Schabbat 150a — Talmud auf Deutsch

אמר רב יהודה אמר רב: בבבל מישתעי האי קרא. והכי קאמר:

שבתה אומה זו שאמרה

לכל:

מדוד

מעות ודינרי זהב

והבא

. ש"מדהבה" הוא נוטריקון של "מדוד והבא".

ואיכא דאמרי

: "מדהבה" - שאמרה לכל:

מאד מאד הביא, בלא מדה

.

ולאחר שירד נבוכדנצר ממלכותו, ושכן ז' שנים בין בהמות וחיות ואכל עשב כמותם, חזר שוב למלכותו. ואמר

"ורבו יתירה

הוספת לי

". כלומר, גדולה יתירה נתוספה לי, יותר מאשר במלכותי הראשונה.

אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא: מלמד, שרכב

נבוכדנצר

על ארי זכר, וקשר תנין

גדול

בראשו

של הארי, לשמש לו כאפסר . וזו היא הגדולה שנתוספה לו.

לקיים מה שנאמר, "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו

".

מתניתין:

לא ישכור אדם פועלים בשבת

. ואף לא ישכרם לצורך מחר. משום דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר". שלא יהיו חפציך של שבת כחפציך של חול .

שאסור לנו בשבת הדבור והעצה וההשתדלות בשום דבר מן הדברים האסורים בשבת, אף שברצוננו שייעשה לאחר השבת [פירוש המשניות להרמב"ם].

ו

כן

לא יאמר אדם לחבירו

בשבת,

לשכור לו פועלים

. ובגמרא יבואר למאי איצטריך לה.

אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים, ולהביא פירות

. כלומר, אסור לו לאדם לקרב את עצמו בשבת לסוף תחום שבת המותר, כדי להיות שם עם חשיכה של מוצאי שבת, ולהתקרב כמה שיותר למקום הפועלים או למקום הפרדס הנמצאים מחוץ לתחום, כדי שיוכל מיד במוצאי שבת לצאת מן התחום, לילך עד המקום ההוא ולשכור פועלים או להביא פירות. שמאחר והבאת הפירות או שכירות הפועלים אסורות בשבת, אסור אף להחשיך בעבורם .

אבל מחשיך

[הולך בשבת עד סוף התחום]

הוא

כדי להיות קרוב לפרדס הנמצא מחוץ לתחום, בשביל שיוכל לצאת לשם מיד במוצאי שבת

לשמור

את פירותיו. שהרי אילו היו הפירות בתוך התחום, היתה שמירתם מותרת בשבת . הלכך מותר אף להחשיך עליה.

ומשכבר יצא במוצאי שבת לפרדס כדי לשמור את פירותיו, אף

מביא פירות בידו

. ולא מיקרי דהחשיך לצורך הבאת הפירות. שהרי עיקר מחשבתו לא היתה לכך, אלא לשם השמירה.

כלל אמר אבא שאול: כל דבר שאני זכאי

[רשאי]

באמירתו

בשבת לנכרי או לחבירי שיעשה לי במוצאי שבת, אף

רשאי אני

לילך בשבילו בשבת עד סוף התחום

ולהחשיך עליו

, כדי לצאת אליו מיד במוצאי שבת.

גמרא:

שנינו במתניתין: וכן לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

והוינן בה: מאחר דתנן "לא ישכור אדם פועלים", פשיטא דאף לא יאמר לחבירו.

דמאי שנא הוא ומאי שנא חבירו?

הא כיון דאף חבירו אסור בכך, כששולחו הוא עובר משום "לפני עור לא תתן מכשול" .

אמר רב פפא

: מתניתין אתא לאשמועינן, דאסור לומר אף ל

חבר נכרי

שישכור לו פועלים.

מתקיף לה רב אשי

: הא נמי פשיטא. שהרי

אמירה לנכרי

אסורה משום

שבות

. וכבר סתמה רבי לעיל במתניתין, "נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה" . שאף זה אסור משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" .

אלא

אמר רב אשי: אפילו תימא

דמתניתין איירי

בחבירו ישראל, הא

דיוקא

קא משמע לן. לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים. אבל אומר אדם לחבירו: ה

אם

נראה שתעמוד עמי לערב?

ואף ששניהם יודעים שמתכוין לשוכרו לפעולתו למוצאי שבת, מותר. מאחר ואינו מפרש להדיא דלשם כך הוא מזמינו .

ומתניתין מני, כרבי יהושע בן קרחה

היא

. דתניא: רבי יהושע בן קרחה

אומר: אומר אדם לחבירו: הנראה שתעמוד עמי לערב?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה

.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה?

משום

דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר

". משמע, דוקא

דבור

של חול

אסור

בשבת. אבל

הרהור מותר

. וכיון דאינו מפרש בפיו שהוא מבקש לשוכרו, מותר .

רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא

: וכי

מי אמר רבי יוחנן

דדוקא

דיבור

חול בשבת

אסור

, אבל

הרהור מותר?

והרי לפי זה,

אלמא

סבר רבי יחנן ד

הרהור לאו כדיבור דמי

. והא ליכא למימר הכי. דהלא בעלמא סבר רבי יוחנן דהרהור כדיבור דמי.

ד

האמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר

בדברי תורה.

חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא

. לפי שהם מקומות מאוסים. ומדקאמר דאף הרהור אסור, אלמא הרהור כדיבור דמי.

ומשנינן: לעולם הרהור לאו כדיבור דמי.

ושאני התם

, בדברי תורה, דאסורים בבית הכסא, משום

דבעינן "והיה מחניך קדוש

". דקאמר קרא, מקום חנייתך יהיה בקדושה, משום דישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה.

ו

בבית הכסא הא

ליכא

. ולא כתיב התם בדוקא "דיבור". הלכך ילפינן נמי דהרהור אסור. אבל גבי דיבור חול בשבת, כתיב "ודבר דבר". הלכך דוקא דיבור אסור .

ושוב מקשינן:

הכא

, בדברי תורה,

נמי כתיב

בסיפיה דההוא קרא,

"ולא יראה בך ערות דבר

". הרי דאף באיסור זה כתיב "דבר", דמשמע דיבור. ואי אף הרהור אסור, בהכרח דהרהור כדיבור דמי. ושוב נימא הכי נמי לענין שבת.

ומשנינן: לעולם איסור דברי תורה בבית הכסא לאו בדיבור תליא. ו

ההוא

"דבר",

מיבעי ליה לכדרב יהודה.

דאמר רב יהודה: עכו"ם ערום

-

אסור לקרות קרית שמע כנגדו

.

והוינן בה:

מאי איריא עכו"ם

ערום, והא

אפילו ישראל

ערום

נמי

אסור לקרות כנגדו, משום דהוי כנגד ערוה.

ומשנינן:

לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא ישראל

ערום, דפשיטא

דאסור

לקרות כנגדו.

אבל עכו"ם

, הוי אמינא דמותר לקרות כנגדו,

כיון דכתיב ביה "אשר בשר חמורים בשרם

". ולכך

אימא

ד

שפיר דמי

ולא חשיב כערוה.

קא משמע לן

דאף עכו"ם ערום הוי ערוה, ואסור לקרות כנגדו.

והוינן:

ואימא הכי נמי

, דכיון דבשרם הוא כבשר חמורים, אינו קרוי "ערוה".

ומשנינן: ליכא למימר הכי. דהא

אמר קרא

בנח,

"וערות אביהם לא ראו

". אלמא אף בבני נח היא קרויה "ערוה".

ואיסור זה של אמירת דבר שבקדושה כנגד ערוה, ילפינן מ"ולא יראה בך ערות דבר".

והאי איסורא אינו נוהג אלא בדיבור. משום דכתיב ביה "דבר". אבל הרהור מותר. משום דהרהור לאו כדיבור דמי.

אבל בית הכסא ובית המרחץ, דאסורים בדברי תורה משום "והיה מחניך קדוש", אסורים אף בהרהור. דהא לא כתיב בהו "דיבור" בדוקא.

ומקשינן:

ודיבור

של חול בשבת

מי אסיר?

והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו: חשבונות של מצוה, מותר לחשבן בשבת

.

ו

כן

אמר רב אלעזר: פוסקים צדקה לעניים בשבת

.

ו

כן

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: מפקחין פיקוח נפש

[משגיחין על דברים שיש בהם סכנה לרבים],

ופיקוח רבים

[כגון ענייני השלטון]

בשבת

.

ו

כן

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הולכין לטרטיאות וקרקסאות ולבסילקאות

[מיני פלטרין] ומתאספין שם לבית הועד,

כדי לפקח על עסקי רבים, בשבת

.

ו

כן

תנא דבי מנשה: משדכין על התינוקות

כדי

ליארס

אותם,

בשבת. ו

כן נושאים ונותנים עם המלמדים

על התינוק

, כדי

ללמדו ספר, וללמדו אומנות

. וכל אלו, יש בהם משום דיבור חול. ואפילו הכי מותר לדבר בהם בשבת. ואי דרשינן מקרא ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" לאסור דיבור חול, הרי מדאורייתא הוא אסור . ואם כן, אף דיבור של מצוה יש לאסור [תוספות].

ומשנינן: שאני כל אלו, משום דצרכי מצוה הם. ודוקא דיבורי חול דרשות אסורים. דהא

אמר קרא "ממצוא חפצך ודבר דבר

". ודרשינן,

חפציך אסורים

, אבל

חפצי שמים מותרין

.

ואף תינוק ללמדו אומנות חשיב חפצי שמים. משום דמצוה ללמדו אומנות. שכל שאינו מלמדו אומנות, מלמדו לסטות.

אמר רב יהודה אמר שמואל: חשבונות של מלך

, כלומר, חשבונות שאין לו שום צורך בהן ואינם נוגעים אליו [כגון שמחשב כמה הוצאות צריך להוציא בשביל לבנות בית, והוא אינו עוסק כעת בבנין ביתו. ו"מלך" היינו נוטריקון של "מה לך", כלומר, שאין לך צורך בחשבונות אלו],

ו

חשבונות

של מה בכך

, שאף שבעבר היה לו צורך בהם אלא שעתה כבר אין לו נפקא מינה מהם [כגון, כך וכך הוצאתי בבנין זה] -

מותר לחשבן בשבת

.

תניא נמי הכי: חשבונות שעברו. ו

כן חשבונות

שעתידין להיות

לו,

אסור לחשבן

בשבת.