Schewuot 42b — Talmud auf Deutsch

אך טוענת הגמרא שאי אפשר לקבל את ההסבר הזה, כי לא יתכן להעמיד את המחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר בן יעקב בגדול הבא בטענת אביו, ושדבר כזה יהיה מוגדר כמי ש"נשבע על טענת עצמו" היות ש"טענת אחרים והודאת עצמו" היא.

והרי

כולהו

, כל הטענות שמתחייבים עליהם משום הודאה במקצת -

נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו!

ומהו שאמר רבי אליעזר "פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו", והרי בכל טענות והודאות כך הוא! לכן, חוזרת בה הגמרא, ואומרת שאכן אין מדובר כאן בגדול הבא בטענת אביו, אלא הנידון הוא במקרה שטוענו קטן ממש.

אולם, לא מדובר בטענת קטן בעלמא. שהרי זאת כבר שנינו ברישא ש"אין נשבעין על טענת קטן", כיון שאין נתינתו חשובה כנתינה עד שטענתו תיחשב כטענה להשביע על הודאתה וכפירתה.

אלא, הנידון הוא בקטן הבא בטענת אביו. וטענתו טענה, כיון שנתינת אביו, נתינה היא.

ומה שאמר רבי אליעזר "פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו", היא משום שתמיד נתינת קטן אינה נתינה, וטענתו לגבי עצמו אינה טענה, ולכן קורא רבי אליער בן יעקב לכל הנשבע על טענת קטן "נשבע על טענת עצמו", גם במקום שהקטן בא ותובע מכח נתינת אביו, וטענתו טענה.

אולם אם כן, במה נחלקו רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, ומדוע פטרוהו חכמים וקראו לו "משיב אבידה"?

אלא: ב

דינו של

רבה קמיפלגי

:

דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע?

והלא אם היה כופר הכל, היה נאמן אף ללא שבועה. שהרי כופר הכל פטור הוא משבועה. ואם כן, כעת כאשר מודה במקצת, נאמינו אף ללא שבועה כיון שבגדר "משיב אבדה" הוא, שהרי אם היה רוצה לשקר, היה כופר בכל ונפטר משבועה.

ועל זה תירץ רבה, שאינו משיב אבדה. משום ש

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.

אין אדם מעיז להכחיש את חובו בפני בעל החוב ולטעון שלא היו דברים מעולם. ולכן אינו נחשב כמשיב אבדה. משום שבאמת

האי

, אותו שהודה במקצת,

בכוליה בעי דליכפריה.

רצה לשקר יותר ולכפור הכל,

והאי דלא כפריה

בכל החוב הוא

משום דאינו מעיז פניו בפני בעל חובו

לכפור הכל.

וכיון שלא היה יכול לכפור הכל, אינו נחשב כמשיב אבדה. וחייב להישבע על טענתו לפי שהודה במקצת!

ואם תאמר, אם אנו חושדין בו שמשקר, היאך נאמין לו בשבועתו, הלא קיימא לן שהחשוד על הממון חשוד גם על השבועה -

תשובתך: אין הוא כלל חשוד על הממון,

ובכוליה בעי דלודיה ליה.

עיקר רצונו הוא להודות על כל התביעה.

והאי דלא אודי ליה,

על הכל, הוא מחמת שכעת אינו יכול לשלם הכל,

ולכן, בינתיים,

אישתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה,

משתמט הוא מבעל חובו בכך שכופר במקצת -

סבר, עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה.

ודעתו היא להשיב את חובו כאשר יהיה לו את הכסף.

ורחמנא אמר: רמי שבועה עליה!

חייבה אותו התורה שבועת מודה במקצת,

כי היכי דלודי ליה בכוליה

, כדי שיודה בכל החוב.

והוא אינו נחשב חשוד על הממון, שהרי אין בכוונתו לגזול את הממון, אלא להשיבו לאחר זמן.

ומעתה, רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, נחלקו בדברי רבה:

רבי אליעזר בן יעקב סבר

-

לא שנא בו ולא שנא בבנו

[של התובע]

אינו מעיז

הנתבע לכפור בכל התביעה.

והלכך, לאו "משיב אבידה" הוא,

כיון שאינו מעיז לכפור.

ורבנן סברי, בפניו

של בעל חובו עצמו

הוא דאינו מעיז

לכפור.

אבל בפני בנו מעיז

לכפור הכל.

ומדלא מעיז,

ואינו כופר הכל אלא מודה במקצת - הרי

משיב אבידה הוא,

ופטור מדאורייתא במיגו דכופר הכל.

ומעתה, מבוארים דברי המשנה "נשבעים על טענת קטן" - אותם העמדנו לפי רבי אליעזר בן יעקב הסובר ש"אדם נשבע על טענת עצמו".

והיינו, בקטן הבא בטענת אביו ואינו נפטר משבועה כיון שאין אדם מעיז פניו אפילו בפני בנו של בעל חובו. ולכן איננו כמשיב אבידה - ונשבע.

אלא כעת מקשה הגמרא:

מי מצית מוקמת לה

למשנתנו

כרבי אליעזר בן יעקב?

הא קתני

ב

רישא

של משנתנו: אם תבע התובע:

מנה לאבא בידך.

וענהו הנתבע:

אין לך בידי אלא חמשים דינר, פטור

הנתבע

מפני שמשיב אבידה הוא,

ומוכח שמשנתנו אינה כרבי אליעזר אלא כחכמים הסוברים שבבנו של התובע - מעיז הנתבע פניו. ומשום כך כאשר הוא מודה, הריהו משיב אבידה ולכן פטור במיגו שהיה יכול לכפור הכל.

וקשה, איך העמדנו את המשנה הזו כרבי אליעזר הסובר כי אם התובע הוא בנו של בעל החוב, אינו משיב אבדה?

ומתרצת הגמרא:

התם

, ברישא, מדובר

דלא אמר

התובע בתביעתו

ברי

וודאי

לי

שחייב אתה לאבי, אלא בא בטענת שמא.

וכל שבא בטענת שמא, יש לפטור את הנתבע משבועה. כיון שתיקנו חכמים שהוא כמשיב אבדה. ופטור מפני תיקון העולם.

אבל

הכא

בנשבעים לקטן מדובר.

דאמר

הקטן:

ברי לי

, ודאי לי, שחייב אתה לאבי! וכל שבא התובע בטענת ברי, אין לפטור את הנתבע מתקנת חכמים, אלא נשבע ככל מודה במקצת.

שמואל אמר

: מה שאמרה משנתנו נשבעין

לקטן

, אין הכונה בזה לשבועת התורה של מודה במקצת. אלא מדובר בשבועה אחרת.

והיא, דמשביעין מדרבנן את מי שבא

ליפרע מנכסי קטן

על ידי שטר שיש לו עליו. שהרי תיקנו חכמים שהבא ליפרע מנכסי יתומים - אינו נפרע אלא בשבועה שעדיין לא פרע לו אביו! ובשבועה זו דברה משנתנו דנשבעין לקטן.

וכן הוא הביאור בהמשך דברי המשנה דנשבעין

להקדש

. והיינו, דנשבעין שבועה מדרבנן למי שבא

ליפרע

חובו

מנכסי הקדש.

וכגון שהקדיש הלווה להקדש נכסים המשועבדים למלוה. ובא המלוה לגבות חובו מהנכסים שהוקדשו, אף בזה הדין הוא שלא יפרע מן ההקדש אלא בשבועה דרבנן.

ומקשה הגמרא, איך יתכן להעמיד דברי משנתנו "בקטן", שהכוונה היא לשבועתו של הבא לפירע מנכסי קטן.

והלוא דין זה דשבועת הבא ליפרע מנכסי קטן

תנינא

במשנה לקמן: הבא ליפרע

מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה?!

תרתי,

כפילות זו,

למה לי?

הא קמשמע לן

כפילותו של דין זה משמיענו

כ

דברי

דאביי קשישא.

דתני אביי קשישא: יתומין, ש

עליהם

אמרו

חכמים שהבא ליפרע מהם חייב שבועה, הינם אפילו יתומים

גדולים. ואין צריך לומר

יתומים

קטנים,

שודאי אין נפרעים מהם אלא בשבועה.

ואם כן מבואר, שמשנה אחת דנה בדינם של יתומים גדולים שאף מהם לא נפרעים אלא בשבועה, ואילו המשנה השניה מדברת בקטנים.

ודינו של אביי קשישא שתיקנו חכמים ליתומים גדולים, הוא

בין לשבועה

שאין נפרעין מהם אלא בשבועה,

ובין לזיבורית,

שהנפרע מהם אינו גובה אלא מקרקע זיבורית.

ועוד מקשה הגמרא לשמואל שביאר את דברי משנתנו "

להקדש

", שהכונה היא להבא

ליפרע מנכסי הקדש

, שלא יפרע אלא בשבועה.

והרי

תנינא

לקמן:

מנכסים משועבדים, לא יפרעו אלא בשבועה.

ודין זה כולל גם את הבא להיפרע מנכסי הקדש, כי

מה לי

נכסים

המשועבדים להדיוט,

ומה לי

משועבדים לגבוה?

ומשניהם לא יפרע אלא בשבועה. ואם כן, שוב קשה הכפילות שיש בשתי המשניות הללו?

ומתרצת הגמרא:

איצטריך

למשנה של הבא ליפרע מנכסי הקדש!

כי

סלקא דעתך אמינא

רק

הדיוט הוא

שתקנו לו שבועה. כיון

דאדם עושה קנוניא על הדיוט,

שיודה הלווה שכביכול החוב אינו פרוע, ומחמת כן יטרוף המלוה מן הלוקח ויתחלקו ביניהם בנכס שיוציאו מהלוקח ברמיה.

ולפיכך תיקנו חכמים שבועה, שמא יעשו קנוניא המלוה והלווה.

אבל הקדש

אינו כן,

ד

הלוא

אין אדם עושה קנוניא על הקדש.

ויתכן לומר שלא תיקנו חכמים להשבע כאשר בא המלוה לפרוע חובו מנכסים שהוקדשו לגבוה, כיון שודאי באמת הוא חייב לו. ולא חיישינן שיגבו המלוה והלווה מן ההקדש ברמיה.

קא משמע לן

מתניתין, שבכל זאת חששו חכמים לקנוניא, ותיקנו שישבע לפני שיפרע מן ההקדש.

וקשה: האם חוששין שמא עושה אדם קנוניא על ההקדש?

והאמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר

לאחר שהקדישם:

מנה

יש

לפלוני בידי,

וצריך לשלם לו את חובו מן הנכסים שהקדשתי -

נאמן!

ונוטל הלה את חובו מן ההקדש אף בלא שבועה.

ואין חוששין שמא אומר כן כדי לעשות קנוניא על ההקדש וכדי לחלוק עם המלווה שגבה מן ההקדש כאילו לחובו, כי

חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש?!

ואם כן, מדוע כאן חוששין לקנוניא על ההקדש? ומתרצת הגמרא:

אמרי, הני מילי

דלא חיישינן לקנוניא, רק כאשר אומר זאת

שכיב מרע,

כיון

דאין אדם חוטא ולא לו,

שהרי הוא נוטה למות ונכסיו יהיו לאחרים, ולכן אין חוששין שיחטא עבור ממונם של אחרים.

אבל,

ל

גבי

אדם

בריא

הבא, ליפרע מנכסי הקדש ולהוציא הנכסים לעצמו,

ודאי חיישינן

שמא יעשו שניהם קנוניא ויודה הלווה שעדיין לא פרע את החוב - אף שכבר פרעו - כדי להוציא ממון מן ההקדש ויחלקו ביניהם. ולזה ודאי חיישינן!

מתניתין:

ואלו דברים שאין נשבעין עליהן

:

העבדים, והשטרות,

והקרקעות,

וההקדשות.

כל אלו אין נשבעין עליהם לא שבועת מודה במקצת ולא שבועת השומרים.

וכמו כן

אין בהם

בעבדים, בשטרות, בקרקעות, ובהקדשות -

תשלומי כפל

על גניבתם,

ולא תשלומי ארבעה וחמשה

, אם טבח או מכר בהמת הקדש.

וכן

שומר חינם

שקיבל את כל אלו לידו על מנת לשומרם,

אינו נשבע

את שבועת השומרין שלא פשע בהם אם נגנבו או שנאבדו. ואילו

נושא

[שומר]

שכר אינו משלם

עבורם, גם אם לא שמר עליהם כדין שומר שכר.

רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן,

כגון שנדר להביא קרבן והפריש בהמה כפי שנדר ומסרה לחבירו על מנת שישמרנה -

נשבעין עליהן

. ואף שמוקדשים להקדש הן ואין נשבעין על ההקדש, אולם כיון שסובר רבי שמעון דדבר הגורם לממון - כממון דמי והרי חייב באחריותן, ו"רעהו" קרינן ביה וכממונו הם, ונשבעין על כך.

אבל, קדשים

שאינו חייב באחריותן,

גם לרבי שמעון -

אין נשבעין עליהן.

רבי מאיר אומר: יש דברים שהן בקרקע,

מצד אחד לפי שמחוברים הם לקרקע, אבל מצד שני

ואינן כקרקע! ואין חכמים מודים לו

בדבר זה.

כיצד

היא מחלוקתן?

אמר התובע:

עשר גפנים טעונות,

מלאות באשכולות ענבים

מסרתי לך. והלה

הנפקד

אומר: אינן אלא חמש,

רבי מאיר מחייב שבועה,

כדין כל מודה במקצת, כיון שהודה על חמש מתוך עשר שתבעו, וסובר רבי מאיר ש"כל העומד ליבצר כבצור דמי". וכיון שאשכולות אלו הטעונות עומדות הן לבצירה - דינם כאילו בצורות הן. ולכן נחשבים הן כמטלטלין, ולא כקרקע, ומשום כך נשבעין עליהם.

וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע

ואפילו עומד הוא ליבצר -

הרי הוא כקרקע!

דסוף סוף הוא קרקע ואין נשבעין עליהם.

אין נשבעין אלא על דבר

שמוגדר הוא

במדה

מסוימת

ושבמשקל ושבמנין!

כיצד

היא תביעה מוגדרת, וכיצד היא תביעה שאינה מוגדרת? כגון:

בית מלא

תבואה ופירות

מסרתי לך

לפקדון.

וכיס מלא מסרתי לך

לפקדון, והלה אומר:

איני יודע

כמה הפקדת בידי

אלא, מה שהנחת

-

אתה נוטל!

פטור הנפקד משבועת מודה במקצת.

ואפילו נמצא שהתבואה שבבית אינה ממלאת אותו, שהרי לא הודה הנפקד בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, אלא אמר הודאה סתמית "מה שהנחת אתה נוטל".

אבל אם

זה

התובע

אומר

: בית מלא תבואה המגיעה

עד הזיז

היוצא מן הכותל הנחתי לך לפקדון,

וזה

הנפקד

אומר

: אין התבואה מגיעה אלא

עד החלון

בלבד -

חייב

שבועה! משום שהתביעה "עד הזיז" הינה תביעה מוגדרת שהרי לא תובע בסתמיות "בית מלא". ואף המודה טוען טענה מוגדרת "עד החלון", ולפיכך הרי התביעה וההודאה - מוגדרות במדה הן, ולכן חייב שבועת מודה במקצת.

גמרא:

שנינו במשנתנו: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות - אין בהם

תשלומי כפל.

מנלן

דין זה?

דתנו רבנן

: נאמר (שמות כב ח) בפרשת שומר חינם, לגבי חיוב כפל של גנב או של השומר הטוען טענת גנב [שטוען כי נגנב ממנו הפקדון] - ונמצאה הגניבה בידו: "על כל דבר פשע - על שור, על חמור, על שה, על שלמה - על כל אבדה".

ודורשת הגמרא:

"על כל דבר פשע"

-

כלל.

"על שור ועל חמור ועל שה ועל שלמה"

-

פרט.

"על כל אבדה"

-

חזר וכלל

.

וקיימא לן שכאשר נאמר דין התורה באופן זה, שבתחילה נקט הכתוב "כלל" [לשון כללית, כמו "על כל דבר"], ואחר כך פרט [דברים מסוימים ומפורטים], ואחר כך חזר הכתוב וכלל, דנים ממנו במידת "כלל ופרט וכלל" שהיא אחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן.

וכך דנים:

"כלל ופרט וכלל", אי אתה דן אלא כעין הפרט.

דהיינו, ה"כלל", שהוא כל דבר שנגנב ואתה רוצה לחייב כפל על גניבתו, נידון כעין ה"פרט", שהם הדברים המפורטים בפסוק!

ומשום כך, אין הגנב חייב בתשלומי כפל אלא רק כאשר גנב דבר שהוא כעין הפרט שבפסוק -

מה הפרט

המפורט בפסוק [שור, חמור, שה, שלמה] הוא

דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון

חייב הגנב בתשלומי כפל.

יצאו קרקעות,

שהגוזל אותן פטור מתשלומי כפל כיון

שאין

הם

מטלטלין,

יצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות,

ודינם כמותם,

וכן

יצאו שטרות, שאף על פי שהן מטלטלין

ומצד זה יש להתחייב עליהן, מכל מקום,

אין גופן ממון!

[שאין הם עומדים אלא לראיה בלבד].

וכמו כן הגוזל מן ה

הקדש

אינו משלם כפל כיון ש"כי יתן איש אל

רעהו", כתיב

באותה פרשה. והקדש אינו בכלל רעהו.

ועוד שנינו במשנה:

ולא ארבעה וחמשה,

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אם גנב את אחד מכל אלו וטבחו או ומכרו?

תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא, ולא תשלומי שלשה וארבעה!

כיון שפטור הגנב עליהם מתשלומי כפל, הרי ללא הכפל הוא אינו משלם אלא שלשה וארבעה.

וזאת, כיון שחיוב תשלום ארבעה וחמשה כולל בתוכו: א. תשלום בהמה אחת בשביל הקרן. ב. בהמה אחת כפל. ג. שניים או שלשה כדין ארבעה וחמשה.

ואם פטור הוא מן הכפל, נמצא משלם שלשה או ארבעה, ולא זה מה שחייבתו תורה!

וכן שנינו:

שומר חנם אינו נשבע,

מנא הני מילי?