Schabbat 52a — Talmud auf Deutsch

וכך

אמר ליה: חמור שעסקיו רעים

ושמירתו קשה,

כגון

חמור

זה

-

מהו לצאת בפרומביא בשבת?

האם צריך הוא שמירה כזו, או שדינו כחמור דעלמא, שהפרומביא היא נטירותא יתירתא לגביו, ומשאוי הוא .

והודיעו בכך, שבעל כרחו הקדים חמורו את חמורו של רבה בר רב הונא, לפי שלא שלט עליו.

אמר ליה

רבה בר רב הונא:

הכי אמר

רב הונא בר חייא

אבוך, משמיה דשמואל: הלכה כחנניה!

ולכן, אף אם היא נטירותא יתירתא, מותר .

תנא דבי מנשיא: עז שחקק לה בין קרניה

, ותחב לה בתוך חקיקת קרניה אפסר, הרי היא

יוצאה ב

אותו

אפסר בשבת

.

אבל בלא חקיקה, אלא בקשר בעלמא, אסור שתצא בו. שמתוך שראשה דק, הרי היא מתנתקת מהאפסר כשמושכים אותה. ויש חשש שמא הבעלים יטלטלו את האפסר ד' אמות ברשות הרבים .

בעי רב יוסף: תחב לה

את האפסר

בזקנה

[שקשר את זקן העז כלולאה ותחב את האפסר בתוכו],

מהו

שתצא עמו בשבת?

האם נאמר,

כיון דאי מנתח לה

שאם מתנתקת וקופצת לכאן ולכאן כדי לברוח מהאפסר

כאיב לה,

לכן

לא אתיא לנתוחא

.

או דלמא, זימנין דרפי

קשר הזקן,

ונפיל

האפסר,

ואתי לאיתויי

לאפסר

ד' אמות ברשות הרבים

. הילכך אסור שתצא בו.

ומסקינן:

תיקו!

תנן התם

: [להלן נד, ב]

ולא

יוצאת הפרה

ברצועה שבין קרניה

משום שמשאוי הוא לה.

אמר רב ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל.

חד אמר: בין

ברצועה הקשורה לה

לנוי

[שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה], ו

בין

אם היא קשורה בכדי

לשמר

אותה ולאוחזה בה,

אסור

שתצא בה. משום שפרה משתמרת בלא אחיזה, אלא מוליכה לפניו. והוא סובר, כל שמירה יתירה נחשבת כמשאוי.

וחד אמר: לנוי אסור

, שמשאוי הוא. אבל

לשמר מותר

, שסובר, ששמירה יתירה אינה משאוי.

אמר רב יוסף: תסתיים, דשמואל הוא

זה

דאמר: "לנוי אסור

, אבל

לשמר מותר

".

ד

הא

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: "הלכה כחנניא

" דנטירותא יתירתא אינה משאוי, כמבואר לעיל. ואם כן, אף רצועה הקשורה בכדי לשמר את הפרה אינה משאוי, אף שאין הפרה צריכה לכך.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

אדרבה, תסתיים דשמואל הוא

זה

דאמר: "בין לנוי ובין לשמר אסור

".

ד

הא

אמר רב יהודה אמר שמואל

: היו התלמידים

מחליפין

שאלתם

לפני רבי

ושאלו:

של זו בזו

[נאקה באפסר וגמל בחטם] -

מהו?

ואמרנו לעיל [נא, ב] שהספק הוא בגמל בחטם. שהיא נטירותא יתירתא, האם משאוי הוא.

ואמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ד' בהמות יוצאות באפסר: הסוס, הפרד, והגמל, והחמור

.

ולמד מדבריו שמואל: מאי

לאו, למעוטי גמל בחטם!

ואם כן סובר שמואל ש"כל נטירותא יתירתא, משאוי הוא" .

ומשנינן:

סמי

תדחה

הא

מימרא זו שאמר שמואל לעיל בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי,

מקמי הא

מפני המימרא שאמר שמואל "הלכה כחנניה". שהיא עיקר .

והוינן בה:

ומאי חזית דמסמית הא

מימרא זו שאמר בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי,

מקמי הא

מפני מימרא דרב הונא בשם שמואל?

אדרבה,

סמי הא

מה שאמר "הלכה כחנניה"

מקמיה הא

שאמר בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי.

ומשנינן: שדחינו מימרא זו בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, משום

דאשכחן

עוד מימרא מפורשת ד

שמואל הוא דאמר: לנוי אסור, לשמר מותר

.

דאתמר: רב חייא בר אשי, אמר

משמיה ד

רב: בין לנוי בין לשמר, אסור

.

ורב חייא בר אבין אמר

משמיה ד

שמואל: לנוי אסור

, אבל

לשמר מותר

.

ולכן דחינו את מה שדייק שמואל מדאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו רבי יוסי "ד' בהמות יוצאות באפסר", שגמל בחטם אסור.

מיתיבי

: פרה אדומה ש

קשרה בעליה במוסרה

[אפסר],

כשרה

למי חטאת, ולא נפסלת בכך משום עול.

ו

קשה.

אי סלקא דעתך

כרב שרצועה לא נחשבת כשימור לפרה, אלא

משאוי הוא

, אם כן מדוע היא כשרה? הרי

"אשר לא עלה עליה עול" אמר רחמנא

בפרה אדומה.

אלא מוכח ששמירה יתירה כרצועה אינה משא? ודוחה הגמרא:

אמר אביי

: שמדובר שם

במוליכה מעיר לעיר

. שאז היא צריכה למוסרה בשביל להוליכה [לפי שסתם פרה פונה למקום מרבצה]. ובאופן כזה אין זו שמירה יתירה, אלא דרכה בכך.

רבא אמר: שאני פרה

אדומה,

דדמיה

יקרין

, וצריכה שימור מיוחד. ולכן לא נחשבת המוסרה כמשאוי אצלה.

רבינא אמר

: שמדובר שם

ב

פרה

מורדת,

שצריכה שימור מיוחד, ואצל פרה כזו אין המוסרה נחשבת כמשאוי .

שנינו במשנה:

הסוס בשיר

. וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר.

והוינן בה:

מאי "יוצאין", ומאי "נמשכין

"?

אמר רב הונא: או יוצאין

ברצועה שקבועה בשיר כשהם

כרוכין

בה סביב צוארן,

או

יוצאין כשהם

נמשכין

על ידי האדם שאוחז את קצה הרצועה בידו.

והחידוש הוא, שאף על פי שאין האדם אוחז ברצועה, ואינם נשמרים על ידי השיר, אלא הוא עשוי לנוי בלבד, מכל מקום אינו משאוי, משום שדרכן בכך תמיד .

ושמואל אמר

: שכונת המשנה: כל בעלי השיר

יוצאין

כשהם

נמשכין

ברצועה היוצאת מהשיר משום שדרכם בשמירה כזו. אבל

ואין

הם

יוצאין כרוכין

ברצועה סביב צוארם. שאין בזה משום שימור, אלא נוי בעלמא. וכל שעשוי לנוי, אסור.

במתניתא תנא

: בעלי השיר

יוצאין

בשיר, כשהם

כרוכין

ברצועת השיר סביב צוארם, באופן שעדיין יכולים הם

לימשך

ברצועה. וכגון שעדיין נותר רווח בין צוארם לרצועה, שיוכל האדם להכניס בו את ידו ולמושכן. או שמניח מקצת מן הרצועה, שאם תברח ימהר ויאחז בקצה הרצועה. שבאופן כזה, משמש השיר גם לשמירת גופם, ולא רק לנוי בעלמא .

אמר רב יוסף: חזינא להו לעיגלי

ראיתי את העגלים

דבי רב הונא

, שהיו

יוצאין

באפסריהן

כרוכין בשבת

. שרב הונא לשיטתו, שיוצאין בין כרוכין ובין נמשכין.

כי אתא רב דימי, אמר

בשם

רבי חנינא: מולאות

[פרדות]

של בית רבי

היו

יוצאות באפסריהן בשבת

.

איבעיא להו

: אותן מולאות של בית רבי, היו יוצאין

כרוכין, או

דוקא

נמשכין?

ורבי חנינא מחדש שמולאות משתמרות באפסר, ואינו משאוי אצלן.

ופשטינן:

תא שמע, דכי אתא רב שמואל בר רב יהודה, אמר

בשם

רבי חנינא: מולאות של בית רבי

היו

יוצאות באפסריהן כרוכים

סביב צוארן

בשבת

. כרב הונא, ולא כשמואל .

אמרוה רבנן קמיה דרב אסי: הא ד

אמר

רב שמואל בר רב יהודה

בשם רבי חנינא שיוצאין אף כרוכין,

לא צריכא

לחדש זאת. שהרי

מ

עדותו

דרב דימי נפקא

לן דין זה.

משום

דאי סלקא דעתך דרב דימי

לא אמר בשם רבי חנינא "יוצאין כרוכין", אלא "יוצאין

נמשכין

" בלבד

קאמר

, הוא לא חידש כלום.

משום שאם הוא בא רק לחדש שמותר לצאת בנטירותא יתירתא, ואינו נחשב משא, הלא

מדרב יהודה אמר שמואל נפקא

לן דין זה.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין היו לפני רבי: של זו בזו, מהו?

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס, והפרד, והגמל והחמור

. ומוכח שמולאות [פרדות] יוצאות באפסר.

אמר להו רב אסי

: שבאמת אפשר להעמיד את דברי רב דימי ב"יוצאין נמשכין". ובכל זאת

איצטריך להו

לחידושו של רב דימי.

דאי

מהמימרא

מדרב יהודה

אמר שמואל ["ד' בהמות יוצאות באפסר"]

נפקא,

נבא ללמוד זאת, יש לדחות את הראיה. משום ד

הוה אמינא

, דאף ש

אמר לפניו

[לפני רבי] רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו. אבל

לא קיבלה

רבי

מיניה

[ממנו].

קא משמע לן

המימרא

דרבי דימי

, שכך ההלכה שהפרדות יוצאות באפסר.

וכיון שכן, שוב יש חידוש בדברי רב יהודה בר שמואל.

ו

אי

מ

דרב דימי, הוה אמינא

, שיוצאין, דוקא ב

נמשכין. אבל

כשהם

כרוכין לא

יצאו.

קא משמע לן

רב יהודה בר שמואל, שיוצאין אף כרוכין.

שנינו במתניתין:

ומזין עליהן

[על השירים]

וטובלן במקומן.

ומקשינן:

למימרא, ד

שירים

בני קבולי טומאה נינהו?

והתנן: טבעת

של

אדם

היא תכשיט והרי היא

טמאה

, דהיינו ראויה לקבל טומאה מדין תכשיט. אבל

טבעת של בהמה, ו

טבעת שעושים בראש ידות ה

כלים, ושאר כל טבעות

[כגון העשויות לדלת], הרי הן

טהורות

משום שאינם כלים. ואף משום תכשיט לא מקבלים טומאה, לפי שאין תכשיט לכלי ולבהמה .

ואם כן קשה, איך שנינו טבילה והזאה לשיר, הרי אינו מקבל טומאה?