Sanhedrin 84b — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

אלו הן הנחנקין

עבירות שחייבים עליהם מיתת חנק -

המכה

או

אביו

או

ואמו

.

וגונב נפש מישראל

שגנב אדם מישראל ומכרו.

וזקן ממרא על פי בית דין

חכם מחכמי ישראל שהמרה את פי בית דין הגדול שבלשכת הגזית והורה הלכה נגד פסק דינם.

ונביא השקר

שמתנבא מה שלא שמע ולא נאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא.

והמתנבא בשם עבודת כוכבים

.

והבא על אשת איש

.

וזוממי בת כהן

עדים שהעידו שקר על בת כהן נשואה שזינתה, והזימו אותם, הרי שאין מחייבים אותם את המיתה שזממו לעשות לה דהיינו שריפה אלא את המיתה שזממו לעשות לבועלה שהוא חנק כמבואר להלן במשנה.

והטעם, משום שנאמר בעדים זוממין "כאשר זמם לעשות לאחיו", ודורשים: "לאחיו" ולא לאחותו, שכל מקום שבעדותם הם מחייבים איש ואשה, ודין האיש שונה מזו של האשה, דנים את העדים כפי האיש ולא כפי האשה.

ובועלה

של הבת כהן שדינו בחנק ככל בא על אשת איש, ולא בשריפה כמותה, משום שנאמר "ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" ודורשים "היא" תשרף ולא בועלה.

גמרא:

ודנה הגמרא:

מכה אביו ואמו, מנלן

שהוא בחנק?

ומתרצת הגמרא:

דכתיב

[שמות כא טו] "

מכה אביו ואמו מות יומת

".

וכל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק!

ושואלת הגמרא:

אימא

שמא נאמר שאינו חייב מיתה על הכאת אביו ואמו

עד דקטיל ליה מיקטל

שיהרוג אותם על ידי מכתו, ומנא לן שחייבים על הכאתם בלבד?

ומתרצת הגמרא: וכי

סלקא דעתך קטל חד

שאם הרג סתם אדם ידונו אותו

בסייף, ו

אילו אם הרג את

אביו

ידונו אותו רק

בחנק

שהיא מיתה יותר קלה!?

ובהכרח שמה שאמרה התורה במכה אביו שהוא חייב חנק בלבד, מדובר שרק הכה אותו ולא הרג אותו.

ושואלת הגמרא:

הניחא למאן דאמר: חנק קל

מסייף,

אלא למאן דאמר: חנק חמור

מסייף,

מאי איכא למימר

שאם כן שוב אפשר לומר שמכה אביו הוא דוקא כשהרג אותו על ידי מכתו, והחמירה עליו התורה לדונו בחנק החמור ולא בסייף כסתם הורג אדם?

ומתרצת הגמרא:

אלא, מדכתיב

[שם יב] "

מכה איש ומת מות יומת

",

וכתיב

[במדבר לה כא] "

או באיבה הכהו בידו וימות

" שהתורה כתבה בפירוש שההכאה היתה עד שמת.

שמע מינה: כל היכא דאיכא

בתורה

הכאה סתם, לאו מיתה הוא!

ומפרשת הגמרא את הפסוקים המדברים בסתם רציחה:

ואיצטריך למיכתב

"

מכה איש

ומת מות יומת",

ואיצטריך למיכתב

"

כל מכה נפש

".

דאי כתב רחמנא

"

מכה איש ומת

מות יומת"

הוה אמינא

שדוקא כשהכה

איש דבר מצוה

שהוא גדול וחייב במצוות,

אין

רק אז הוא חייב מיתה, אבל אם הכה

קטן, לא

אינו חייב מיתה.

לכן

כתב רחמנא

"

כל מכה נפש

" משמע כל נפש ואפילו קטן.

ואי כתב רחמנא

"

כל מכה נפש

"

הוה אמינא אפילו

הכה

נפלים

[שנולדו לתשעה חדשים אך אינם ראויים לחיות בגלל שנולדו עם ראש אטום או בשני גבים], או

אפילו

הכה נפלים שנולדו

בן שמונה

חדשים, גם אז יתחייב מיתה, שהרי גם הם בכלל "נפש".

לכן

צריכי

לכתוב "מכה איש" שרק על איש חייבים ולא על נפל.

ודנה הגמרא:

ואימא

שמא נאמר שהמכה את אביו חייב

אף על גב דלא עביד ביה חבורה

שהרי לא נאמר בתורה שהוא צריך לעשות חבורה?

אלמה תנן

במשנה הבאה

המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה?

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא

"

מכה אדם

"

ו

"

מכה בהמה

" ששניהם נאמרו בפסוק אחד [ויקרא כד כא] "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת".

והקישן הכתוב זה לזה -

מה מכה בהמה

אינו חייב בתשלומין

עד דעביד בה חבורה

משום

דכתיב בה

"

נפש

" שנאמר לפני כן "ומכה נפש בהמה ישלמנה", ו"נפש" משמע דם דהיינו חבורה.

אף מכה אדם

[היינו אביו ואמו ] אינו חייב

עד דעביד חבורה

.

מתקיף לה רב ירמיה: אלא מעתה

שאתה אומר שמכה בהמה הוא רק בעושה בה חבורה

הכחישה באבנים

שהעמיס עליה אבנים עד שהכחישה ונפחתה מדמיה

הכי נמי דלא מיחייב

משום שלא עשה בה חבורה!?

ומתרצת הגמרא:

אלא אם אינו ענין לנפש בהמה

שאי אפשר להעמיד את ה"נפש" האמור בבהמה לענין בהמה עצמה

דהא אי נמי הכחישה באבנים חייב, תניהו ענין לנפש אדם

לאביו ואמו, שצריך דוקא שיעשה בהם חבורה.

ושואלת הגמרא:

אלא הקישא למה לי

אם כן בשביל מה צריך את ההיקש של אדם לבהמה, שהרי את הדין של חבורה באביו ואמו למדנו באם אינו ענין?

ומתרצת הגמרא: שההיקש בא

לכדתניא דבי

חזקיה

[לעיל עט ב] שהוקש אדם לבהמה, שכמו בבהמה אין הבדל בין שוגג למזיד ותמיד חייבים בתשלומי הנזק, כך באדם תמיד פטורים מתשלומי ממון, ואפילו היו שוגגים על המיתה.

ושואלת הגמרא:

הניחא למאן דאית ליה

שהוא סובר את הדרשא של

תנא דבי חזקיה, אלא למאן דלית ליה

את הדרשא של

תנא דבי חזקיה, היקישא למה לי?

ומתרצת הגמרא: שלפי אותו המאן דאמר בא ההיקש ללמד:

מה מכה בהמה לרפואה

כגון שהקיז לה דם לצורך רפואה

פטור

מתשלומין שהרי לא הזיקה,

אף מכה אדם

[אביו ואמו]

לרפואה פטור

ממיתה למרות שהוא עושה חבורה.

דאיבעיא להו: בן מהו שיקיז דם לאביו?

רב מתנא אמר

: מותר, שהרי נאמר "

ואהבת לרעך כמוך

" שלא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו רוצה לעשות לעצמו, ולכן מותר להקיז דם לאביו.

רב דימי בר חיננא אמר

: מכאן אנו למדים שהוא מותר, נאמר "

מכה אדם

"

ו

"

מכה בהמה

"

מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור

.

רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא

הוא לא נתן לבנו שיוציא לו קוץ מגופו.

מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא

שיפתח לו כוויה להוציא ממנה את הליחה.

דלמא חביל

שמא בלי כוונה יעשה בו חבלה

והויא ליה שגגת איסור

ויעבור בשגגה על מכה אביו ואמו. ושואלת הגמרא:

אי הכי

אדם

אחר נמי

לא יפתח לו כוויה שמא יחבול בו בשוגג, והרי כל אחד מישראל מוזהר בלא תעשה שלא לחבול בחבירו, שנאמר במלקות "לא יוסיף"?

ומתרצת הגמרא: אדם

אחר, שגגת לאו

בלבד הוא, ואילו

בנו, שגגת חנק

הוא.

ושואלת הגמרא:

והדתנן

במסכת שבת [קכב ב]

מחט של יד

מחט קטנה שתופרים בה בגדים, מותר לטלטלה בשבת למרות שהיא מוקצה, כדי

ליטול בה את הקוץ

.

ואיך מותר בשבת להוציא קוץ מהגוף

ליחוש דילמא חביל

שמא יעשה חבורה

והויא לה שגגת סקילה

שעבר על חילול שבת?

ומתרצת הגמרא:

התם

גם אם יחבול בעצמו לא יעבור על חילול שבת דאורייתא, שהרי

מקלקל הוא

ומקלקל פטור במלאכות שבת משום שאינו "מלאכת מחשבת", ולכן מותר להוציא קוץ בשבת.

ושואלת הגמרא:

הניחא למאן דאמר: מקלקל

פטור

ואפילו מקלקל בחבורה, כלומר שאפילו במלאכת חובל יש בה פטור של מקלקל.

אלא למאן דאמר

: מקלקל בחבורה

חייב

שמלאכת חובל שונה מכל מלאכות שבת ובה חייבים אפילו במקלקל

מאי איכא למימר

איך אפשר ליטול את הקוץ בשבת?

ומתרצת הגמרא:

מאן שמעת ליה

מי הוא התנא

דאמר מקלקל בחבורה חייב?

רבי שמעון היא!