Schewuot 15b — Talmud auf Deutsch

וכי תימא

, שמא תאמר, לא יביא מנחת חמץ ויקדש בשייריה, אלא יביא מנחה שאינה חמץ, אלא

דמחמיץ להו

לאחר הקמיצה

לשירים

לבדם,

ומקדש בהו

, ותאמר שעיקר קפידת התורה היא שלא יקריב שאור על גבי המזבח, וכדכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", והוא הקומץ שמקטירים אותו על המזבח, אבל על השיריים הנאכלים לכהנים, לא הקפידה תורה -

כך אי אפשר לומר - כי,

והכתיב

" [כל המנחה אשר תקריבו לה']

לא תאפה חמץ

-

חלקם

נתתי אותה מאשי".

ואמר ריש לקיש

ללמוד מסמיכות זו:

אפילו חלקם

[חלק הכהנים בשיירי המנחה] גם היא

לא תאפה חמץ

. ואם כן, הרי לא יתכן לקדש בשיירי מנחות של חמץ.

ומקשינן עלה:

אלמה לא

משכחת לה קידוש בחמץ!? והרי

אפשר דמקדש

את העזרה

בשתי הלחם בעצרת

, שהן באות חמץ, ואף הן, משיצאו חוץ לעזרה נפסלו.

ומשנינן:

משום דלא אפשר

לקדש בהן, כי

היכי ניעביד

[איך נעשה] -

שמא תאמר:

נבנייה

לחומת העזרה

מאתמול

[בערב עצרת],

וניקדשיה

עם בנייתה

מאתמול

[באותו יום], כך אי אפשר לומר, כי

שתי הלחם, בשחיטת כבשים

שהיתה ביום טוב עצמו

הוא דקדשי

, ובערב עצרת אינם קדושים כלל.

שמא תאמר:

נבנייה

לחומת העזרה

מאתמול

[בערב יום טוב],

וניקדשיה האידנא

[ונקדש את העזרה ביום טוב אחר שיתקדש הלחם]. אף כך אי אפשר, כי

בעינן קידוש בשעת הבנין

, ולא למחרתו.

שמא תאמר:

נבנייה ביום טוב ונקדשיה ביום טוב

. אף כך אי אפשר, כי

אין בנין

בית ה

מקדש דוחה יום טוב

. ומאחר שלא שייך לקדש את העזרה בחמץ, מקדשים אותה בשיירי מנחות שהם מצה.

שמא תאמר:

נשבקה לבתר הכי

, [נשאיר את הלחם שנתקדש ביום טוב, עד לאחר יום טוב],

ו

למחרת יום טוב

נבנייה

לעזרה

וניקדשיה

בשתי הלחם שנותרו מאתמול; אף כך אי אפשר לומר, שהרי

איפסילא ליה בלינה

[נפסל הלחם בלינה]. כי משעבר עליו הלילה, נעשה נותר, שאין הלחם נאכל אלא באותו היום ובלילה שלאחריו, ואם נשאר ממנו, פסול, שהרי "נותר" הוא.

שמא תאמר:

נבנייה

לעיקר חומת העזרה

ממעלי יומא

[מערב יום טוב]

ונשייר ביה

בבנין החומה

פורתא

[מעט],

דעד דקדיש יומא

-

לאלתר ניגמריה וניקדשיה

[מיד עם סיום קדושת היום יבנו את מה שנותר לבנות, ובאותו לילה קודם חצות כשעדיין זמן אכילתו הוא יקדש את העזרה]. אף כך אי אפשר.

אין בנין בית המקדש בלילה

, משום

דאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר "וביום הקים את המשכן

", ולמדנו:

ביום מקימו, בלילה אין מקימו

-

הלכך, לא אפשר

לקדש בשיירי מנחות של חמץ אלא בשל מצה; וכל דלא אפשר לא מעכב.

שנינו במשנתנו: שאין מוסיפין על העיר, ובשתי תודות ובשיר:

תנו רבנן

: השיר שהיו אומרים שם: הוא

שיר של תודה

, היינו פרק "מזמור לתודה". והיו מלווים את השירים

בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה, ועל כל אבן גדולה שבירושלים

.

ואומר

, כלומר, ועוד היו שרים שם מן הפרק "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד":

"ארוממך ה

'

כי דליתני

" עד סוף הפרק,

ושיר של פגעים

כלומר, פרק "יושב בסתר עליון" הנקרא "שיר של פגעים" דהיינו שיר על המזיקים הפוגעים בבני אדם להזיק,

ויש אומרין

שהוא נקרא "

שיר של נגעים

".

ומפרשת הגמרא את טעם השמות האלו:

מאן דאמר

שיר

דנגעים

, משום

דכתיב

באותו פרק "

ונגע לא יקרב באהלך

".

ומאן דאמר

"

פגעים

", משום

דכתיב

באותו פרק "

יפול מצדך אלף

ורבבה מימינך אליך לא יגש".

ומה היו שרים מתוך אותו פרק?

ואומר

: "

יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן

",

עד

"

כי אתה ה

'

מחסי

".

וחוזר ואומר

מן הפרק "מזמור לדוד בברחו", מ"

ה

'

מה רבו צרי

" "

עד לה

'

הישועה

".

רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי

[היה קורא לפני השינה את פסוקי "שיר של פגעים"],

וגאני

, אז היה ישן, ועשה זאת כדי להגן על עצמו.

ומקשינן:

היכי עביד הכי

[איך עשה כן רבי יהושע בן לוי]?

והאמר רבי יהושע בן לוי

עצמו:

אסור להתרפאות בדברי תורה!?

ומשנינן: אדם בריא שאומר פסוקים כדי

להגן

על עצמו מן הפגעים שלא יבואו עליו,

שאני

.

ומקשינן עלה:

ואלא

, ממילא משמע, ד

כי אמר

רבי יהושע בן לוי "

אסור

", היינו בכגון

דאיכא

כבר

מכה!?

והרי

אי דאיכא

כבר

מכה

, האם רק "

אסור

" אמר,

ותו לא!?

והתנן: הלוחש על המכה

ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך"

אין לו חלק לעולם הבא!

ובהכרח כי מה שאמר "אסור", הוא בכגון שעדיין אין לו מכה, ורק כדי להגן מפניה הוא אומר את הפסוקים. ואם כן, אכתי תיקשי: האיך אמר רבי יהושע בן לוי פסוקים אלו, ואפילו שלא באו אלא להגן!?

ומשנינן:

הא איתמר עלה

דההיא משנה, האומרת שאין לו חלק לעולם הבא:

אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו!

וחומרת העונש היא

לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה

. והרי הוא לוחש ואומר "כי אני ה' רופאך".

שנינו במשנה:

בית דין מהלכין ושתי תודות

וכל ישראל אחריהם:

ומקשינן:

למימרא

, וכי אכן הוא כאשר משמע מלשון המשנה,

דבית דין קמי תודה אזלי

[בית דין היו מהלכים לפני התודות]!?

והכתיב

בנחמיה שם:

"ואעמידה שתי תודות גדולות,

וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה

". הרי שבית הדין היה הולך אחר התודות!?

ומשנינן:

הכי קאמר

במשנתנו:

בית דין מהלכין, ושתי תודות מהלכות, וכל ישראל אחריהם

". כלומר, "ושתי תודות" אינו מצטרף למה ששנינו בסוף "אחריהם", דזה אינו עולה אלא על כל ישראל; "ושתי תודות" ששנינו, מצטרף למה ששנינו "ובית דין מהלכין". כלומר, בית דין היו מהלכין, ואף שתי תודות היו מהלכות, ואין התנא מתיחס לסדר הליכתם. ולעולם בית הדין היה הולך אחר התודות, ואחר בית הדין היו כל ישראל מהלכין.

וממשיכה הגמרא לבאר:

כיצד

היו שתי התודות

מהלכות?

רבי חייא ורבי שמעון ברבי

, נחלקו בדבר:

חד

מהם

אמר: זו כנגד זו

, כלומר, זו ליד זו.

וחד

מהם

אמר: זו אחר זו

היו מהלכות.

ומפרשינן לפי שיטותיהם את לשון משנתנו "הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת":

ל

מאן דאמר: זו כנגד זו

היו מהלכות, "

הפנימית

" היינו

הך דמקרבא לחומה

החדשה של העיר.

ול

מאן דאמר זו אחר זו

היו מהלכות, "

הפנימית

" היינו

הך דמקרב לבית דין

שהיו מהלכים אחר שתי התודות, דהיינו התודה שהיתה מהלכת אחרונה.

ומקשינן: הא

תנן, הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת

. והניחה הגמרא שהטעם שנשרפת הוא משום פסול "יוצא". ולכן מקשה הגמרא:

בשלמא למאן דאמר זו אחר זו

היו מהלכות,

אמטו להכי

[לפיכך]

הפנימית

דהיינו האחרונה -

נאכלת

, כי לא נפסלה ביוצא ואף שהילכו עמה מחוץ לירושלים,

משום

דכבר

אתיא חיצונה, קמה וקדשה לה

. [כבר הלכה הראשונה לפניה, וקידשה] למקום, והאחרונה מהלכת במקום קדוש, ולא יצאה מעולם.

אלא למאן דאמר: זו כנגד זו

היו מהלכות, ולא היתה האחת מהלכת אחר השניה, אם כן, הרי

תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי

[שתיהן כאחת הן מקדשות], ומה טעם יש לחלק בין הפנימית לחיצונה שזו נאכלת וזו נשרפת!?

תמהה הגמרא על קושיית המקשה:

וליטעמיך

[ולשיטתך וכי ניחא], והרי

למאן דאמר זו אחר זו, חדא

לבדה

מי מיקדשא!?

עד שאתה אומר הראשונה אכן "יוצא" היא, והשניה אינה "יוצא" שכבר נתקדשה על ידי הראשונה -

הא

"

כל שלא נעשית בכל אלו

הנכנס לשם אין חייב עליה",

תנן

במשנתנו, ואם כן לא נתקדשה העיר עד שהילכו שתי תודות כשרות, והרי הראשונה "יוצא" היא ופסולה.

ואפילו למאן דאמר

לקמן טז א "כל שלא נעשית

באחת מכל אלו

השנויים במשנתנו - הנכנס לשם אין חייבים עליה"

תנן

, ולשיטתו תאמר: כיון שהשניה כשרה נתקדשה, שהרי באחת מכל אלו שנשנו במשנתנו לבד היא מתקדשת; אף כך אי אפשר לומר, כי:

הני תרוייהו

תודות [שתי תודות האלו]

חדא מצוה היא

, ואין האחת מקדשת בלי השניה, ונמצאו שניהם נפסלים ביוצא.

אלא אמר רבי יוחנן

: