Schabbat 5b — Talmud auf Deutsch

היה קורא בספר,

העשוי כמגילה, בפתח ביתו כשהוא יושב

על האיסקופה,

שהיתה "כרמלית",

ונתגלגל הספר מידו

לרשות הרבים שלפני פתח ביתו, כלומר, נפתחה הגלילה עד שהגיע ראשו אחד של הספר לרשות הרבים שלפניו, ועדיין הוא אחוז בראשו השני: הרי זה

גוללו אצלו

ואינו חושש, כי היות וראשו האחד של הספר עדיין בידו ["אגודו בידו"], אין עקירתו משם נחשבת עקירה, ואין כאן איסור משום מכניס מרשות הרבים לכרמלית.

אבל אם

היה קורא

בספר

בראש הגג

שהוא רשות היחיד,

ונתגלגל הספר מידו

לרשות הרבים ואגודו בידו. כי אז חילוק יש בדבר:

עד שלא הגיע לעשרה טפחים

, כלומר, אם לא הגיע ראש הספר לגובה עשרה טפחים מעל פני רשות הרבים, הרי זה

גוללו אצלו

, כי אויר רשות הרבים למעלה מעשרה "מקום פטור" הוא.

אבל

משהגיע

ראשו האחד

ל

גובה

עשרה טפחים

מעל פני רשות הרבים שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה אסור לגוללו אצלו. ואף ש"אגודו בידו", בכל זאת גזרו חכמים שמא יפול כולו לרשות הרבים ויביאנו משם, ועל כן אמרו חכמים: אף שאגודו בידו, בכל זאת הכנסה מיקרי באופן זה. וכיצד יעשה:

הופכו

לספר

על הכתב

שלא יהא מוטל בבזיון, ומניחו כך על הכותל עד צאת השבת.

והוינן בה

: אפילו כשנתגלגל לרשות הרבים,

אמאי

צריך ל

הופכו על הכתב

ואסור לגוללו אצלו,

הא לא נח

הספר, שהרי הספר עומד באויר במקביל לכותל ואינו מונח עליו, ולמה ייאסר לעוקרו משם!?

ואמר

תירץ

רבה

: הכא במאי עסקינן

בכותל משופע

, ונחשב הספר כמונח עליו, ועקירתו ממנו נחשבת עקירה.

וכדרך שפירש רבה כאן, כך גם פירוש דברי רבי יוחנן שחייב את הקולט מי גשמים מעל גבי כותל, כי מדובר כאן בכותל משופע, ולכן חייב.

ומקשינן על דמיון הגמרא:

אימור דאמר רבה,

שעקירה מעל גבי כותל משופע הוי עקירה,

בספר

הוא שאמר כן, ומשום

דעביד

ספר

דנייח

, כלומר, יכול ספר לנוח שם.

אבל

מים

על כותל משופע

מי עבידי דנייחי

, וכי יכולים הם לנוח שם, עד שנחייב את העוקר משם!?

אלא, אמר רבא

לבאר את דברי רבי יוחנן שחייב את המקבל מי גשמים בחצר חבירו, והוציאו לרשות הרבים, שהוא חייב, והוקשה לעיל, הרי לא הוא הטעין את ידו אלא מן השמים הטעינוהו, ואין כאן עקירה:

מדובר כאן ב

כגון שקלט

את המים

מעל גבי

גומא

מלאה מים שבחצר חבירו, ונמצא שיש כאן עקירה של המוציא.

ומקשה הגמרא: אם דברי רבי יוחנן עוסקים בקליטת מים מעל גבי

גומא

, הרי

פשיטא

שחייב הקולט משם ומוציא לרשות הרבים, ומה חידוש השמיענו רבי יוחנן בדבר!?

ומשנינן:

מהו דתימא

, אם לא השמיענו רבי יוחנן,

מים על גבי מים, לאו הנחה הוא

,, לחייב את העוקר משם ומוציא, ומשום שהמים נעים ונדים.

לפיכך

קא משמע לן

רבי יוחנן שהנחה היא.

ואזדא רבא,

שחייב את הקולט מים מעל פני גומא,

לטעמיה

[הלך רבא לשיטתו]

! דאמר

רבא: מים על גבי מים היינו הנחתן

לחייב את העוקרם משם. [וכאשר חייב רבא במים על גבי גומא].

אבל

אגוז על גבי מים

, כיון שאינו נח שם מתנועתו

לאו היינו הנחתו

להתחייב על עקירתו משם.

בעי אביי

:

אגוז

שהיה מונח

בכלי, ו

אולם ה

כלי

היה

צף על גבי מים

שאינו נחשב כמונח משום שהוא נע ונד, ועקר את האגוז והוציאו, האם הוא חייב?

וצדדי הספק הם: האם

בתר אגוז אזלינן

, כלומר, האם יש להתיחס לאגוז איך שהוא ביחס לכלי,

והא נייח

, והרי הוא נחשב כמונח בכלי, ואם כן הוא חייב.

או דילמא: בתר כלי אזלינן

, כלומר, אין מתייחסים לאגוז בפני עצמו אלא לכלי עם האגוז ביחד,

והא לא נייח

, הרי שניהם יחד אין הם נחים,

ד

הא

נייד

הכלי על פני המים, ואם כן הוא פטור.

ומסקינן:

תיקו!

עוד מבארת הגמרא:

שמן ש

היה

צף על גבי יין

או מים, ועקר את השמן מעליו, והוציאו, דין זה תלוי ב

מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן

.

דתנן

במסכת טבול יום [ב ה]:

שמן

של תרומה

שצף על גבי יין

של תרומה,

ונגע טבול יום,

הפוסל את התרומה במגעו,

בשמן

, הרי זה

לא פסל אלא

את ה

שמן בלבד.

כי אין הוא נחשב נוגע בכל התרומה אלא בשמן בלבד. והשמן אין בכחו לטמאות את היין, כי הוא עצמו רק "פסול", ואינו "טמא" שיהא בכחו לטמא אחרים.

רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם מחוברים זה לזה

, ונפסלו שניהם כאחד.

וכן בעניננו: לדעת חכמים, אין הוא חייב על לקיטת השמן, שהרי השמן נחשב כדבר אחר הצף על היין, שאין זו הנחתו. ואילו לדעת רבי יוחנן בן נורי הרי הוא חייב עליו.

אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן: היה טעון

ברשות היחיד

אוכלים

ומשקין

, כלומר, הטעינם על עצמו בשבת כשהוא מהלך שלא על מנת להוציאם,

ו

היה

נכנס ויוצא

לרשות הרבים, כשהוא טעון - אפילו

כל היום כולו, אינו חייב

,,

עד שיעמוד

, ואחר כך יצא. והטעם:

משום שעקירתם להטעינם על גופו אינה עקירה לחייבו, כי לא עקרם על מנת להוציאם, וכפי שיתבאר. ולכן: אם עמד, ויש כאן הנחה כי "הנחת גופו" היא כ"הנחת חפץ", הרי הוא חייב על "עקירת גופו" מעמידתו שהיא כ"עקירת חפץ", ומשיצא לרשות הרבים ויעמוד שם, הרי עקירה והנחה, וחייב. אבל אם לא עמד, אין כאן עקירה אלא מה שעקר אותם להטעינם על עצמו, וזו הרי לא היתה על מנת להוציאם, ולכן אינו חייב.

אמר

פירש

אביי: והוא שעמד לפוש

[לנוח], שזו עמידה גמורה היא והונח החפץ, ולכן הוא חייב כשעקר את גופו משם. אבל אם עמד כדי לכתף את המשא שעליו [לתקן את משאו עליו], אין זו עמידה, וכאילו הוא עדיין מהלך, ואינו חייב.

ודנה הגמרא:

ממאי

, מנין לו לאביי לחלק בין עמידה כדי לפוש, לבין עמידה כדי לכתף?

מדאמר מר

[רבה, שהיה רבו של אביי]: מי שהיה טעון משא והלך ארבע אמות ברשות הרבים ועמד שם, הרי זה חייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, שעקירת גופו כעקירת חפץ, והנחתו כהנחת חפץ. אבל המעביר ארבע אמות ברשות הרבים ועמד תוך כדי ההעברה, הרי הוא פטור, כי העמידה שבינתיים הנחה היא, ואין כאן העברת ארבע אמות כאחד.

ומפרש רבה, איזו עמידה בינתיים מבטלת את העברתו, ואיזו עמידה בסופם מחייבתו: אם

תוך

כדי העברת

ארבע אמות

הוא שעמד, כך הוא דינו: אם

עמד

בינתיים

לפוש

, הרי זו עמידה, ו

פטור

, שהרי לא העביר ארבע אמות כאחד.

אבל אם עמד כדי

לכתף

, אין זו עמידה וכאילו העביר ארבע אמות כאחד, ו

חייב

.

אבל אם

חוץ לארבע אמות

[לאחר העברת ארבעת האמות] הוא שעמד, כי אז הדין הוא בהיפוך:

אם

עמד לפוש

, הנחה גמורה היא, ו

חייב

עליה.

אבל אם עמד

לכתף

, הרי זה

פטור

שאין זו עמידה, ואינה נחשבת הנחה לחייב עליה.

הרי למדנו, שעמידה כדי לפוש עמידה גמורה היא ולהנחה תיחשב. ואילו עמידה כדי לכתף, אינה עמידה גמורה, ואינה נחשבת הנחה.

ומקשה הגמרא אדרבי יוחנן:

מאי קא משמע לן

רבי יוחנן בדבריו!?

אם להשמיענו

שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך

[להוציאם], כלומר, חידושו הוא, שעקירה ראשונה שעשה כשהטעינם על כתיפו אינה עקירה, כי כל עקירה שלא היתה על מנת להוציא אינה עקירה לחייבו?

הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא

[הרי כבר השמיענו רבי יוחנן דין זה]:

דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית

בביתו,

ונמלך עליהם

, תוך כדי שהוא מהלך ומחזיק אותם בידו,

והוציאן

לרשות הרבים, הרי זה

פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה

לכך

. ואם כן למה הוצרך עוד רבי יוחנן להשמיענו דין זה!?

ומשנינן: אכן דין זה הוא שבא רבי יוחנן להשמיענו, אלא שתי מימרות אלו

אמוראי נינהו

, כלומר, אמוראים שונים אמרו אותו דין בשם רבי יוחנן:

מר,

רבי אבין בשם רבי אילעאי,

אמר לה

לדין זה בשם רבי יוחנן

בהאי לישנא

[בלשון מסוימת].

ומר,

רב ספרא בשם רבי אמי,

אמר לה

לדין זה עצמו בשם רבי יוחנן

בהאי לישנא

, [בלשון אחרת].

"חנות" רשות היחיד היא. "פלטיא", דהיינו: רחבה של עיר, ששם מתקבצים לסחורה [שוק], רשות הרבים היא. "סטיו" ["איסטונית"], הוא לפני פתחי החנויות, שם יושבים מוכרי החנויות על איצטבאות, ו"כרמלית" היא.

תנו רבנן: המוציא

חפץ כשהוא מהלך

מחנות לפלטיא דרך סטיו

, דהיינו, מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית:

הרי זה

חייב

, כיון שלא הניח את משאו בכרמלית. אבל אם עמד בינתיים או שהניח את משאו בכרמלית, הרי זה פטור, כי נמצא זה מוציא מרשות היחיד לכרמלית, ומכרמלית לרשות הרבים, שאינו אלא איסור דרבנן.

ובן עזאי פוטר

, ואף שלא עמד בינתיים.

ומקשה הגמרא:

בשלמא

טעמו של

בן עזאי

ניחא, דהוא משום ד

קסבר: "מהלך כעומד דמי

", ונמצא זה כמי שהוציא מרשות היחיד לכרמלית והניחו שם, ושוב עקר מכרמלית והוציאו לרשות הרבים, שהוא פטור.

אלא

טעמא ד

רבנן

תיקשי:

נהי נמי דקסברי

[אם כי סוברים הם]:

"מהלך לאו כעומד דמי

", בכל זאת למה יתחייב, והרי

היכא אשכחנא כי האי גוונא דחייב

[היכן מצינו באופן זה שהוא חייב]!? והרי שמא לא חייבה התורה אלא הוצאה ישירה מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל זה שהפסיקה רשות אחרת ביניהם, מנין שאף על כך חייבה תורה!?

אמר,

תירץ

רב ספרא, אמר רבי אמי, אמר

רבי יוחנן

: