Schewuot 45a — Talmud auf Deutsch

אחת,

בין שנחשד הנתבע על השבועה משום שנשבע בעבר לשקר

שבועת העדות.

[אותה שנינו לעיל בפרק רביעי. וענינה הוא, שכאשר תובע אדם את חבירו, שיעיד לו עדות על דבר ממון לטובתו, ואילו העד כופר ונשבע שאינו יודע להעיד לו עדות. ואחר כך מתברר שיכול היה להעיד לו, והרי הוא נשבע לשקר - חשוד הוא על השבועה ].

ואחת

שנחשד הנתבע על השבועה משום שבעבר הוא נשבע לשקר את

שבועת הפקדון.

[אותה שנינו לעיל בפרק חמישי. והיא, שתבעו התובע על פקדון שיש לו בידו. והלה כופר ונשבע שאין לו פקדון בידו, ולאחר מכן מתברר שנמצא הפקדון בידו, ואם כן, נשבע הוא לשקר ונעשה חשוד על השבועה].

ואפילו

היה הנתבע חשוד רק משום שנשבע

שבועת שוא.

שאין היא כמו שבועת העדות ושבועת הפקדון [שהנשבע אותם, מפסיד ממון חבירו על ידי כפירתו].

ובשבועת שוא, אין הוא עושה רעה לבריות, אף על פי כן, נעשה לחשוד על השבועה, ולכן התובע שכנגדו - נשבע במקומו ונוטל.

וכן אם

היה אחד מהן

מהנתבעין, שהתחייבו בשבועה מן התורה:

משחק בקוביא

[משחק המביא לידי זכיה בכסף] ,

ומלוה ברבית, או שהיה

מ

מפריחי יונים

[משחק של תחרות בין היונים]

,

או מסוחרי שביעית

שעושים סחורה בפירות שביעית, ודבר זה אסור הוא מן התורה שנאמר "לאכלה" - לאכלה ולא לסחורה.

כל אלו, פסלום חכמים לעדות ולשבועה. ומשום כך, הרי שכנגדו, התובע אותו, נשבע ונוטל!

ואם

היו שניהן,

התובע והנתבע,

חשודין

ולא ניתן להשביע אף אחד מהם -

חזרה השבועה למקומה, דברי רבי יוסי.

[ונחלקו בגמרא אם חזרה שבועה למקומה, היינו לסיני, כלומר ששניהם לא נשבעים, ונפטר הנתבע בלא כלום. או שחזרה השבועה למקומה, היינו לנתבע, שהוא הראשון שחלה עליו השבועה, וכיון שאינו יכול להישבע, שהרי חשוד הוא, אמרינן: מתוך שאינו יכול לישבע - משלם!].

רבי מאיר אומר: יחלוקו!

וישלם הנתבע את מחצית התביעה.

והחנוני על פנקסו

ששנינו לעיל שנשבע ונוטל,

כיצד

-

[ומקדימה המשנה:]

לא

מדובר באופן

שיאמר לו החנוני

לבעל הבית הלוקח:

כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז.

עבור דברים שקנית אצלי, וישבע החנוני ויטול למרות שהנתבע כופר בחוב.

כיון שבאופן זה, אין כל הודאה מבעל הבית שאכן היה ביניהם איזה עסק, ואין כל סיבה שנאמין את החנוני וניתן לו ליטול בשבועה.

אלא

המדובר הוא כש

אמר

לו בעל הבית לחנווני:

תן לבני סאתים חטין. או תן לפועלי ב

עבור

סלע

שאני נותן לך - תן ופרוט להם

מעות.

[שהם מטבעות קטנות], בשכר עבודתם אצלי, אשר מחמתה אני חייב לשלם להם.

[ובאופן זה יש "רגליים לדבר" כלומר, מעין הודאה מצד בעל הבית שאכן נתחייב לחנוני. שהרי הוא הורה לתת החיטין או המעות. ובאופן זה דיברה המשנה!] לאחר מכן,

הוא

החנוני,

אומר: נתתי

להם את החיטין או המעות כדבריך. והן, הבן או הפועלים

אומרים: לא נטלנו ממנו.

הרי

הוא

החנוני

נשבע

שאכן נתן את החיטין לבן, או שנתן את המעות לפועלים,

ונוטל

את תמורתם מבעל הבית.

ו

גם

הן

, הפועלים,

נשבעין

שלא קיבלו את שכרם מהחנוני

ונוטלין

את שכרם מבעל הבית.

אמר בן ננס: כיצד

מתקנים חכמים שבועת הנוטלין כזאת, שעל ידי שבועתן של החנוני ושל הפועלים, הסותרות זו את זו, הרי ש

אלו ואלו

הפועלין והחנוני

באין

בודאי

לידי שבועת שוא,

כיון שאחד מהם ודאי נשבע לשקר. ואם כן, סובר בן ננס שאי אפשר לתקן תקנה שכזאת.

אלא

, הדין הוא ש

הוא

החנוני

נוטל

מבעל הבית

שלא בשבועה,

ו

כן

הן

הפועלים

נוטלין

מבעל הבית את שכרם,

שלא בשבועה!

אם

אמר

בעל הבית, הלוקח,

לחנוני: תן לי ב

עבור

דינר

-

פירות, ונתן לו

החנוני את הפירות.

אמר לו

החנוני:

תן לי

את הדינר שהבטחת כתשלום עבור הפירות.

אמר לו

הקונה: כבר

נתתיו לך, ונתתו באונפלי.

[בתיק המיועד למעות, כעין ארנק]. -

ישבע בעל הבית

שבועת היסת מדרבנן שנתן לו את הדינר - ויפטר.

ואם

נתן לו בעל הבית את

הדינר לפני שתבע וקיבל את הפירות, ו

אמר לו

בעל הבית לחנוני:

תן לי את הפירות

שכבר שילמתי לך עבורם, ו

אמר לו החנוני

כבר

נתתים לך ו

גם

הולכתים לתוך ביתך!

ישבע החנוני

ויפטר!

רבי יהודה אומר

: אם נתן החנוני את הפירות, ואחר כך תבע את הדינר לא צריך בעל הבית להישבע שאכן נתן, אלא -

כל שהפירות בידו

-

ידו על העליונה!

וכיון שהפירות נמצאים כעת בידי בעל הבית - פטור משבועה ומתשלום.

והטעם הוא, כיון שאין דרך חנוני המוכר במזומן, שלא בהקפה, ליתן את הפירות ללקוח, אלא עד שיקבל את התשלום לידיו. וכיון שהפירות נמצאים כבר ביד הלקוח - מוכח שכבר שילם עבורם!

אך אם תובע הקונה את המוכר שיתן לו את הפירות עבור הדינר ששילם לו, מודה רבי יהודה שצריך החנוני להישבע כדי להיפטר.

אמר

בעל הבית

לשולחני: תן לי בדינר מעות

קטנות, פרוטות של נחושת,

ונתן לו

השולחני את אותם הפרוטות.

אמר לו

השולחני:

תן לי את הדינר

עבור הפרוטות שנתתי לך

. אמר לו: נתתי לך

את הדינר,

ונתתו באונפלי

-

ישבע בעל הבית

שאכן נתן לו את הדינר ויפטר.

ואם

נתן לו

בעל הבית

את הדינר

לשולחני, עוד לפני שנתן השולחני את המעות, ו

אמר לו

בעל הבית:

תן לי את המעות

עבור הדינר.

אמר לו

השולחני:

נתתים לך והשלכת לתוך כיסך

-

ישבע שולחני

שאכן נתן לו את המעות ויפטר.

רבי יהודה אומר: אין דרך שולחני ליתן איסר

כלומר, את המטבעות הקטנות, לבעל הבית, אלא

עד שיטול דינרו.

ולפיכך במקרה הראשון, שתובע השולחני את הדינר עבור המעות הקטנות שנתן, פטור בעל הבית ללא צורך בשבועה. כיון שמסתמא כבר נתנו לו.

כשם שאמרו

שאשה

הפוגמת כתובתה

שמודה לבעל שהתקבלה כבר מקצת כתובתה, [ואם כן, שוב אין לסמוך על הכתוב בשטר הכתובה. כיון שמודה האשה שכבר קיבלה חלק ממה כתוב שם].

והבעל טוען ששילם את כולה, והרי היא רוצה להוציא ממנו את שאר סכום הכתובה -

לא תפרע

מבעלה את שארית הכתובה

אלא בשבועה.

וכן כתובה ש

עד אחד מעידה שהיא,

הכתובה, כבר

פרועה, לא תפרע

האשה את הכתובה

אלא בשבועה.

וכן אשה שבאה לגבות כתובתה

מנכסים משועבדים,

כגון שמכר בעלה את נכסיו לאחרים. והרי קודם המכירה כבר נשתעבדו הנכסים לתשלום הכתובה,

ו

כן אלמנה שבאה לגבות כתובתה

מנכסי יתומים

מהנכסים שהותיר בעלה ליתומים - בכל אלו

לא תפרע אלא בשבועה

שעדיין לא קיבלה את דמי כתובתה:

ו

כן

הנפרעת

את דמי כתובתה

שלא בפניו,

שלא בפני בעלה, וכגון שיצא למדינת הים ושלח לה משם את גיטה, הרי היא

לא תפרע אלא בשבועה.

וכן,

כלומר, וכשם שכל אחת מאלו, אינה נפרעת אלא בשבועה, כך:

היתומים

הבאים לגבות את חוב אביהן מיתומים אחרים,

לא יפרעו

מהם

אלא בשבועה.

ומהי שבועתם של היתומים הבאים לגבות את חוב אביהם מיתומים אחרים?

שבועה שלא פקדנו אבא

שלא אמר לנו בשעת מיתתו ששטר זה פרוע,

ו

כן

לא אמר לנו אבא

קודם לכן, בחייו, ששטר זה פרוע. ולכן רוצים אנו לגבות החוב שבשטר זה.

ו

כן שבועה

שלא מצינו בין שטרותיו של אבא

שובר על השטר

ששטר זה פרוע.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אפילו

אם

נולד הבן לאחר מיתת האב,

וממילא אינו יכול להישבע שלא אמר אביו ששטר זה פרוע,

הרי זה נשבע

שלא מצא שובר פירעון בין שטרותיו של אביו

ונוטל

.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם יש עדים

שאמר האב בשעת מיתתו: שטר זה אינו פרוע, הוא,

היתום,

נוטל שלא בשבועה.

עד עתה שנינו את דינם של אלו שתיקנו להם חכמים שבועה, על מנת שיטלו את מה שהם תובעים.

ולהלן מונה המשנה, שבועה נוספת שתיקנו חכמים, לאלו התובעים שלא בטענה. כלומר, שטענתם היא טענת שמא. שהרי אין שבועה מן התורה, אלא כאשר התובע בא בטענת ודאי. ותיקנו חכמים שיהיו אלו שמונה המשנה לקמן, נשבעין אף על טענת שמא.

ואלו נשבעין שלא בטענה.

שחייבום להישבע אפילו שטענת התובע היא טענת שמא -

השותפין

שחושדים אחד בשני שמא מעלו בממון השותפות ונטלו שלא כדין, ותובעים אחד את השני בטענת שמא

,

והאריסין

העובדים בשדה בעל הבית, ונוטלים בשכר עבודתם מחצה או שליש או רביע מן הפירות. וחושד בעל הבית באריס שנטל לעצמו יותר מכפי שסוכם ביניהם, ומשביעו על החשד אף שהוא שמא.

והאפוטרופין

שהתעסקו במשא ומתן של נכסי אחרים שהופקדו בידם, ישבעו שלא מעלו בממונם של האחרים.

והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית,

שהושיבה בעלה בתור חנונית, או שמינה אותה כאפוטרופוסית לעסוק בנכסיו, תישבע שלא מעלה בהם.

ו

כן

בן הבית.

שהוא אחד מן האחים שהתעסק בנכסי הירושה לאחר מיתת האב, חייב להישבע לשאר האחים שלא מעל בממון הירושה.

ומסבירה המשנה כיצד הוא חיובם של הנשבעים שלא בטענה. שאף אם אין לתובעין טענה מסוימת אלא הם דורשים שבועה שהעסק מתנהל ביושר, חייב הלה להשבע.

ואפילו אם

אמר לו

הנתבע לתובע,

מה אתה טוענני?

והלה עונה אין לי תביעה כלפיך, אלא

רצוני שתשבע לי!

-

חייב

הנתבע להישבע ולברר שמעשיו היו כדין.

אך אם

חלקו השותפין והאריסין.

וסיימו ביניהם את העיסקה ואת חלוקת הממון או השכר - שוב

אין

אף אחד מהם

יכול להשביעו

לאחר החלוקה בטענת שמא.

אבל, אם לאחר חלוקת השותפות

נתגלגלה לו

לתובע על הנתבע

שבועה ממקום אחר,

כגון שהיה חייב לו חוב והודה לו במקצת, ונתחייב שבועה -

מגלגלין עליו את הכל.

ויכול להשביעו כדין שותף על טענת שמא, אפילו שכבר חלקו ביניהם את השותפות.

והשביעית משמטת את

חיוב

השבועה

של הלווה ומודה במקצת.

אך אינה משמטת את השבועה של השותפין, ולא את שבועתם של שאר חייבי שבועות המנויים במשנה. שהרי השביעית אינה משמטת שותפות ואריסות וכדומה. אלא רק חובות. ולכן משמטת אף את השבועה הבאה על ידי תביעת החוב.

גמרא:

שנינו במשנה:

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין.

ודנה הגמרא:

מנלן

ששבועת התורה מוטלת רק על הנתבע, בכדי להישבע ולהיפטר מחיובו, ולא נאמרה כלל על התובע שישבע ויטול?

והתשובה: דין זה נלמד מהא

דאמר קרא

:

"שבועת ה' תהיה בין שניהם [כלומר, בין בעל הבית התובע את הפקדון, ובין שומר הפקדון].

ולקח בעליו

[בעל הפקדון, את השבועה מאת הנשבע, הנפקד],

ולא ישלם

[הנפקד את החפץ שתובע המפקיד] ".

ודורשת מכך הגמרא:

מי שעליו לשלם,

כלומר, הנפקד -

לו

יש את חיוב ה

שבועה.

ועל ידי שבועה זו נפטר מחיוב ממון. ורק עליו, הנתבע, יש את חיוב השבועה על מנת להיפטר, ואין חיוב זה מוטל על התובע שישבע על מנת ליטול.

שנינו במשנתנו:

ואלו נשבעין ונוטלין כו'.

ושואלת הגמרא:

מאי שנא שכיר

המוזכר במשנה,

ד

דוקא עבורו

תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל,

ולא תיקנו כן לשאר תובעי ממון?

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכות גדולות שנו כאן

בדינים המתחדשים במשנתנו.

ותמהה הגמרא: כיצד אתה אומר

הלכות

שנו כאן!?

וכי

הני

-

הלכתא

, האם הלכה למשה מסיני,

נינהו?

[לפי שהמושג 'הלכות', עיקרו הלכה למשה מסיני].

והלוא אין אלו אלא תקנות שתקנה המשנה?

אלא

ודאי

אימא

, הביאור הוא:

תקנות גדולות

שתיקנו חכמים

שנו כאן.

אולם שוב יש להבין: אם תקנות אלו נקראות

"גדולות",

הרי,

מכלל דאיכא,

שישנם גם תקנות

קטנות?

ובמה גדולה תקנה זו משאר תקנות?

אלא אמר רב נחמן אמר שמואל: תקנות קבועות שנו כאן.

ומהם?

עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית, ושדיוה

והטילוה וקבעוה

אשכיר,

משום כדי חייו.

כלומר, משום ששכר זה שתובע מבעל הבית, נצרך לפרנסתו ולחייו של השכיר, תיקנו שהוא ישבע על כך, ויוציא את שכרו מבעל הבית.

ומקשה הגמרא:

וכי משום כדי חייו דשכיר, קנסינן ליה לבעל הבית

שישלם, אף שמדין תורה פטור הוא? והרי אין לנו כל ראיה שהוא אכן חייב לשכיר?

והתירוץ:

בעל הבית גופיה

בעצמו,

ניחא ליה

עדיף לו

דמשתבע שכיר, ושקיל

ויטול ממנו שכרו. אף אם מדין תורה פטור מלתת לו. ומדוע?

כי היכי דאיתגרון ליה פועלין.

על מנת שבעל הבית ימצא בקלות, פועלין לעבודתו.

שהרי עתה הוא כופר בתשלום שכר הפועל, ויחששו ממנו פועלים אחרים, שיכפור גם בשכרם. שהרי הם אינם יודעין האמת עם מי.

ולכן, נוח לו לבעל הבית בתקנה זו, שהשכיר ישבע ויטול. כדי שלא יחששו הפועלין שמא יכפור, ויפסידו את שכרם.

אולם מאידך קשה:

אדרבה, שכיר ניחא ליה.

עדיף לו לשכיר

דלשתבע בעל הבית, ונפקע

מחיובו לשלם לו את שכרו

, כי היכי דליגריה בעל הבית,

על מנת שיקל עליו למצוא עבודה אצל בעלי הבתים.

שהרי, כעת לאחר שכופר בעל הבית ונוטל השכיר את שכרו בשבועה, יחששו בעלי הבתים לשוכרו לעבודתם. שמא יתבע גם אותם לאחר שקיבל שכרו, ויטול מהם את שכרו פעמיים?

ואם כן, שוב אין בידינו הטעם, מדוע ישבע השכיר דוקא, ולא בעל הבית!?

והתירוץ:

בעל הבית על כורחיה אגר.

בעל הבית בעל כרחו ישכור את הפועלים, אפילו אם חושש הוא לשבועתם. כיון שזקוק הוא להם לעשיית מלאכתו. ומשום כך יש להשביע את השכיר, ואין לנו לחשוש שלא ירצו בו לעבודה.

אולם,

שכיר נמי על כורחיה מיתגר,

כיון שאף הוא זקוק לפרנסה. ולכן, לא ימנע מלהשכיר עצמו מחשש שבעל הבית יכפור בשכרו. ואם כן, יש לו להימנע מלישבע וליטול?

ומתרצת הגמרא:

אלא

, תקנת חכמים שישבע השכיר ויטול, היא משום ש

בעל הבית טרוד בפועליו הוא.

וכיון שרגיל לשלם שכר לכמה וכמה פועלים, הרי הוא עלול לטעות ולחשוב שכבר שילם לפועל זה, בזמן שעדיין לא שילם לו. ומשום כך האמינו חכמים לפועל ותיקנו לו שיטול שכרו על ידי שבועה.

אלא אם כן,

וליתב ליה בלא שבועה?

ניתן לו לפועל את שכרו אף בלא שבועה שהרי האמינוהו חכמים בטענתו על בעל הבית? והתירוץ: אין הכי נמי. וכל תיקונה של שבועה זו היא

כדי להפיס דעתו של בעה"ב,

שלא יחשוד בפועל שנוטל שכרו פעמיים. וכיון שיראה שמוכן הוא לישבע על כך, יאמין לו שאכן טוען אמת.

אך עדיין קשה: מדוע תיקנו חכמים חיוב שבועה,

וליתב ליה בעדים

שיתקנו שיתן לו את שכרו רק בפני עדים, ושוב לא יהיה צורך בשבועה, אלא יעידו העדים אם שילם לו או לאו?

ומיישבת הגמרא:

טריחא ליה מילתא.

טירחה היא לבעל הבית לחפש אחר עדים, בכל פעם שרוצה לשלם לפועליו את משכורתם.

אך אם כן,

וליתב ליה מעיקרא,

שישלם להם בעל הבית את משכורתם מעיקרא, בתחילת העבודה ולא בסיומה.

וכיון שכך, לא יוכל הפועל לתבוע שכרו פעמיים. משום שאם יטען שלא קיבל שכרו, יאמר לו בעל הבית: אם לא קיבלת שכרך לא היה לך לעבוד. וכיון שעבדת, על כורחך שקיבלת שכרך. ונמצא שאין צורך בשבועה.

אלא, אין זה פתרון. לפי ש

שניהן רוצין

בהקפה.

גם בעל הבית וגם הפועל, רוצים שניהם שהתשלום יהיה בהקפה. כלומר, שיינתן בסיום העבודה.

בעל הבית מעונין בכך, כיון שיתכן כי בתחילת היום, עדיין אין לו המעות לפרוע לפועלים.

ואילו הפועל מעונין בכך, משום שחושש שאם יקבל שכרו בתחילת היום, הרי שעד הלילה כבר יוציאנו בכל מיני הוצאות.

ושוב נמצא שצריך הפועל לישבע על מנת לתבוע ולהוציא שכרו מבעל הבית. ולא מזקיקים את בעל הבית לשלם בעדים, וכן לא שישלם לו בתחילת היום.