Schabbat 114b — Talmud auf Deutsch

אמר רבי זירא

:

כי הוינא

כשלמדתי תורה

בבבל

, לפני שעליתי לארץ ישראל,

הוה אמרי

, סברתי לומר, כי:

הא דתניא: יום הכפורים שחל להיות ערב שבת

-

לא היו תוקעין

לפני כניסת שבת את ששת התקיעות שתוקעים בכל ערב שבת, לפי שתקיעות אלו נועדו להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין יום החול לשבת, ואילו ביום הכיפורים אין עושין מלאכה.

ו

אם היה יום הכיפורים חל

במוצאי שבת, לא היו מבדילין

בו בתפילה, לומר בה ברכת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", כשם שמבדילין ביום טוב שחל במוצאי שבת. לפי שגם יום הכיפורים נקרא שבת -

ברייתא זאת -

דברי הכל היא!

ולא העליתי בדעתי, בהיותי בבבל, שהיא תלויה במחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא שבמשנתנו.

אבל

כי סליקנא להתם,

כשעליתי לארץ ישראל,

אשכחיתיה

מצאתי

ליהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, דיתיב וקאמר

: ברייתא זאת -

רבי עקיבא היא

. שלפיו יום הכיפורים ושבת שוים בחומרתן, ולכן אין צורך להבדיל ביניהם בתקיעות.

דאי רבי ישמעאל, כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים

נמצא שיום הכיפורים קל משבת, ואם כן, צריך

ליתקע

ביום הכיפורים שחל בערב שבת, לפני כניסת השבת, משתי סיבות:

א. כדי להבטיל את הכהנים מלהקריב את חלבי יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת, בשבת.

ב.

כי היכי דליהוי ידעי

לשנים אחרות, שכאשר יחול יום הכיפורים במוצאי שבת, ואז לא יתקעו בשבת לפני כניסת יום הכיפורים - ידעו הכהנים מכך שלא תקעו בשבת לפני כניסת יום הכיפורים,

דחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים.

ואמינא ליה אנא: כהנים זריזין הן

, ואין להם צורך בתקיעות כדי שיהיה להם סימן לזכור את ההלכה שחלבי שבת קריבים ביום הכיפורים ולא להיפך. ולעולם גם לרבי ישמעאל אין תוקעין.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: מי אמרינן כהנים זריזין הן

ואין להם צורך בתקיעות?

והתנן

במסכת סוכה, ביחס למנין התקיעות במקדש בכל יום, כי בערב שבת היו מוסיפין במקדש

שלש

תקיעות כדי

להבטיל את העם

ממלאכה

. ולאחר מכן תקעו עוד

שלש

כדי

להבדיל בין קודש לחול

, שמעתה כבר התקדש יום השבת.

ומשמע שתקיעות אלו היו מיועדות לכהנים במקדש, ומוכח שאין לסמוך על זריזות הכהנים!?

ומשנינן: לא היו תקיעות אלו מיועדות לכהנים אלא לעם שבירושלים.

ו

כדאמר אביי

בענין הזמן הראוי לקריאת שמע עם זריחת החמה, שהיה במקדש סימן לעם שבירושלים להכיר אימתי הוא זמנה בשחרית, בנצנוץ השמש על נברשת הזהב שנדבה הליני המלכה.

ואמר אביי שלא היה זה סימן לכהנים, כיון שהם קראו קריאת שמע בזמן אחר, אלא

לשאר עמא דבירושלים

.

הכא נמי

, התקיעות שבמקדש היו

לשאר עמא דבירושלים.

ותו הוינן בה:

וליתקע

ביום הכיפורים שחל בערב שבת, סמוך לשבת,

כי היכי דלידעי

, כדי שידעו הכל שיום הכיפורים קל משבת,

דשרי

יום הכיפורים

ב"קניבת ירק

", שמותר להכין בו את הירק התלוש [עבור בישולו במוצאי הצום] על ידי ניתוק העלים מהקלחים,

מן המנחה ולמעלה

.

ועל אף שדבר זה, של הכנת האוכל למוצאי שבת אסור לעשותו בשבת, משום איסור "שבות" מדרבנן - ביום הכיפורים התירו. כיון שעיסוקו בהכנת האוכל גורמת לעינוי הנפש, ומתקיים בכך הענין של עינוי ביום הכיפורים.

אמר רב יוסף

: תקיעת שופר ביום הכיפורים גם היא אסורה משום שבות, ואם היה מקום להתירה זה רק כדי להודיע לעם שמגיע זמן שבת שהיא חמורה הימנה. וכגון ביום טוב, שתוקעין בו ומתירים איסור שבות של תקיעה, כדי שידעו כי הגיע הזמן של שבת, וצריך מעתה להמנע אפילו מעשיית מלאכות לצורך אוכל נפש המותרות ביום טוב.

אך אין מקום להתיר את תקיעת השופר ביום הכיפורים כדי להודיע לעם את ההיתר של קניבת ירק בו,

לפי שאין דוחין שבות

כדי

להתיר.

ורב שישא בריה דרב אידי אמר

: לעולם דוחין שבות אף כדי להתיר. אלא שרק

שבות

שהיא

קרובה

, לצורך עשיית דבר מיד עתה,

התירו

. אבל

שבות

שהיא

רחוקה

, לצורך עשיית דבר בעתיד הרחוק -

לא התירו

.

ולכן לא התירו לתקוע ביום הכיפורים כדי להודיע את ההיתר של קניבת ירק, שאין זה נוגע ליום הכיפורים הזה שחל בערב שבת, שהרי לא יבשלוהו לירק במוצאי יום הכיפורים, שהוא ליל שבת. ואין זה נוגע אלא ליום הכיפורים שיחול בשנה אחרת ביום חול.

והוינן בה:

ושבות קרובה

מי

התירו?

והתנן: יום טוב שחל להיות ערב שבת

-

תוקעין

כדי להבטיל את העם מעשיית מלאכות אוכל נפש.

ולא מבדילין

, כי השבת יותר קדושה מיום טוב, ולא ניתקנה הבדלה אלא בין זמן חמור לזמן קל.

ואם חל יום טוב ב

מוצאי שבת

-

מבדילין

מקדושת השבת החמורה,

ולא תוקעין

מפני שאין צורך להבטיל ממלאכה כיון שנכנס עתה יום טוב.

ואמאי

אין תוקעין לדבריך שהתירו שבות קרובה לצורך היתר!?

ליתקע

-

כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה, לאלתר!?

אלא, מחוורתא

מחוור

כדרב יוסף

, שלא התירו שבות לצורך היתר.

אמר רבי זירא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב הונא: יום הכפורים שחל להיות בשבת

-

אסור בקניבת ירק

, לפי שלא התירו את איסור שבות של יום השבת אפילו לא ביום הכיפורים שיש בו צד להתירו מחמת שהעיסוק בקניבת הירק מביא לעינוי נפש.

אמר רב מנא

: דבר זה למדנו מהא ד

תנא

בברייתא:

מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק?

תלמוד לומר

ביחס לשבת [שמות טז]

"שבתון

שבת קודש".

ומשמעות "שבתון" היא:

שבות

מעשיית דברים כגון קניבת ירק.

ומדייק התנא:

למאי

איצטריך האי קרא לאסור קניבת ירק בשבת?

אילימא למלאכה

ממש, כגון תלישת עלי הירק כשהוא מחובר לקרקע,

והכתיב

[שמות כ]

"לא תעשה כל מלאכה

", ואין צורך במקרא מיוחד לאסור קניבת ירק.

אלא, לאו, אקניבת ירק

איצטריך קרא, לאוסרו מן התורה משום עשה דשבות. ולכן, אי אפשר להתיר את איסור השבות מן התורה לצורך עגמת נפש ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת

-

מותר בקניבת ירק.

מיתיבי

מהברייתא דלעיל:

מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק

-

תלמוד לומר "שבתון

".

שבות למאי?

אילימא למלאכה

-

והכתיב "לא תעשה כל מלאכה

".

אלא לאו, בקניבת ירק!

ודוחה רבי יוחנן:

לא

לאיסור שבות בא הכתוב ללמד. אלא

לעולם למלאכה

ממש בירק מחובר.

ו

איצטריך קרא כדי

לעבור

עליה

הן

בעשה

ד"שבתון"

ו

הן ב

לא תעשה

כל מלאכה.

ולעולם בתלוש הוי איסור שבות מדרבנן גרידא, ולכן בשבת שחל בה יום הכיפורים התירוהו.