Schabbat 155a — Talmud auf Deutsch

ואם

נעץ

יתד באילן, ותלה בה

ביתד

כלכלה

[סל] ונתן בה את עירובו - אם תלאה

למעלה מ

גובה

עשרה טפחים

, אין

עירובו עירוב

. שהרי הוא מתכוין לעשות לו מקום שביתה על הקרקע שמתחת לאילן, שהיא רשות הרבים, ולא באילן גופו. והכלכלה שנמצאת בגובה י' טפחים, חשובה כרשות היחיד. שסתם כלכלה רחבה ד' טפחים. וכל דבר שהוא גבוה י' ורחב ד', הרי הוא רשות היחיד. נמצא דאינו יכול ליטול בשבת את עירובו ולאוכלו. שהרי הוא מוציא בכך מרשות היחיד לרשות הרבים. וכיון דאינה סעודה הראויה לו, אינו קונה שביתה על ידה.

ואם תלה את עירובו על האילן

למטה מגובה י' טפחים, עירובו עירוב

. שבפחות מי' אין הכלכלה נעשית רשות היחיד. נמצא דהוא ועירובו ברשות הרבים , ושרי ליטלו ולאכלו.

ודייקינן:

טעמא

דמותר לו ליטול את העירוב מהכלכלה, ולא חשיב כמשתמש באילן, היינו משום

דנעץ יתד באילן

, ועליו תלה את הכלכלה. דהיתד חשוב כצידי אילן. והכלכלה שתלויה עליו הויא צדדי צדדין של אילן. וכשנוטל את העירוב ממנה, אינו אלא כמשתמש בצידי צדדין.

הא

אם

לא נעץ

יתד, אלא תלה את הכלכלה גופה באילן, נעשית הכלכלה כצידי אילן. ואסור ליטול הימנה את העירוב, משום דחשיב כמשתמש בצידי אילן. לפיכך,

אפילו

אם תלאה

למטה מי' טפחים, אין עירובו עירוב

. שכל שאינו יכול לאוכלו בשבת, לא חשיב עירוב .

ואסיק לקושיין:

והא האי תנא

דאין מכשיר בלא נעיצת יתד, בהכרח

דקאסר

השתמשות

בצדדין

. ואפילו הכי מכשיר בנעץ יתד. אלמא,

קשרי

השתמשות

בצדי צדדין

. וקשיא לרבא דאמר "מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין".

אמר רב פפא

: לעולם קסבר האי תנא, דצדדין נמי מותרין. והא דמיירי דוקא בנעץ יתד, היינו משום ד

הכא בכלכלה דחוקה עסקינן

. שפיה צר, ונכנסת ידו לתוכה בדוחק. ומשום כן, אם תלויה הכלכלה על האילן עצמו כשמוציא את העירוב ממנה הרי

קמניד ליה לאילן

בכך.

ו

נמצא

קמשמש באילן גופיה

. הלכך אינו מתיר אלא בנעץ יתד, ותלה עליו את הכלכלה. דבהכי, אינו מניד את האילן כשנוטל את העירוב.

ו

מסקינן:

הלכתא, דצדדין

של אילן

אסורין

בהשתמשות.

וצדי צדדין מותרין

בהשתמשות.

אמר רב אשי: השתא דאמרת "צדדין אסורין

" -

האי דרגא דמדלא

[סולם שעולים בו לסוכת שומרים, העשויה על גבי קונדסין גבוהים] שהיא סמוכה לאילן,

לא

לינחיה איניש

לסולם,

אדיקלא

. משום

דהוו להו צדדין

. וכשעולה, נמצא משתמש בצדדי האילן.

אלא לינחיה

לסולם

אגוואזי

[יתד]

לבר מדיקלא

. שיתקע יתד בצד הדקל ובו יסמוך את הסולם. נמצא משתמש בצידי צדדין, דמותרים.

וכי סליק

[מתחיל לעלות] בסולם,

לא לינח כרעיה

[לא יניח רגלו]

אגוואזי

שנעץ בדקל, שהרי משתמש בכך בצידי הדקל.

אלא ליתנח

לרגלו על שלבי הסולם, או

אקנין

שיוצאין מהקונדסין שעליהם ניצבת הסוכה .

מתניתין:

מתירין פקיעי עמיר

[חבילות קש של שבלים]

לפני בהמה

בשבת למאכלה.

ומפספסין

[מפזרים] לפניה

את הכיפין

[בגמרא מפרש מה הם "כיפין"]. שכן דרך לפזרן לפני הבהמה. משום שכשהם דחוקים, הם מתחממים, והבהמה קצה בהם.

אבל לא

מפספסין לפניה

את הזרדין

[בגמרא מפרש מה הם "זרדין"]. ופלוגתא היא בגמרא, בפירוש כל רישא דמתניתין.

אין מרסקין

בשבת,

לא את השחת

[תבואה שלא הגיעה לגמר בישולה],

ולא את החרובין, לפני בהמה. בין

בהמה

דקה, ובין

בהמה

גסה

. ובגמרא יבואר טעמא.

רבי יהודה מתיר בחרובין

, לרסקם

ל

בהמה

דקה.

גמרא:

שנינו במתניתין: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזרדין.

אמר רב הונא: הן הן פקיעין, הן הן כיפין

. וכולן הן חבילות קשין של שבלים. אלא חלוקים הם בכך, שה

פקיעין

קשורים ב

תרי

קשרים. וה

כיפין

קשורים ב

תלתא

קשרים.

אבל

זרדין

אינם מאותו המין, אלא הם ענפים לחים

דארזי

[ארז].

והכי קאמר: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ואף מפספסין

[מפזרין] אותם לפניה. ומותר לטרוח בהם, מאחר ואף בעודם קשורים הם אוכל. ואינו מתירן ומפספסן אלא כדי להכשירם טפי.

והוא הדין לכיפין

, שמתירין ומפספסין אותם. ואף שהם קשורים בשלשה קשרים, ונפיש טירחייהו, אפילו הכי מותר. לפי דמעיקרא אוכלין הם.

"אבל לא את הזרדין

" - שלא התירו בהם

לא לפספס ולא להתיר

. דמעיקרא, סתמייהו לאו לאכילה הם עומדים. וכשמתירין ומפספסין משוה אותם לאוכל. ואסור, משום דקא מוליד אוכלא בשבת.

אמר רב חסדא: מאי טעמא דרב הונא?

משום ד

קא סבר: למטרח באוכלא, טרחינן

. אבל

לשוויי אוכלא לא משוינן

. דאסור משום "מוליד".

רב יהודה אמר

: לא כן הוא פירושא דמתניתין. אלא

הן הן פקיעין, הן הן זרדין

. ותרוייהו, חבילות קש מחוברות הן. אלא ד

פקיעין

קשורים ב

תרי

קשרים, ו

זרדין

קשורים

בתלתא

קשרים.

ו

"כיפין

" אינם ממין זה. אלא הם ענפים

דארזי

.

והכי קאמר: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. אבל פספוסי לא

מפספסין אותן. משום שכל זמן שהם קשורים, לאו אוכלא נינהו . הלכך מותר להתירן, כדי לעשותם אוכל, משום צערא דבהמה. אבל לפספס אסור. משום שאף בלא כן הם אוכל. ואין הפספוס אלא לתענוג הבהמה בעלמא. וכל דבר שהוא כבר אוכל, אסור לטרוח בו בשבת כדי ליפותו טפי.

ו

כיפין

, כיון דבלא פספוס לא חשיבי אוכלא,

פספוסי נמי מפספסינן

. דהא לאשוויי אוכלא מותר.

"אבל לא

את

הזרדין

" - שלא התירו

לפספס

אותם,

אלא להתירם

בלבד . שדינם כפקיעין לכל דבר.

אמר רבא: מאי טעמא דרב יהודה?

-

קסבר: שווי אוכלא משוינן

. משום שכשאין לבהמה מה לאכול אית לה צערא. אבל אחר דאיכא כבר אוכל,

מטרח באוכלא לא טרחינן

. דהא אינו אלא לתענוג בעלמא.

תנן: אין מרסקין את השחת ואת החרובין, לפני בהמה. בין דקה, ובין גסה

.

והוינן בה:

מאי לאו, "חרובין" דומיא ד"שחת

".

מה שחת

דהיא

רכיכי

וראויה למאכל,

אף חרובין

איירי ב

דרכיכי

. וכיון דחשיבי אוכל אף קודם ריסוקן, אין הריסוק אלא לתענוג הבהמה.

אלמא

, אף דהוו כבר אוכל, אסור לרסקם. משום ד

לא טרחינן באוכלא. ותיובתא דרב

הונא

דאמר "למטרח באוכלא טרחינן".

ומשנינן:

אמר לך רב הונא, לא

בהכי איירי מתניתין. אלא בחרובין קשים, שאינם ראויים לאוכל בלא ריסוק. ו

שחת

נמי

דומיא דחרובין. מה חרובין דאקושי

[קשים, וכגון שיבשו],

אף שחת דאקושי.

והוינן בה:

היכי משכחת לה

שחת קשה?

ומשנינן:

בעלי

[עיירים בני חמורים]

זוטרי

. שהשחת קשה להם. וצריכה ריסוק, כדי שיוכלו לאוכלה.

ומאחר דבלאו ריסוק לאו אוכלא נינהו, אסור לרסקם. משום דקא מוליד אוכלא.

תא שמע: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה

. משמע,

לדקה אין

, אבל לרסק חרובין

לגסה לא

התיר.

ומקשינן:

אי אמרת בשלמא

כרב יהודה, דבחרובין רכין איירי,

ותנא קמא סבר

דלא מרסקין, משום ד

מיטרח באוכלא לא טרחינן

, ודוקא

שוויי

אוכלא

משוינן

, שפיר. ד

היינו דקא אמר: רבי יהודה

מתיר

חרובין לדקה

. משום דקסבר, אף חרובין רכין נמי אינם ראויים לאכילת בהמה דקה בלא ריסוק. ולאו טירחא באוכל היא, אלא

שיווי אוכלא הוא,

ומותר.

אלא אי אמרת

כרב הונא, דבחרובין קשין איירי,

ותנא קמא סבר שווי אוכלא לא משוינן

, ודוקא

מיטרח באוכלא מטרחינן,

בהכרח דרבי יהודה סבר, דאוכל הוא. ולא אשוויי אוכלא הוא, אלא מיטרח באוכלא. ואם כן אמאי

רבי יהודה מתיר

לרסק

בחרובין

דוקא

ל

בהמה

דקה?

הא

כל שכן

שיש לו להתיר

לגסה

. שהרי אם לדקה הם ראויים מעיקרא, כל שכן דראויים לגסה.

[וליכא למימר דרבי יהודה מפיך, וסבר דאשוויי אוכלא משוינן ומיטרח באוכלא לא טרחינן, דהא איירי בקשים, וגבי גסה נמי אשוויי אוכלא הוא .

ועוד, דאם כן הוה ליה למישרי נמי להתיר ולפספס בזרדין].

ומשנינן:

מי סברת

ד

"דקה

" דמתיר בה רבי יהודה, דוקא בהמה

דקה ממש

היא? לא כן הוא. אלא

מאי "דקה

" - בהמה

גסה

היא. ודוקא ב"גסה" מתיר רבי יהודה. משום דקסבר, אף חרובין קשין הם ראויים לאכילה אצלה מעיקרא. ולאו אשוויי אוכלא הוא. אלא מיטרח באוכלא הוא, דשרי.

ואמאי קרי

לה "דקה

"? - משום

דדייקא

[כוססת]

באוכלא

וטוחנתו בפיה היטב. לפיכך אינה צריכה ריסוק. אבל דקה שאינה יכולה לטוחנם בפיה בלא ריסוק, הרי על ידי הריסוק הם נעשים לגביה אוכלא, ואסור.

ושוב מקשינן:

והא מדקתני רישא

דתנא קמא אסר,

"בין

ב

דקה ובין בגסה

", והתם "דקה" ו"גסה" כפשוטם הם,

מכלל

דהא

ד

קאמר

רבי יהודה "דקה

", נמי

דקה ממש

היא. דהא רבי יהודה אתנא קמא קאי.

ומסקינן:

קשיא

. ושיטת רב הונא בפירושא דמתניתין סלקא בתיובתא.