Schewuot 46a — Talmud auf Deutsch

אמר רב נחמן בר יצחק

: אין מכאן ראיה דלא כרב ושמואל. משום שניתן להעמיד שגם ה

רישא ו

גם ה

סיפא

של המשנה הזו, מדברות באופן שהשכירות נעשית

בראיה

. כלומר בעדים.

ומה שלא הזכירה המשנה ברישא שעל הפועל להביא את עידי השכירות כראיה, כשם שהזכירה בסיפא שהפועל המוציא מבעל הבית צריך להביא ראיה לדבריו, היא משום שרק

ראיה דלשלם קתני

במשנה זו.

כלומר, הזכירה המשנה רק את הראיה שצריך להביא הפועל, כדי שישלם לו בעל הבית את שכרו.

אבל

ראיה דשבועה

הראיה שיצטרך השכיר להביא ולהוכיח שהוא בכלל שכיר, ועל ידי כך יוכל לישבע וליטול -

לא קתני.

כיון שאין הראיה, מועילה לו באופן ישיר ליטול ממון. אלא רק מועילה לו שיוכל לישבע וליטול מכח תקנת המשנה.

ולכן, לא הזכירה התנא. [אף שלעצם נטילת השכר מבעל הבית, צריך השכיר את ראיה זו כדי לישבע וליטול].

אמר רבי ירמיה בר אבא: שלחו ליה מבי

מביתו של

רב, לשמואל

:

ילמדנו רבינו: אומן אומר שתים קצצת לי

בשכרי

. והלה

בעל הבית

אומר לא קצצתי לך אלא אחת. מי נשבע?

האם האומן נשבע ונוטל את השכר שתובע, או בעל הבית נשבע ונפטר מתביעת השכיר?

אמר להן

שמואל:

בזו

במקרה זה ששאלת -

ישבע בעל הבית

שבועת מודה במקצת,

ויפסיד אומן!

וטעמו של דבר הוא -

קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי.

[את הסכום אותו קצץ עם הפועל, ודאי זוכר בעל הבית]. ואם כן, אין כאן את הטעם שבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח.

ומקשה הגמרא:

איני, והא תני רבה בר שמואל: קצץ

בעל הבית עם הפועל כמה ישלם לו בשכרו. ונחלקו ביניהם על כמה קצצו הדין הוא ש

המוציא מחברו עליו הראיה! ואי לא מייתי האומן ראיה, פקע

מיד זכותו, ופטור בעל הבית, אפילו מבלי שישבע.

ו

אמאי,

והלוא לדברי שמואל צריך הדין להיות ש

ישבע בעל הבית,

ורק אז יפטר מטענתו של האומן. ורק אם אכן נשבע בעל הבית -

יפסיד

ה

אומן?

והתירוץ:

אמר רבנחמן

: דברי רבה בר שמואל שמביא האומן ראיה, אין פירושם שכך יהיה הדין המוחלט במקרה זה. אלא

לצדדין קתני.

כלומר, או כך או כך.

או מביא

האומן

ראיה

ויטול האומן,

או ישבע בעל הבית

ואם אכן נשבע, אז -

ויפסיד

אומן

.

מיתיבי: הנותן טליתו לאומן

וקצץ לו שכר על עבודתו. ולאחר העבודה

אומן אומר קצצת לי שתים

בשכרי,

והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת.

הדין הוא:

כל זמן שטלית ביד אומן,

ועדיין לא הוציא אותה בעל הבית חזרה

, על בעל הבית להביא ראיה

שאינו חייב לו אלא אחת. ורק לאחר מכן מוציא את הטלית מיד האומן.

אך אם

נתנה לו

האומן. והטלית נמצאת כעת בידי בעל הבית, הרי שתלוי הדבר אימתי תובעו האומן.

אם

בזמנו

, כלומר בזמן התשלום תובעו לשלם לו -

נשבע

האומן

ונוטל,

כמו שתובע.

ברם,

עבר זמנו

-

המוציא מחברו עליו הראיה!

ומדייקת מכך הגמרא: מבואר שאם תובעו האומן בזמנו,

מיהא,

הרי הוא

נשבע ונוטל.

ו

אמאי?

הרי שנינו שאם קצץ בעל הבית את שכרו של הפועל,

ישבע בעל הבית ויפסיד אומן?

אמר רב נחמן בר יצחק: הא מני

הלכה זו, בשיטת

רבי יהודה היא. דאמר

רבי יהודה:

כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית

[שהרי מעיקר הדין חייב בעל הבית שבועה, וכגון שקצץ. שהרי האומן תובעו שתים והוא מודה באחת, והרי הוא נחשב כמודה במקצת, וחייב שבועה מדאורייתא],

שכיר נשבע ונוטל.

ולפיכך גם ברייתא זו היא אליבא דרבי יהודה והשכיר נשבע ונוטל. אך חכמים סוברים, שכיון שדרך בעלי הבית לזכור את הקציצה, ישבע בעל הבית ויפסיד אומן! ודנה בזה הגמרא:

הי רבי יהודה?

היכן אמר רבי יהודה דין זה?

אילימא רבי יהודה דמתניתין,

שהרי אמר רבי יהודה במשנתנו שאין השכיר נשבע ונוטל, אלא עד שתהיה שם הודאה במקצת, הרי ששם

אחמורי קא מחמיר,

מחמיר רבי יהודה על השכיר יותר מחכמים, ומגביל את כוחו, לישבע וליטול רק במקרה שיש שבועה דאורייתא ביניהם

.

דתנן: רבי יהודה אומר

אין השכיר נשבע ונוטל אלא

עד שתהא שם מקצת הודאה.

ואם כן, כיצד ניתן לומר שהברייתא המאפשרת לשכיר להישבע וליטול אפילו בקצץ, אתיא כרבי יהודה המחמיר, ולא כרבנן המקילים?

אלא,

אין דין זה לפי דברי רבי יהודה במשנתנו,

אלא רבי יהודה דברייתא

היא.

דתניא: שכיר, כל זמן שלא עבר עליו זמנו,

ועדיין עומד הוא בתוך זמן התשלום

, הרי זה נשבע ונוטל. ואם לאו

אלא כבר עבר עליו זמנו,

אינו נשבע ונוטל.

ואמר רבי יהודה: אימתי

נשבע השכיר ונוטל,

בזמן שאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך. והוא אומר התקבלת מהן דינר זהב. או שאמר לו

השכיר,

שתים קצצת. והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת

הרי נשבע השכיר ונוטל.

אבל,

אם אמר לו

לא שכרתיך מעולם. או שאמר לו: שכרתיך ונתתי לך שכרך

-

המוציא מחבירו עליו הראיה.

ומבואר כאן שרבי יהודה אינו מחלק בין אם קצץ עימו או לא קצץ. ובשניהם נשבע השכיר ונוטל [ובתנאי שתבע בזמנו].

ואם כן, מבואר שהברייתא של 'נותן טליתו לאומן' ומתדיינים ביניהם על גובה הקציצה, והדין הוא שנשבע האומן ונוטל - כרבי יהודה דברייתא היא.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: אלא,

לדבריך, שביארת שהברייתא של נותן טליתו לאומן ו

קצץ

לו שכרו, ונחלקו ביניהם על הקציצה, שהדין הוא שנשבע השכיר ונוטל - וביארת שברייתא זו

רבי יהודה היא ולא רבנן,

\- דבר זה לא יתכן!

כי

השתא, היכי דמחמיר רבי יהודה

על השכיר [במקום שלא קצצו השכר, והויכוח ביניהם הוא אם שילם לו שכרו או שלא שילם לו כלל, ולדעת רבי יהודה אינו נשבע ונוטל כלל],

מקילי רבנן

ואיפשרו לשכיר לישבע וליטול, היתכן לומר ש

היכא דמקיל רבי יהודה,

במקום שכבר יש שבועה של מודה במקצת. וכגון שקצץ ונחלקו כמה קצץ, ולדעת רבי יהודה נתבאר שהשכיר נשבע ונוטל, ש

מחמרי רבנן

ואינם מאפשרים לשכיר להשבע וליטול?

והרי על אחת כמה וכמה היה על רבנן לאפשר לו לישבע וליטול!?

ועל זה מוסיפה הגמרא ומקשה:

ואלא מאי,

האם תאמר שדברי הברייתא דלעיל הינם לדעת

רבנן?

אם כן,

ואלא הא דתני רבה בר שמואל: קצץ

-

המוציא מחבירו עליו הראיה. מני?

לדעת מי דין זה? הרי זה

לא

לדעת

רבי יהודה

ולא לדעת

רבנן!

[שהרי לדעת רבי יהודה, באופן זה נשבע ונוטל. ואילו לדעת רבנן, הלוא רצית להוכיח, שרבנן הם בעלי הברייתא הנ"ל והם הסוברים שאם קצץ - נשבע ונוטל?]

אלא, אמר רבא

: לעולם הא דקתני דבקצץ נשבע השכיר ונוטל - רבי יהודה היא. והא דתני רבה בר שמואל דבקצץ המוציא מחברו עליו הראיה - רבנן היא.

ומה שהקשינו כיצד יתכן שרבי יהודה המחמיר במשנתנו ומאפשר להישבע וליטול רק היכא דאיכא שבועה מדאורייתא, הוא זה המאפשר ב'קצץ' להישבע וליטול, ולא רבנן המקילים להישבע וליטול אפילו במקום שאין שבועה דאורייתא,

\- תשובתך היא:

בהא קמיפלגי

רבי יהודה רבי יהודה ורבנן!

רבי יהודה סבר

: רק

ב

מקום שיש שבועה

דאורייתא, עבדו ליה

רבנן

תקנתא לשכיר

, ותיקנו להעביר את השבועה מבעל הבית אל השכיר, שישבע הוא ויטול.

ו

במקום שאין שבועה התורה, אלא רק שבועה

בדרבנן, הואי

האי שבועה

תקנתא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן!

כלומר, לא נתקן תקנה נוספת מדרבנן, להעביר אל השכיר את השבועה שהתחייב בה בעל הבית - מתקנתא דרבנן.

ולכן בקצץ, שיש שבועה דאורייתא, תקנו שישבע השכיר שבועה מדרבנן, במקום השבועה דאורייתא של השוכר, ויטול.

ורבנן סברי

-

ב

שבועה

דרבנן נמי עבדינן תקנתא לשכיר.

ולפיכך כשנחלקו אם שילם לו או לא, עבדינן תקנתא להעביר את השבועה מדרבנן של בעל הבית - אל השכיר. כדי שיוכל לישבע וליטול.

אבל אם הויכוח הוא ביניהם על הקציצה, על אף שהשבועה היא מדאורייתא, לא תיקנו חכמים להעבירה אל השוכר כי

וקציצה מידכר דכיר,

ואילו התקנה להעביר מהבעל הבית לשוכר היא משום שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו זוכר אם שילם אם לאו.

שנינו במשנתנו:

נגזל כיצד

-

היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו.

ולא ראו העדים אם מישכנו. אלא ראו רק שנכנס אליו במטרה למשכנו. ואם כן, קשה:

ודלמא לא מישכנו?

ומה אם ידוע לנו שנתכוין למשכנו, הלוא אין הוכחה מכך שאכן מישכנו בסוף. ומחמת מה יוכל התובע להישבע וליטול?

מי לא אמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא בידיה

[מי שלקח גרזן בידו]

, ואמר איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא

[אלך ואקצוץ את הדקל של פלוני],

ואשתכח דקטיל ושדי

[ואכן לאחר מכן נמצא הדקל קצוץ ומוטל על הקרקע],

הרי שבמקרה זה

, לא אמרינן דהוא קטליה.

וכל עוד אין עדים שאכן הוא שקצץ את האילן, אין לנו להחזיקו, שאכן הוא זה שקצץ.

ואם כן, כיון שאין אנו תולין שאכן הוא קצץ את הדקל, מדוע אמר כן? אלא

אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד

. עשוי אדם להגזים, ולא לממש את דבריו.

הכא נמי,

נאמר גם כאן, כי אף שהודיע הגזלן על כונתו למשכן את חברו, הרי יתכן

דגזים

שמגזים בדבריו,

ולא עביד.

ומחמת מה ישבע התובע ויטול?

ומבארת הגמרא:

אימא

-

ומשכנו!

אכן מעידים העדים שמשכנו, ולא רק שנתכוין למשכן.

אלא אם כן: מדוע ישבע הנגזל ויטול,

וליחזי מאי משכנו?

יעידו העדים מה משכנו ויטול?

והתירוץ:

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי

יוחנן

: מדובר

בטוענו

בעל הבית, הנגזל, שנטל ממנו

כלים

קטנים הניטלין ומוסתרים

תחת כנפיו,

תחת כנפי בגדו. ואין העדים יכולים לראות מהם הכלים שנטל.

וכיון שמוכח מדברי העדים שנטל ממנו כלים, אך אין הם יודעים כמה ואיזה כלים נטל - משום כך ישבע בעל הבית ויוציא.

אמר רב יהודה

[מימרא זו אינה קשורה לדין שבועת משניתנו, אלא בפני עצמה היא. ]:

ראוהו

העדים

שהטמין כלים תחת כנפיו, ויצא

מבית חברו כאשר הכלים טמונים תחת כנפיו.