Schabbat 96a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

לא קשיא

:

הא ברברבי

בכלי גדול צריך שיפחת רובו,

הא בזוטרי

בכלי קטן סגי בכמוציא רימון ליבטל מתורת כלי.

אמר רב אסי: שונין

התנאים בברייתא:

כלי חרס שיעורו בכונס משקה

שהשיעור הקטן ביותר שנאמר בו ליבטל מתורת כלי במקצת, הוא בכונס משקה, והיינו לענין קידוש מי חטאת.

ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גיסטרא בלבד

שבטל מתורת כלי ע"י נקב קטן כזה [והן הן דברי רבא דלעיל, חמש מדות].

מאי טעמא

שונה גיסטרא מכלי שלם?

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לפי שאין אומרים "הבא גיסטרא לגיסטרא

" להניח תחתיה לקבל הטיפות מהנקב, אלא כיון שניקב הגיסטרא כמוציא משקה זורקין אותו.

אבל כלי שלם, חסין עליו, ואין זורקין אותו בגלל נקב כזה, אלא מביאין גיסטרא ומניחין תחתיו.

אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא

מה הוא שיעור הנקב לענין הכשר זרעים:

רבי יוסי ברבי אבין ורבי יוסי בר זבדא

-

חד אמר: כמוציא רימון, וחד אמר: כשורש קטן.

וסימניך

, שלא תטעה לומר שאחד אמר כמוציא זית:

"אחד המרבה ואחד הממעיט"

[משנה היא במסכת מנחות קי א, ומסיימת המשנה "ובלבד שיכוין לבו לשמים"]. וזה יהא לך לסימן, שאחד מהאמוראים ריבה לשער בשיעור הגדול מבין שלשת השיעורים [מלבד הקטנים ביותר ככונס משקה ומוציא משקה שאין מקום לטעות שמא הן השיעור לענין הכשר זרעים], דהיינו כמוציא רימון. ואחד מיעט לשער בקטן משלשתן דהיינו כשורש קטן. ואף אחד לא שיער בשיעור הבינוני דכמוציא זית.

אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דרבי אליעזר: כלי חרס שיעורו כמוציא זיתים

לענין קבלת טומאה.

ומר קשישא בריה דרבה מסיים בה משמיה דרבי אליעזר: והרי הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים

. שאפילו אם יחדו לרימונים אינו מקבל טומאה. שרק בכלי עץ נאמר השיעור דכמוציא רימון ביחדו לרימונים ולא בכלי חרס.

ולענין צמיד פתיל

שיעורו

עד שיפחת רובו.

הדרן עלך פרק המצניע

--- title: "חברותא - שבת — פרק אחד עשרה - הזורק" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0010L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0010L5" --- פרק אחד עשרה - הזורק

Оригинал главы פרק אחד עשרה - הזורק

מתניתין:

הזורק

חפץ

מרשות היחיד לרשות הרבים

, או הזורק

מרשות הרבים לרשות היחיד

, הרי זה

חייב

. כי הזריקה מרשות לרשות היא תולדת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אב מלאכה.

אך הזורק חפץ

מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע,

נחלקו בכך תנאים:

רבי עקיבא מחייב,

ובגמרא יתבאר טעמו,

וחכמים פוטרין.

כיצד?

-

שתי גזוזטראות

[הבנויות על גבי זיזים היוצאים מן הכותל, ומניחים על הזיזים נסרים כדי שיוכלו להלך עליהם], והן רשות היחיד, כי הן גבוהות עשרה ורחבות ארבעה על ארבעה, שהיו עומדות

זו כנגד זו ברשות הרבים

[משני עברי רשות הרבים], ורשות הרבים מפסקת בין שתי הגזוזטראות שמשני צידיה,

המושיט והזורק מזו לזו, פטור

.

אבל, אם

היו שתיהן בדיוטא אחת

[בקומה אחת, מעל רשות הרבים], שלא היו הגזוזטראות ניצבות זו כנגד זו משני צידי רשות הרבים, אלא שתיהן היו מצד אחד של רשות הרבים, והיו הגזוזטראות בולטות מהבית, כך שבין זו לזו היתה רשות הרבים, הרי רק

המושיט

מזו לזו,

חייב

. וזו היא מלאכת "מושיט", שהיא תולדה של מלאכת הוצאה.

ו

אילו

הזורק

מזו לזו,

פטור

.

והחילוק בין מושיט לזורק הוא, לפי

שכן היתה עבודת הלויים

במשא המשכן, שהיו עומדות ברשות הרבים

שתי עגלות

[שעליהן נשאו את קרשי המשכן, והעגלות עצמן רשות היחיד הן], והיו עומדות העגלות

זו אחר זו ברשות הרבים

, והיו הלויים

מושיטין

את

הקרשים מ

עגלה

זו ל

עגלה

זו

.

אבל לא

היו

זורקין

אותם, לפי שכבדים היו. ולפיכך, אין חייב משום "מושיט" אלא בשני האופנים הללו: א. בזו אחר זו. ב. בהושטה בלבד, ולא בזריקה. כי כך היתה העבודה במשכן.