Sanhedrin 88b — Talmud auf Deutsch

ב.

בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו

אפילו לאחר שקלקל פעם שניה הם רוצים למחול לו ולא להביאו לבית דין

מוחלין לו

ואינו נסקל, משום שהכתוב תלה את הדבר ברצונם, שנאמר "ותפשו בו אביו וא מו".

ג.

זקן ממרא שרצו בית דינו

למחול לו

על שהמרה את פיהם

מוחלין לו

ואין הורגין אותו.

וכשבאתי אצל חבירי שבדרום

.

על שנים

הראשונים

הודו לי

, ואילו

על זקן ממרא לא הודו לי

שיכולין בית דין למחול לו

כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל

.

הרי שכל הטעם של זקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואם כן גם כשהוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו, דין הוא שיהרג. וקשיא לרב כהנא?

ומסיקה הגמרא:

תיובתא!

תניא: אמר רבי יוסי: מתחילה

בדורות הקודמים

לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד

דיינים היו

יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה

דיינים,

אחד

מהם היה

יושב על פתח הר הבית, ואחד

מהם היה

יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה

דיינים היו

יושבין בכל עיירות

ישראל

.

וכאשר נתעורר ספק באיזה דין ו

הוצרך הדבר לשאול, שואלין מבית דין שבעירן

.

אם

הבית דין הזה

שמעו

וקיבלו מפי רבותיהם איך הדין בהלכה זו

אמרו להן

.

ואם לאו

שלא שמעו כלום בהלכה זו

באין ל

בית דין

זה שסמוך לעירן

.

אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין ל

בית דין

זה שעל פתח הר הבית

.

אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין ל

בית דין

זה שעל פתח העזרה

.

ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי

[כלומר השואל אומר את צדדי הספק].

אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, אלו ואלו

באין ללשכת הגזית, ששם יושבין

הדיינים

מ

זמן

תמיד של שחר עד

זמן

תמיד של בין הערביים

.

ובשבתות ובימים טובים

הם

יושבין בחיל

[מקום בהר הבית מחוץ לעזרה].

נשאלה

ה

שאלה בפניהם

.

אם שמעו, אומרים להם

מיד,

ואם לאו, עומדין

הדיינים

למנין

-

אם

רבו המטמאים

-

טמאו

.

ואם

רבו המטהרין

-

טהרו

.

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל, ונעשית

ה

תורה כשתי תורות

.

וממשיכה הברייתא בענין בית דין הגדול שבלשכת הגזית

משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך, ודעת הבריות נוחה הימנו, יהא דיין בעירו!

משם

מהבית דין שבעירו

מעלין אותו ל

היות דיין בבית דין שב

הר הבית

כאשר נפטר אחד מהדיינים שם.

משם

, מעלין אותו

ל

בית דין שב

עזרה

.

משם

, מעליו אותו

ל

בית דין הגדול שב

לשכת

הגזית

.

שלחו מתם

מארץ ישראל:

איזהו בן העולם הבא?

ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק

נכנס לבית המדרש ויוצא כשהוא כפוף, מתוך ענוה,

וגריס באורייתא תדירא

שוקד תמיד על התורה,

ולא מחזיק טיבותא לנפשיה

אינו מחזיק טובה לעצמו [אינו מתגאה] בשל כך.

יהבו ביה רבנן עינייהון

נתנו החכמים עיניהם

ברב עולא בר אבא

שהוא בעל המעלות הללו.

שנינו במשנה:

חזר לעירו ושנה

.

תנו רבנן

: זקן ממרא

אינו חייב

מיתה

עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו

.

ודנה הגמרא:

בשלמא

"

יורה לאחרים ויעשו כהוראתו

", ניחא, ש

מעיקרא

קודם שבא הזקן לשאול בבית דין הגדול

לאו בר קטלא הוא

לא נתחייב מיתה על כך שהורה לאחרים לעשות, ואפילו הורה להם לעבור עבירה שחייבים עליה מיתה,

ו

אילו

השתא

עתה שהוא מורה להם לעשות כן למרות הפסק דין של בית דין הגדול

בר קטלא הוא

הוא מתחייב מיתה על כך.

אלא

"

שיעשה כהוראתו

" קשה, שהרי

מעיקרא נמי בר קטלא הוא

גם לולי שהוא בא לשאול בבית דין הגדול ועשה בניגוד לדעתם, הוא חייב מיתה על עצם העבירה שעשה שחייבים עליה מיתת בית דין?

התינח היכא דאורי

כשהוא מורה נגד הבית דין הגדול

ב

איסור

חלב ודם, דמעיקרא לאו בר קטלא הוא

שאין בעבירות אלו חיוב מיתה,

ו

רק

השתא

בגלל המראתו את פי הבית דין

בר קטלא הוא

.

אלא היכא דאורי בחייבי מיתות בית דין

, הרי

מעיקרא נמי בר קטלא הוא?

ומתרצת הגמרא:

מעיקרא בעי התראה

קודם שבא לשאול בבית דין הגדול אינו חייב מיתה אלא רק אם התרו בו בשעה שעבר את העבירה, ואילו

השתא

אחר ששאל ועשה את העבירה

לא בעי התראה

אלא נהרג גם ללא התראה.

ושואלת הגמרא: הרי באופן שהזקן ממרא היה

מסית

לעבוד עבודה זרה, מפני שהורה היתר שהלשון הזה אינו נחשב להסתה

דלא בעי התראה

שהמסית חייב מיתה גם ללא התראה,

מאי איכא למימר

שהרי לגביו אין הבדל, שגם קודם ששאל את הבית דין היה חייב מיתה על ההסתה גם ללא התראה, ומה התחדש בכך שהוא ממרה את פי הבית דין וממשיך להסית?

ומתרצת הגמרא:

מעיקרא

לפני שהיה זקן ממרא

אי אמר טעמא

אם היה אומר לפני הבית דין שדן אותו על ההסתה, טעם לזכותו

מקבלינן מיניה

היינו מקבלים את הטעם, ואילו

השתא

שנעשה זקן ממרא, אפילו

אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה

שהרי שמע מפי הבית דין הגדול שלא לעשות כן, ובכל זאת המרה את פיהם.

מתניתין:

חומר בדברי סופרים

יותר

מבדברי תורה

לגבי זקן ממרא חמורים יותר דברי סופרים, דהיינו מה שפירשו חכמים את המצוה, יותר מעצם המצוה המפורשת בתורה. שאם הורה הזקן בדברי סופרים חייב מיתה ואילו כשהורה בדברי תורה הוא פטור ממיתה.

כיצד?

זקן ממרא

האומר: אין תפילין

שהורה שלא להניח תפילין כלל

כדי לעבור על דברי תורה

כלומר שבא לעקור דבר המפורש בתורה,

פטור

ממיתה לפי שאין זו הוראה שהרי "זיל קרי בי רב הוא" [שכל אחד יודע שאין זה נכון].

אבל אם הורה לעשות בתפילין של ראש

חמש טוטפות

חמשה בתים, אף על פי שהוא בא רק

להוסיף על דברי סופרים

שדרשו מהפסוקים שצריך רק ארבעה בתים בתפילין של ראש,

חייב

מיתה.

גמרא:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא

: זקן ממרא

אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה

שעיקרו מפורש בתורה

ופירושו מדברי סופרים

שהחכמים פירשו את פרטי המצוה.

ויש בו להוסיף

יש במצוה הזאת אפשרות להוסיף על מה שפירשו החכמים.

ואם הוסיף גורע

והתוספת הזו פוסלת את כל המצוה.

ואם בא הזקן והורה להוסיף על מה שפירשו החכמים הוא נידון כזקן ממרא.

ואין לנו אלא תפילין

רק בתפילין נתמלאו כל התנאים הללו, שעיקרו מדברי תורה, וחכמים פירשו שצריך ארבעה בתים, ואפשר להוסיף לחמישה בתים או יותר, ואם הוסיף בתים, פסל בכך את כל התפילין כפי שיבואר לקמן.

וכל זה אמור

אליבא דרבי יהודה

שסובר כן בברייתא לעיל [פז א] שזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים.

ודנה הגמרא:

והאיכא לולב

שגם בלולב ישנם כל התנאים הללו

דעיקרו מדברי תורה

ארבעת המינים נאמרו במפורש בתורה

ופירושו מדברי סופרים

חכמים הם שפירשו מה הם אותם מינים,

ויש בו להוסיף

ניתן להוסיף מין חמישי,

ואם הוסיף גורע

שהלולב נפסל בגלל הוספת המין?

ומתרצת הגמרא: ש

בלולב

לא יתכן שימלאו כל התנאים הללו, שהרי

מאי סבירא לן

כיצד אנחנו סוברים בנוגע לשאלה, האם לולב צריך אגד או לא?

אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד

שאין צריך לאגוד את הלולב יחד עם שני המינים האחרים, אם כן אין הלולב נפסל בגלל המין הנוסף, ואפילו אגדו עמהם, שהרי כיון שהאגד אינו מצד הדין, אם כן

האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי

כל אחד מהמינים עומד בפני עצמו ואין אחד פוסל את השני?

ואי סבירא לן ד

לולב

צריך אגד

שמדין תורה צריך לאגוד את הלולב יחד עם שאר המינים, ולכן תוספת המין פוסלת את כל הלולב, אם כן

גרוע ועומד הוא

שמלכתחילה היה הלולב פסול כשאגד עמם את המין הנוסף, ואילו בזקן ממרא צריך דוקא שיהא "גורע", שמתחילה היה כשר ועל ידי ההוספה הוא פוסלו.

ודנה הגמרא שוב:

והאיכא ציצית

ששייך בהם את כל התנאים של זקן ממרא

דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים

שפירשו את מנין החוטים שצריך בכל כנף מהבגד,

ויש בו להוסיף

ניתן להוסיף על מנין החוטים,

ואם הוסיף גורע

שפסל בכך את כל הציצית.

ומדוע אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא שרק בתפילין שייך זקן ממרא?

ומתרצת הגמרא:

בציצית, מאי סבירא לן?

אי סבירא לן דקשר העליון

הקשר הראשון שעושים כשמכניסים את החוטים בתוך הנקב

לאו דאורייתא

אלא שמן התורה הציצית אינם חייבים להיות מחוברים לבגד, אם כן הוספת חוטים אינה פוסלת את הציצית, משום ד

האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי

שכיון שהקשר אינו מצד הדין, נמצא שכל חוט עומד בפני עצמו, ורק מה שראוי למצוה הוא המצוה, והיתר כמי שאינו.