו יודע -

נמי

יהיה פטור, כיון שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע פטור ולא משלם,

אם כן,

קרא גבי יורשין

לפוטרם,

למה לי?

והרי אביהם גם היה פטור באופן זה. וודאי שהיורשין יהיו פטורין כמותו!?

אלא מוכח מכך כדברי רבי אבא שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם!

ומשום כך צריך פסוק מיוחד להשמיענו, שהיורשים המחויבים שבועה ואינם יכולים לשלם - פטורין.

ומעתה יש לשאול:

ורב ושמואל

הסוברים שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע חזרה שבועה לסיני ואינו נשבע ואינו משלם,

הרי פסוק זה

"שבועת ה' תהיה בין שניהם",

שממנו הוכחנו שהמחויב שבועה ואינו נשבע - משלם,

מאי קא דרשי ביה

רב ושמואל?

ומתרצת הגמרא: פסוק זה

מיבעי ליה

לרב ושמואל,

לכדתניא

:

שמעון בן טרפון אומר: "שבועת ה' תהיה

בין שניהם"

-

מלמד שהשבועה חלה על שניהם!

ושניהם, הלווה והמלוה נענשים עליה. הלווה נענש לפי שנשבע לשקר, והמלוה נענש לפי שלא דקדק למסור ממונו בידי אדם נאמן, ועל ידי חוסר זהירותו, גרם לחילול ה' הנובע משבועת השקר של הלוה.

[ובעקבות ברייתא זו מביאה הגמרא מימרות נוספות של שמעון בן טרפון]

שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר הנואף

[שדואג לנואף, ומזמין ומרגיל לו נשים לניאוף].

מנין?

תלמוד לומר: "לא תנאף"

ומשמעו גם

לא תנאיף!

כלומר, לא תגרום לאחרים לנאוף.

כתיב:

"ותרגנו באהליכם"

[אחרי ששמעו בני ישראל את דברי המרגלים שהוציא דיבת הארץ, נאמר: "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלוקיכם. ותרגנו באהליכם" וגו']

שמעון בן טרפון אומר: תרתם

את הארץ

וגיניתם את המקום באהלו של מקום,

שהשכין את אהלו ביניכם - שם גיניתם אותו.

כתיב:

"עד הנהר הגדול נהר פרת". שמעון בן טרפון אומר: קרב לגבי דהינא, ואידהן!

[קרב אל מי שמשוח בשמן, ועל ידי קירבתך אליו תימשח גם אתה].

וענין זה משל הוא לנהר פרת. לפי שנהר פרת קטן הוא מן הנהרות האחרים הגדולים המוזכרים בתחילת ספר בראשית. ובכל זאת נקרא כאן "הנהר הגדול". וכל זה הוא משום סמיכתו לארץ ישראל החשובה!

דבי רבי ישמעאל תנא

[את מוסר זה שלימדנו שמעון בן טרפון, אך בצורה שונה]:

חולקין כבוד ל

עבד מלך כמלך,

משום קירבתו ויחוסו למלך!

שנינו במשנתנו:

והחנוני על פינקסו...

הוא נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין!

תניא: אמר רבי

-

טורח שבועה זו למה?

מדוע תיקנו חכמים שיבואו שניהם לישבע כאשר ברור שאחד מהם ישבע לשקר?

והנה, בשאלתו של רבי לא נתפרש האם סובר הוא שאכן שניהם יטלו מבעל הבית בלא שבועה, וכבן ננס. או שרק הפועלין נוטלין בשבועה מהחנוני.

אמר ליה רבי חייא לרבי: הרי כבר תנינא,

שנית וסתמת במשנה:

שניהם,

הפועלין והחנוני -

נשבעין ונוטלין מבעל הבית?!

ואם כן, הרי שלדעתך יש מקום לשבועה זו אצל שניהם,

ודנה הגמרא:

קיבלה מיניה

רבי מרבי חייא, וחזר בו משאלתו וסובר כמו שנכתב במשנתנו,

או לא קיבלה מיניה?

תא שמע: דתניא

-

רבי אומר: פועלין נשבעין לחנוני

שלא נתן להם. כלומר, נוטלין הפועלין בשבועה מהחנוני, והמפסיד הוא החנוני שאינו נוטל בשבועה מבעל הבית אלא רק משלם לפועלין.

ואם איתא

ואם אכן קיבלה רבי מרבי חייא, וחזר בו ממשמעות שאלתו, וסובר כדברי המשנה ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית - מדוע אמר רבי בברייתא שפועלין נשבעין לחנוני,

נשבעין הפועלין

לבעל הבית מיבעי ליה

[היה צריך להיאמר]. ולא נשבעין לחנוני?!

והתירוץ:

אמר רבא,

אכן קיבלה רבי מרבי חייא. וסובר רבי ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית וכך אמר רבי:

פועלים נשבעין לבעל הבית

-

במעמד חנוני, כי היכי דליכספו מיניה!

[על מנת לביישם, באם אכן קיבלו ממנו].

איתמר: שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו,

כגון שני עדים אומרים שהרג פלוני את פלוני. ושני עדים אומרים שלא הרג.

ושתי כיתות עדים אלו - מכחישות זו את זו. וודאי שאחת מהן מעידה שקר. ואם כן, פסולה היא מחמת כן. אולם אין אנו יודעים איזה מביניהם הכשירה ואיזו הפסולה.

אמר רב הונא

: כת ה

זו,

כשרה ו

באה בפני עצמה ומעידה, ו

כן

זו

השניה, כשרה, ו

באה בפני עצמה ומעידה.

כיון שמעמידין אנו כל כת בפני עצמה על חזקת כשרות.

רב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי למה לי?

הלוא כיון שודאי לנו שאחת מהן העידה שקר ופסולה, ואין אנו יודעין מי היא, הרי שעלינו להחמיר, ולפסול את שתיהן מספק. ולא להעמידן בחזקת כשרות.

ומעמידה הגמרא כמה מקרים שיש בהם הכחשת שתי כיתות:

א. אם היו

שני מלוין ושני לווין,

והיו להם שני שטרות בחתימת שתי הכיתות שהכחישו זה את זה -

היינו פלוגתייהו!

זוהי מחלוקתם של רב הונא ורב חסדא. לדעת רב הונא השטרות הללו כשרים. ואילו לרב חסדא - פסולין.

ב. אם היה

מלוה

אחד

ולוה אחד, ושני שטרות

חוב היו ביניהם. ועל שתי השטרות חתומין שתי הכתות שהכחישו זו את זו.

הדין הוא ש

יד בעל השטר על התחתונה,

ואינו גובה את שתי החובות, כי ודאי שאחת מן הכתות שקרנית. אלא גובה את הסכום הנמוך שבין שני השטרות.

ג. היו

שני מלוין ולוה אחד

שלוה משניהם.

ו

לשתי ההלואות היו

שני שטרות

החתומין על ידי הכתות הללו המכחישות זו את זו -

היינו מתניתין!

וכשם ששנינו במשנתנו שגם החנוני וגם הפועלין נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ולא איכפת לנו מכך שישנו הפסד ברור לבעל הבית, הרי שגם כאן יגבו שני המלוים את חובם מן הלווה. למרות שברור הוא, ששטר אחד פסול.

ודין זה פשוט הוא, רק לדעת רב הונא. אולם לדעת רב חסדא הסובר כי שניהם פסולין להעיד, הרי שלא גובין באף אחד מן השטרות.

ד. אבל, אם היו

ב' לווין ומלוה אחד ושני שטרות

שחתומין עליהן שתי הכיתות המכחישות זו את זו, -

מאי?

האם גם כאן אמר רב הונא שיכול אותו מלוה לגבות מכל אחד בנפרד, או שמא אף כאן נאמר שודאי אחד מן השטרות פסול הוא.

ואם כן, יכול כל אחד מן הלווין לדחות את המלוה הבא לגבות על ידי שטרות אלו, ולומר לו כי יתכן שהשטר שבכוחו הוא תובעו - פסול הוא. ויפסיד המלוה לגמרי את שני חובותיו.

והמסקנא היא -

תיקו!

מתיב רב הונא בר יהודה

: באו שני עדים להעיד על החודש.