Schewuot 23b — Talmud auf Deutsch

ועדיין מקשינן:

ודלמא

אם היה אומר כך "פת של חטין ושל שעורין ושל כוסמין", היתה משמעות לשונו שאוסר על עצמו פת שיש בה את כל שלשת המינים הללו

על ידי תערובת

, שמעורבים בה חטין ושעורין וכוסמין. אבל פת של כל מין בפני עצמו אינו אוסר עליו. ולכן הוא אומר "פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" כדי לומר שגם פת ממין אחד הוא אוסר על עצמו. ומנלן שהיתה כוונתו לחלק את שבועתו לשלש שבועות נפרדות?

ומתרצינן: אם היתה כוונתו להיאסר בכל פת בפני עצמה ולא רק בתערובת של שלשתן,

אימא,

יאמר "

וכן של שעורים וכן של כוסמין

", שאז אי אפשר לטעות שכוונתו לפת שמעורבת משלשת המינים.

"

פת

" "

פת

" -

למה לי!?

שמע מינה

שהוא אומר זאת כדי

לחלק

את שבועתו לכל פת בנפרד.

שנינו במשנה:

שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת

, שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת.

והוינן בה:

בשלמא התם

בפת חטין ופת שעורין ופת כוסמין

דאמרת

שלכן הוא נחשב לשלש שבועות נפרדות, כי

מייתרא ליה

"

פת

" "

פת

" -

לחיובא

על כל אחת ואחת.

אלא הכא,

דאמר "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש",

מאי הוה

ליה

למימר?

הרי הוא לא הוסיף מילה מיותרת בדבריו, ואם כן מנלן שכוונתו לחלק את שבועתו,

דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי,

שרוצה לאסור עצמו רק ביין ושמן ודבש בלבד ולא במשקין אחרים, ולפיכך הזכיר את שלשתם?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: הכא, במונחין

יין ושמן ודבש

לפניו עסקינן, ש

אם כוונתו רק לאסור עצמו בשלשתם בלבד

היה לו לומר

"

שבועה שלא אשתה אלו

", מבלי לפרט כל אחד בפני עצמו. אלא ודאי, כוונתו לחלק את שבועתו לכל מין בנפרד.

ועדיין מקשינן:

ודלמא

אם היה אומר כך היה משתמע מדבריו שרק משקאות

אלו

המונחין לפניו

הוא דלא שתינא

, אבל משקין

אחריני

מאותו סוג

שתינא

, ולכן לא אמר "שבועה שלא אשתה מאלו".

וחוזרת השאלה, מנין לנו שהוא מתכוין לחלק את שבועתו, שמא הוא מתכוין לומר שרק את שלשת סוגי המשקאות הללו הוא רוצה לאסור על עצמו ולא סוגים אחרים?

ומתרצינן:

אלא,

משום

דאמר

[שהיה יכול לומר] כאשר המשקים מונחים לפניו "

שבועה דלא שתינא כגון אלו

", שאז היה נאסר בסוג המשקאות הללו ולא רק באלו המונחים ממש לפניו. וכיון שלא אמר כך, משמע מדבריו שהוא מתכוין לחלק את שבועתו.

ותמהינן:

דלמא

אם היה אומר כן, היה משתמע מלשונו שדוקא

כגון אלו

בשיעור שכזה, הוא

דלא שתינא

, אבל

בציר מהכי וטפי מהכי,

מעט פחות או מעט יותר מהכמות שלפניו,

שתינא.

ולכן לא היה יכול להשתמש בלשון זה?

ומתרצינן:

אלא

, מזה אנו מוכיחים,

כגון דאמר

מפני שהיה יכול לומר "

שבועה שלא אשתה ממין אלו

", שאין לטעות שהוא מתכוין רק למשקין הללו, וגם לא לכמות המשקין שלפניו בלבד, שהרי הוא אומר "ממין אלו".

ומקשינן:

ודלמא

אז היה משתמע, שרק משקאות אחרים מ

מין אלו, הוא דלא שתינא, הא אינהו גופייהו

אותן המשקאות שמונחין לפניו,

שתינא!?

ומתרצינן:

אימא

, הוא יכול לומר, "

שלא אשתה אלו ומינייהו

", ואין שום מקום לטעות בדבריו. ומכיון שלא אמר כן, אלא אמר "יין ושמן ודבש", משמע שהוא מתכוין לחלק את שבועתו.

רב אחא בריה דרב איקא אמר

: הכא

במסרהב

[מפציר]

בו חבירו עסקינן, דאמר לו

"

בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש

", והוא מסרב לשתות עמו,

דהיה לו לומר

"

שבועה שלא אשתה עמך

" והיתה השבועה הזאת מתייחסת רק ליין ושמן ודבש שהפציר בו לשתות עמו, למרות שהוא לא פירט אותם בלשונו, ואם כן "

יין ושמן ודבש

"

למה לי

למימר?

אלא ודאי הוא התכוין לחלק את שבועתו ו

לחייב על כל אחת ואחת

.

תנן התם

[לקמן לו ב]: מי שתבע את חבירו שיחזיר לו את פקדונו שהפקיד אצלו, ואמר לו "

תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך

", וכפר לו הנתבע, ונשבע לשקר, ואמר "

שבועה שאין לך בידי כלום

",

אינו חייב אלא אחת,

קרבן אשם אחד של שבועת הפקדון, שהרי אין כאן אלא שבועה אחת.

ואם אמר לו "

שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין

" -

חייב

קרבן

על כל אחת ואחת

. שיש כאן שלש שבועות נפרדות, שהרי פירט כל מין בפני עצמו, ולא הסתפק לומר "שבועה שאין לך בידי כלום".

ואמר רבי יוחנן: אפילו

היתה תביעתו רק בשווי של

פרוטה

אחת

מכולם

מהחטין והשעורין והכוסמין יחד, הרי הפרוטה

מצטרפת

לחייבו קרבן אחד על כולם, למרות שהוא נשבע רק על שליש פרוטה מכל מין ומין [וכדי לחייב קרבן שבועת הפקדון צריך שהכפירה תהא לפחות על שוה פרוטה].

פליגי בה רב אחא ורבינא

כיצד לפרש את המשנה שהוא חייב על כל אחת ואחת באופן שפירט חטין ושעורין וכוסמין, וגם כיצד לפרש את דברי רבי יוחנן שפרוטה אחת מכולם מצטרפת -

חד

מהם

אמר

: מה שכתוב במשנה שהוא חייב על כל אחת, אין הכוונה שהוא חייב ארבע אשמות על ארבע שבועות, האחת על השבועה הכללית שאמר בתחילת דבריו "שבועה שאין לך בידי", שמשמעותה שאין לך בידי כלום, והשלש על עוד שלש שבועות שפירט, חטין ושעורין וכוסמין, אלא

אפרטי מיחייב

. רק על שלשת השבועות המפורטות הוא חייב, ואילו

אכללי

על השבועה הכללית "שאין לך בידי",

לא מיחייב

, משום שהיא אינה נחשבת כשבועה בפני עצמה אלא היא מתייחסת לפרטים שנאמרים בהמשך השבועה.

ואם כן, בהכרח לומר שדברי רבי יוחנן מתייחסים רק לרישא של המשנה, דקתני "שבועה שאין לך בידי כלום אינו חייב אלא אחת", שהואיל ויש כאן רק שבועה אחת על החטין והשעורין והכוסמין, לכן מצטרפת הפרוטה משלשתם. אבל בסיפא, שכל מין הוא שבועה בפני עצמה, אין מצטרפים שלשת המינים לפרוטה אחת, אלא צריך שיהא שוה פרוטה מכל מין ומין.

וחד

מהם

אמר: אכללי נמי מיחייב.

בנוסף על שלשת האשמות שהוא מביא על שלשת השבועות לכל מין ומין, הוא צריך להביא עוד אשם על השבועה הכללית שבתחילת דבריו.

ואם כן, אפשר לומר שדברי רבי יוחנן אמורים גם על הסיפא של המשנה, שהפרוטה מצטרפת שם לענין השבועה הכללית, אך לא לענין שלשת השבועות, שבהם צריך שיהא שוה פרוטה בכל מין ומין.

והוינן בה:

הכא

, במשנתנו, בשבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין, שהוא חייב על כל אחת ואחת,

מאי

, האם גם כאן יחלקו רב אחא ורבינא, ומי שמחייב בשבועת הפקדון ארבע אשמות יחייב גם כאן ארבע חטאות, האחת על השבועה הכללית "שבועה שלא אוכל" [וכוונתו על שלשת המינים שיפרט מיד ], והשלש על כל מין בפני עצמו?

אמר רבא: הכי השתא!?

וכי אפשר לדמות זה לזה!?

בשלמא

התם

, בשבועת הפקדון, אפשר לומר שהוא

מיחייב

אשם אחד

אכללא, ומיחייב

בנוסף שלש אשמות

אפרטא

.

דהא אי משתבע והדר משתבע

, גם אם ישבע על אותו ממון פעמיים,

מיחייב תרתי,

יתחייב שני קרבנות שבועה, שהרי בשבועת הפקדון חייב קרבן על כל שבועה ושבועה שהוא כופר בה ממון, ואפילו יכפור באותו ממון כמה וכמה פעמים. ולכן, גם אם נאמר שהשבועה הכללית שבתחילת דבריו היא שבועה בפני עצמה, שייך לחזור ולחייבו על שלשת השבועות המפורטות שבהמשך, למרות שכבר נשבע על אותו ממון.

אבל

הכא

, במשנתנו, אי

אי סלקא דעתך

כי מה שאמר בפתיחת דבריו "שבועה שלא אוכל"

איתא בכללא,

היא שבועה כללית על כל המינים שיפרט בהמשך, אם כן,

אפרטי, אמאי מיחייב!?

כיצד אפשר לחייבו שוב על שלשת השבועות המפורטות? שהרי כבר

מושבע ועומד הוא

על המינים הללו מהשבועה הראשונה, ואין שבועה חלה על שבועה!?

אלא ודאי, שבמשנתנו כולי עלמא מודים שהוא לא התכוין באומרו בתחילת דבריו "שבועה שלא אוכל" לישבע שבועה כללית.

שנינו במשנה:

שבועה שלא אוכל

ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה, פטור.

והוינן בה:

הא גופא, קשיא!

המשנה סותרת עצמה מהרישא לסיפא:

אמרת

ברישא:

שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה, פטור.

והדר תני

בסיפא:

שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, חייב.

והרי נבילות וטריפות הן אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ואם כן קשה -

מאי שנא רישא דפטור, ומאי שנא סיפא דחייב!?

ומתרצינן:

הא לא קשיא

. כלומר, אם אין כאן קושיא אחרת, הרי לקושיא זו יש תירוץ:

רישא

, שהוא פטור, מדובר בה

בסתם,

שאמר "שלא אוכל" בלבד, ולכן אין שבועתו כוללת אוכלין שאינן ראויין, ובכלל זה גם נבילות וטריפות.

ו

אילו

סיפא,

שהוא חייב, מדובר בה

במפרש,

שנשבע במפורש שלא יאכל נבילות וטריפות. אלא שיש כאן קושיא אחרת, גדולה מזו: הרי

מפרש נמי גופיה תיקשי

-

אמאי

חלה שבועתו על נבילות וטריפות, והרי

מושבע

ועומד

מהר סיני הוא

על אכילת נבילות וטריפות!?

ומתרצינן:

רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי

: הסיפא מדברת

בכולל

בשבועתו

דברים המותרים עם דברים האסורים

. כגון שאמר "שבועה שלא אוכל לא בשר שחוטה ולא בשר נבילה". ומיגו שחלה השבועה על הדברים המותרים, חלה גם על הדברים האסורים.

וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא

שתחול שבועתו על דברים האסורים באכילה

אלא אי

[או]

במפרש

להדיא שהוא נשבע שלא לאכול אפילו

חצי שיעור

מהאיסור, שאינו מושבע עליו מהר סיני,

ואליבא דרבנן

שסוברים שהנשבע סתם שלא יאכל אינו נאסר אלא בכזית, ולכן צריך שישבע במפורש על חצי שיעור, כדי שתחול שבועתו על חצי שיעור מהאיסור.

אי בסתם

או אפילו כשנשבע סתם שלא יאכל,

ואליבא דרבי עקיבא דאמר

שאפילו בסתם

אדם אוסר עצמו

בשבועתו

בכל שהוא

. והוינן בה:

בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש

משום

דמוקים לה למתניתין

שהוא רוצה להעמיד משנתנו

כדברי הכל

ואילו לפי ריש לקיש משנתנו שנויה במחלוקת של רבנן ורבי עקיבא.

אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן

שמדובר בכולל בשבועתו איסור והיתר יחד? ומתרצינן:

אמר לך

ריש לקיש:

כי אמרינן

שאיסור יכול לחול על איסור [וכמו כן ששבועה יכולה לחול על שבועה] ב

איסור כולל,