Schabbat 53b — Talmud auf Deutsch

ומוכיחה הגמרא:

דיקא נמי, דקתני

דומיא דקמיע

, שנשנו יחד בברייתא. וכשם שקמיע הוא משום צער החולי, אף טרסקל הוא משום צער. וזה שייך רק בקטנים, שיש להם צער.

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר מר:

ולא

תצא

בקמיע, אף על פי שהוא מומחה

.

ומקשינן:

והא אנן תנן

לקמן:

ולא

יצא אדם

בקמיע שאינו מומחה

[שלא הוכח ג' פעמים שהועיל לרפא].

הא

קמיע

מומחה שפיר דמי

, ומותר לצאת בו. ומאי שנא בהמה מאדם? כשם שנחשב הקמיע שמירת גופו של אדם, ולא משאוי, כך יהא מותר בבהמה.

ומשנינן:

הכא נמי

, גם כאן מדובר בקמיע

שאינו מומחה

.

ותמהינן:

והא "אף על פי שהוא מומחה

",

קתני!?

ומשנינן: שמדובר בקמיע שהוא

מומחה לאדם.

אבל

ואינו מומחה לבהמה

. ולכן לא תצא בו הבהמה.

והוינן בה:

ומי איכא

קמיע ה

מומחה לאדם, ולא הוי מומחה לבהמה?

ומשנינן:

אין. אדם דאית ליה מזלא

[מלאך המליץ עליו] , הקמיע

מסייע ליה

. אבל

בהמה דלית לה מזלא,

הקמיע

לא מסייע לה.

ושוב מקשינן:

אי הכי

, שמדובר באינו מומחה לבהמה,

מאי זה "חומר בבהמה מבאדם

" שאמרה הברייתא? הרי אף באדם הוא כן שאם אין הקמיע מומחה לו, אף האדם אין יוצא בו.

ומשנינן:

מי סברת

ש"זה חומר"

אקמיע קאי?

לא כן הוא. אלא

אסנדל קאי!

שאף שהאדם יוצא בסנדלו לרשות הרבים, הבהמה אינה יוצאת בו. משום דחיישינן שמא יפול, ועלול לטלטלו ברשות הרבים.

תא שמע: סכין

בשמן

ומפרכסין

את גלדי המכה,

לאדם. ואין סכין ומפרכסין לבהמה

.

מאי לאו,

שמדובר באופן

דאיכא

עדיין ל

מכה, ו

מפרכסין לאדם

משום צער

. אבל לבהמה אסור לפרכס אף משום צער.

וקשה בין לרב ובין לשמואל, שמתירים כל טרחה שהיא משום צער.

ומשנינן:

לא

מדובר שעדיין יש מכה. אלא לאחר

דגמרה

ה

מכה

ונרפאה.

ו

אין סך ומפרכס משום צער, אלא

משום תענוג

. ולכן אסור בבהמה .

תא שמע: בהמה שאחזה

חולי של

דם

, שהיא מתחממת ונראית מלאת דם -

אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן.

אבל

אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן

. ומוכח שאסור לטרוח בבהמה אף במקום צער. וקשה לרב ולשמואל.

אמר עולא

: סיבת האיסור בבהמה,

גזירה

היא

משום שחיקת סממנין

. שמטעם זה אסרו חכמים כל רפואה בשבת. שמא יבואו להתיר שחיקת סממנים לרפואה בשבת, ויעברו על איסור טוחן, שהוא מדאורייתא.

ומקשינן:

אי הכי

, נאסור ב

אדם נמי

להעמידו במים, משום גזירה זו. שהרי עושה זאת לצורך רפואה.

ומשנינן:

אדם

אין נראה שעומד במים לצורך רפואה. אלא

נראה כמיקר

[מקרר] עצמו במים, וכיון שלא נראה כרפואה, לא גזרו בה.

ושוב מקשינן:

אי הכי,

ב

בהמה נמי

נתיר משום ש

נראה כמיקר

, ולא לרפואה עושה .

ומשנינן:

אין

דרך להיות

מיקר לבהמה

. הילכך, כולם יודעים שלרפואה הוא עושה, ויבואו להתיר שחיקת סממנין לרפואה.

ומקשינן:

ולבהמה מי גזרינן

במקום הפסד?

והתניא: היתה

הבהמה

עומדת חוץ לתחום

שבת, הרי הוא

קורא לה, והיא באה

. וסברה הגמרא שעומדת הבהמה מחוץ לתחום של האדם הקוראה.

ולא גזרינן

שמא על ידי שנתיר לו לקוראה

דלמא אתי

הוא עצמו חוץ לתחומו

לאתויי

את הבהמה בעצמו, ויעבור על איסור תחומין. שכיון שתלך הבהמה לאיבוד אם לא יביאנה אצלו, לא גזרו בה.

ולמדנו שלא גזרו בבהמה במקום שיש הפסד ומדוע גזרו בבהמה שאחזה דם משום שחיקת סממנין?

ואמר רבינא

: שבאמת אף במקום פסידא גזרו. אלא שמדובר בבהמה המסורה לרועה. שתחום שבת שלה הוא כתחום הרועה. כלומר, אלפיים אמה לכל צד ממקום רגלי הרועה. וזה שקורא לה הוא הבעלים. שתחום השבת שלו שונה מתחום הבהמה [שנקבע לפי תחום הרועה].

וכגון שהיה תחום

שבת

שלה מובלע בתוך תחום

השבת

שלו

. כך שאף אם יצא למקום הבהמה, עדיין לא יצא חוץ לתחומו. ולכן אין חשש שיצא חוץ לתחום .

ומה שאסור לו להביאנה בידים, היינו משום שעומדת הבהמה חוץ לתחום שלה. וכל היוצא חוץ לתחום, בין אדם ובין בהמה, אין לו אלא ד' אמות, ואסור לו לילך יותר מכך. ולכן, אם יביאנה אליו בידים יעבור בכך על לאו דמחמר [שאסור לו לעשות בידים איסור שבת בבהמתו] בזה שמוציאה מחוץ לד' אמות שלה .

אבל לקרוא לה שתבוא מאליה מותר. דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו .

רב נחמן בר יצחק אמר

: גזירת

שחיקת

סממנין גופה

בבהמה - מחלוקת

תנאי היא!

ויש תנא שלא גזר על שאר רפואות בבהמה, אטו שחיקת סממנין.

דתניא: בהמה שאכלה כרשינין

הרבה, ומחמת כן אחזה חולי, והיא צריכה לשלשל,

לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה

[שיתרפו מעיה ותשלשל], מפני שרפואה היא. וגזרו אטו שחיקת סממנין.

ורבי אושעיא מתיר

. שהוא סובר שלא גזרו גזירה זו בבהמה. משום שאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו .

דרש רבא: הלכה כרבי אושעיא

שלא גזרו ברפואת בהמה, אטו שחיקת סממנין.

אמר מר: לא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן

.

ואקשינן:

והתניא: יוצאות עזים בכיס שב דדיהן!?

אמר רב יהודה: לא קשיא.

הא

ששנינו "יוצאות", מדובר

בדמיהדק

שמהודק הכיס היטב.

והא

ששנינו "ולא עזים בכיס שבדדיהן", מדובר

בדלא מיהדק

, שכיון שאינו מהודק, חוששים שיפול, והבעלים עלול לטלטלו ברשות הרבים.

רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא?

כלומר, וכי אבדת את כל התנאים, עד שאין אתה מוצא תנאים שנחלקו בכך? ולמה לך לדחוק את הברייתות בשתי אוקימתות שונות. והלא מחלוקת של

תנאי היא

. וכל ברייתא היא לפי תנא אחר.

דתנן: העזים יוצאות צרורות

בכיס שבדדיהן.

ו

רבי יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלות הכבונות.

רבי יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות

כדי

ליבש

את חלבן. שלצורך זה הוא מהדק את הכיס טוב ואין חשש נפילה. וכן לא נחשב למשוי, שהרי לצורך גופה, הוא, כדי שלא יכחישנה החלב.

אבל לא

בשביל

ליחלב

את חלבן לתוך הכיס! שבכך שטוענת את החלב בכיס הרי זה משאוי .

ומעתה, ברייתא אחת סוברת כתנא קמא שמתיר. והברייתא השניה כרבי יוסי שאסר.

ואיבעית אימא: הא והא רבי יהודה. ולא קשיא.

כאן

הברייתא ששנינו שמותר, מדברת בצרורות כדי

ליבש

.

ו

כאן

ומה ששנינו שאסור, מדובר בצרורות כדי

ליחלב

.

תניא: אמר רב יהודה: מעשה בעזים של בית אנטוכיא, שהיו דדיהן גסין

, ונגררים על הקוצים.

ועשו להן כיסין, כדי שלא יסרטו דדיהן

.

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שמתה אשתו. והניחה בן לינק. ולא היה לו שכר מניקה ליתן. ונעשה לו נס, ונפתחו לו דדין, כשני דדי אשה. והניק את בנו.

אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה!

אמר ליה אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה. שנשתנו לו סדרי בראשית

.

אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם. ש

בשביל שיינק בנו,

נשתנו עליו סדרי בראשית

, ולא זכה להתפרנס בדרך רגילה.

אמר רב נחמן: תדע

שכך הוא,

ד

הרי

מתרחיש ניסא

מן השמים להצלת כמה נפשות אדם. אבל

לא

שכיח ד

אברו

[שיבראו]

מזוני

לצדיקים בביתם, כגון שימצאו חיטין גדלים באוצרותיהם.

נמצא שהשגת מזונות קשה יותר מהצלת נפשות בדרך נס.

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת. ולא הכיר בה

שהיא גידמת

עד יום מותה.

אמר רב: בא וראה, כמה צנועה אשה זו.

ש

מתוך שכיסתה עצמה

לא הכיר בה בעלה

.

אמר לו רבי חייא: אין זו מעלת האשה. לפי ש

זו דרכה בכך

. שדרך כל אשה לכסות את עצמה. וכל שכן אשה זו, שהיתה צריכה לכסות את מומה.

אלא כמה צנוע אדם זה, שלא הכיר באשתו

שהיא גידמת.

שנינו במשנתנו:

זכרים יוצאין לבובין

.

והוינן בה:

מאי "לבובין

"?

אמר רב הונא: תותרי!

שמחברים אותם בקשר שנים שנים, כדי שלא יברחו . וחידשה המשנה שהם יוצאים בקשר זה שאין הוא משוי אלא צורך שמירת גופם.

והוינן בה:

מאי משמע דהאי "לבובין

" -

לישנא דקרובי

[חיבור]

הוא?

ומשנינן:

מדכתיב "לבבתני אחותי כלה

". שאמר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: קרבתני אצלך, מחמת נוי מעשיך.

עולא אמר

: יוצאין "לבובין", היינו שיוצאין ב

עור שקושרין להם כנגד לבם, כדי שלא יפלו עליהן זאבים

. שדרך הזאבים לאחוז את הבהמה בלבה. [ולבובין מלשון לב].

ומקשינן: אם כן, מדוע נקטה המשנה דוקא בזכרים? וכי

זאבים

בדוקא

אזכרים נפלי,

ו

אנקבות לא נפלי?

ומשנינן: דוקא זכרים יוצאין לבובין,

משום ד

הזכרים

מסגי

[מהלכים]

בריש עדרא.

ושוב מקשינן: וכי

זאבין

דוקא

בראש עדרא נפלי,

ו

בסוף עדרי לא נפלי?

ומשנינן:

אלא

הזאבים נופלים על הזכרים בלבד,

משום ד

הזכרים

שמני

[שמנים]!

ושוב מקשינן:

ו

כי

בנקבות ליכא שמני?

ותו

מקשינן: וכי

מי ידעי

זאבים להבחין

בין הני

זכרים

להני

נקבות?

ומשנינן:

אלא

דוקא אזכרים נפלי,

משום ד

הזכרים

זקפי חוטמייהו ומסגו כי דוו

[מהלכים כשהם מביטים לכאן ולכאן]. לפיכך הזאבים מתקנאים בהם, שסבורים שרוצים להלחם בהם, ונופלים עליהם.

רב נחמן בר יצחק אמר

: מהי כונת המשנה "לבובין"?

עור שקושרין להן תחת זכרותן, כדי שלא יעלו על הנקבות

.

וממאי

מהיכן למד שזו הכונה במשנה?

מדקתני סיפא: והרחלים יוצאות שחוזות

.

והוינן בה:

מאי "שחוזות

"?

ומפרשינן:

שאוחזין האליה שלהן למעלה

וקושרים אותה כלפי הגב,

כדי

שלא תתכסה ערותן, ו

יעלו עליהן זכרים

.

ולכן פירש שכונת המשנה "זכרים יוצאין לבובין", בעור שקושרים להן תחת זכרותן. שזה אותו ענין שמדובר בו בסיפא של המשנה:

רישא, כדי שלא יעלו על הנקבות.

ו

סיפא

,,

כדי שיעלו עליהן זכרים.

והוינן בה:

מאי משמע דהאי "שחוזות

",

לישנא דגלויי הוא

, כמו שפירשנו? ואיך מרומז הפירוש במלה: "שחוזות"?