Schabbat 133a — Talmud auf Deutsch

ו

אמרינן: הא

ד

פליגי

רבא ורב ספרא,

אי מילה בזמנה דוחה צרעת, נפקא לן מקל וחומר, פלוגתא ד

תנאי היא.

דתניא

: כתיב: "וביום השמיני ימול

בשר

ערלתו". "בשר", יתורא הוא, והיה לו לכתוב: "ימול ערלתו",

ו

קא אתי לדרשא, ש

אף על פי שיש שם

, במקום המילה,

בהרת

, שהיא נגע צרעת שאסור לקצצו,

ימול. דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: אינו צריך

לדרשה. שהרי אם

שבת

שהיא

חמורה,

שעונשה בסקילה, מילה

דוחה

אותה.

צרעת

, שאיסורה הוא רק "איסור עשה" של "השמר בנגע הצרעת" -

לא כל שכן

שמצות מילה תהא דוחה אותה?

אמר מר

: הא דאמרינן:

"בשר", אף על פי שיש שם בהרת ימול, דברי רבי יאשיה.

והוינן בה:

הא, למה לי קרא?

הרי

דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר.

אמר אביי: לא נצרכה

קרא,

אלא ל

שיטת

רבי יהודה

.

דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.

רבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון,

נמי הכא בעינן קרא להתיר מילה בצרעת, שהרי

מודה רבי שמעון ב

עשיה שהיא

"פסיק רישיה ולא ימות"

[פעולה שהתוצאה היא נגררת בהכרח, הרי היא כפעולה בכונה].

ותמהינן:

ו

כי

אביי לית ליה האי סברא?

והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות

שאסור?

ומבארינן:

בתר דשמעה

לה

מרבא, סברה,

קבלה ממנו.

איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא

.

כתיב:

"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולע שו ת".

ודרשינן:

"לעשות

", לחתוך את הנגע במתכוין,

אי אתה עושה. אבל אתה עושה

אותו

שלא במתכוון, כגון:

בסיב

. שאין אדם שיש לו נגע ברגל צריך להמנע מלדחוק את הסיב שהוא קושר בו את מנעלו

שעל גבי רגלו

, למרות שעל ידי דחיקת הסיב ישתפשף הנגע ויקצץ.

ו

כן רשאי לישא משאות

במוט שעל גבי כתיפו,

והחיכוך של המוט יסיר את הנגע.

ואם עברה הבהרת

בכך,

עברה,

ואין בכך כלום [ולכן כתוב "לעשות", שרשאי לעשות מלאכתו].

ופרכינן:

והא למה לי קרא

להתירו? הרי

דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר.

אמר אביי: לא נצרכה אלא לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור.

ורבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

ותמהינן:

ו

כי

אביי לית ליה האי סברא

דפסיק רישא שאסור?

והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?

ומשנינן:

לבתר דשמעה

אביי

מרבא, סברה

, קבלה.

ו

מבארינן השתא למאי דסלקא דעתן ד

אביי אליבא דרבי שמעון

שהוא חולק אף בעשיה שהיא "פסיק רישיה": אם כן,

האי

יתורא דקרא

"בשר"

-

מאי עביד ליה?

אמר רב עמרם

: איצטריך קרא,

ב

איש ולא בתינוק, ש

אומר

למוהל שמל אותו כי

לקוץ בהרתו הוא מתכוין

במילתו, כדי להיטהר מהנגע. ועל אף שאין הוא עצמו חותך את הנגע אלא המוהל, הדבר אסור לו, שעובר בכך משום השמר בנגע הצרעת, וממילא אסור למוהל למול כדי שלא להכשילו.

והוינן בה:

תינח

מילת אדם

גדול,

שכונתו להיטהר אוסרת את מעשה המילה.

קטן

שאין בו דעת והמוהל אינו מתכון לטהרו -

מאי איכא למימר?

ומבארינן:

אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן

הבא למול את בנו כי

לקוץ בהרת דבנו

כדי לטהרו

הוא קא מתכוין

[והיינו, שלאבי הבן, החפץ בטובת בנו, נוח בטהרתו, והרי הוא כמתכוון לטהרו, אפילו לא אומר זאת במפורש. ריטב"א].

ומקשינן:

ואי איכא

אדם

אחר

שאינו חושש לטהרו,

ליעבד אחר?

שהרי אתה יכול לקיים את העשה ללא עקירת הלאו.

[מלשונו של רש"י משמע שאין לו לאב להיות נוכח כלל בשעת המילה, כי כוונתו של האב היא גם לטהרתו, ונוכחותו במקום המילה עם כוונתו לטהר, גורמת כי מעשה המילה יוגדר כמעשה טהרה לפי שהמוהל מקיים את שליחותו של האב, שהוא המצווה למול את בנו].

ד

הא

אמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים

את

שניהם מוטב, ואם לאו, יבוא עשה וידחה לא תעשה.

ומשנינן: הכא איירי

דליכא

אדם

אחר.

אמר מר:

יום טוב אינה דוחה אלא

מילה שהיא

בזמנה בלבד.

והוינן בה:

מנא הני מילי?

אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא "לא תותירו ממנו עד בקר,

והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו".

האי "בוקר" תניינא יתירא הוא,

שאין תלמוד

, צורך,

לומר "עד בקר

" [השני בפסוק].

מה תלמוד לומר "עד בקר"?

בא הכתוב ליתן לו

, לפסח,

בקר שני לשריפתו.

והכי פירושא דקרא "והנותר ממנו עד בקר" של יום טוב ראשון, בבקר שני תשרפהו.

מכאן שעשיה של חול אסורה ביום טוב. והוא הדין למילה שלא בזמנה שאסורה ביום טוב.

אביי אמר: אמר קרא "עולת שבת בשבתו". ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב.

וכשם שאין אברי תמיד של ערב יום טוב קרבים ביום טוב, הוא הדין למילה שלא בזמנה.

רבא אמר: אמר קרא

"אך אשר יאכל לכל נפש

הוא לבדו יעשה לכם".

ודרשינן:

"הוא"

האוכל עצמו, יעשה ביום טוב,

ולא מכשירין

של אוכל נפש [כהכנת הסכין והשפוד] נעשים ביום טוב.

רב אשי אמר: "שבתון", עשה הוא. והוה ליה

איסור מלאכה ב

יום טוב, עשה ולא תעשה. ואין עשה

של מילה שלא בזמנה,

דוחה לא תעשה ועשה.

אבל מילה בזמנה איתרבי מדכתיב "ביום", ואפילו בשבת.

שנינו במשנה:

כלל אמר רבי עקיבא

: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כ

דברי

רבי עקי בא.

ותנן נמי גבי

קרבן

פסח, כי האי גוונא

:

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת.

כגון הבאת הקרבן מחוץ לתחום, או חתיכת יבלתו,

אינה דוחה את השבת. שחיטה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, דוחה את השבת.

ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקי בא.

ו

מבארינן:

צריכה

רב יהודה אמר רב לאשמועינן גם גבי מילה וגם גבי פסח שאין מכשירין דוחין שבת.

דאי אשמעינן

רק

גבי מילה,

הוה אמינא:

התם

דוקא

הוא דמכשירין דאפשר לעשות מאתמול

לא דחו שבת,

משום דליכא כרת.

שהרי האב אינו מחוייב כרת על אי קיום מצות מילת בנו. ואילו הקטן עצמו לאו בר עונשין הוא.

אבל פסח, דאיכא

עונש

כרת

בביטולו,

אימא לידחו שבת,

קא משמע לן.

ואי אשמעינן

רק

גבי פסח,

הוה אמינא, דמכשירי מצות הקרבת קרבן פסח לא דחו

משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות

.

אבל מילה, דנכרתו עליה י"ג בריתות, אימא לידחו

מכשיריה

שבת,

הילכך

צריכא

רב יהודה אמר רב להשמיענו שאינם דוחים שבת.

מתניתין:

עושין כל צרכי מילה בשבת

:

מוהלין

מלים וחותכים את הערלה.

ופורעין

מקלפים ומסירים את העור הדק המכסה את ראש הגיד.

ומוצצין

את הדם, אף שהוא עשיית חבורה, שהדם יוצא מכח המציצה [רש"י].

ונותנין עליה אספלנית,

תחבושת,

וכמון,

מין צמח שמועיל לרפואה.

וצריך לכתוש את הכמון מערב שבת. ו

אם

לא שחק

אותו

מערב שבת, לועס בשיניו,

, כדי לשנות מדרכו בימות החול.

ונותן

על מקום המילה.

רגילים היו לערב יין ושמן וליתנם על מקום המילה לרפואה.

אם לא טרף,

עירב

יין ושמן מערב שבת,

אסור לו לטרוף בשבת. אלא

ינתן זה

בפני

עצמו, וזה ב

פני

עצמו,

על מקום המילה.

ואין עושין לה

למילה,

חלוק,

חתיכת בגד נקובה שמלבישים על ראש הגיד וקושרים שם כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד. ואסור

לכתחילה

לעשותו בשבת.

ו

אם לא התקין,

הזמין,

מערב שבת, כורך על אצבעו

כדרך מלבוש כדי לשנות מדרך הוצאה בחול.

ומביא

למקום המילה,

ואפילו מחצר אחרת,

אף שלא נשתתפו החצרות יחד. אבל דרך רשות הרבים אסור. [שו"ע סי' של"א סעיף ח' ומג"א שם].