Sanhedrin 77b — Talmud auf Deutsch

אבל

הכא,

בכפה עליו גיגית, שיש בה אויר מועט, גם

בלא שרגא, נמי מתחיל הבלא

המסריח

בשעתיה,

מיד עם כפיית הגיגית עליו, והולך ונעשה חזק עד שהורגו.

ומביאה עתה הגמרא ארבע הלכות שאמר רבא, ונותנת בהן סימן:

סימן

למימרותיו הבאים של רבא:

סולם; תריס; סמנין; בכותל

.

סולם:

אמר רבא

:

דחפו

אדם לחבירו

לבור, ו

בשעה שדחפו היה

סולם

מונח

בבור

, שיכול לעלות עליו ולצאת מן הבור,

ובא אחר וסילקו

קודם נפילתו של זה,

ואפילו הוא

הדוחף עצמו -

קדם וסילקו

, הרי הדוחף

פטור

.

והטעם:

דבעידנא דשדיה

[בשעה שדחפו]

יכול לעלות הוא

.

תריס:

ואמר

עוד

רבא

:

זוק

אדם

חץ

בחבירו,

ו

בשעת הזריקה

תריס בידו

של חבירו המגין עליו מפני פגיעת חץ,

ובא אחר ונטלו

מיד הנפגע קודם שבא החץ,

ואפילו הוא

זורק החץ עצמו - רץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו, ו

קדם ונטלו

לתריס מידו של חבירו כדי שיפגע בו החץ -

ואכן הרג החץ את אותו אדם, הרי הזורק

פטור

.

והטעם:

דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה

[בשעת הזריקה פסק כחם של חיציו].

סמנין:

ואמר

עוד

רבא

:

זרק בו

אדם בחבירו -

חץ, ו

בשעת הזריקה

סמנין

לרפואה מפגיעת החץ -

בידו ש

ל הנפגע,

ובא אחר ופיזרן

לפני שהספיק הנפגע להתרפאות בהם,

ואפילו הוא

זורק החץ עצמו -

קדם ופיזרן

, הרי הזורק

פטור

.

והטעם:

דבעידנא דשדא ביה, יכול להתרפאות הוה

, [בשעת הזריקה יכול היה זה להתרפאות].

אמר רב אשי

:

הלכך

, שאתה אומר אם יש סמנים בידו של הרוג בשעת הזריקה הרי הזורק פטור, אם כן

אפילו

אם אינם בידו, אלא שקיימים

סמנין בשוק

בשעת הזריקה, הרי הזורק פטור.

ודין הזורק חץ וסמנין בידו, לא הזכיר הרמב"ם כלל

אמר

שאל

ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

:

אם בשעת הזריקה לא היו סמנים מזומנים, אלא ש

נזדמנו לו סמנין

לנפגע לאחר המכה, אך הוא לא קנאן ולא ריפא את עצמו,

מהו

שיתחייב הזורק?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא בריה דרבא:

הרי יצא מבית דין זכאי

, כלומר: הואיל וקודם שעמד בדין מצאו לו זכות, אין לנו לחייבו. בכותל:

ואמר

עוד

רבא

:

זרק צרור בכותל, וחזרה

הצרור

לאחוריה והרגה

את האדם, הרי זה

חייב

מיתה, וכגון שנתכוין להורגו.

ותנא תונא

:

דתניא:

כגון אלו המשחקין בכדור

, כדרך התינוקות שזורקים את הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה

שהרגו

אדם בחזירת הכדור מן הכותל: אם עשו כן

במזיד

, שנתכוונו להרוג, הרי אלו

נהרגין

, ואם עשו כן

בשוגג

, הרי אלו

גולין

לערי מקלט.

ומקשינן: "

בשוגג גולין

", והרי

פשיטא!?

ומשנינן "

במזיד נהרגין

"

איצטריך ליה

[הוא עיקר החידוש של הברייתא], כי

מהו דתימא

ליפטר משום ד

התראת ספק היא

, שהרי

מי יימר דהדרה

[מי יאמר שיחזור הכדור] -

קא משמע לן

.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו

:

כגון אלו המשחקין בכדור, שהרגו

:

אם היה המוכה עומד

תוך ארבע אמות

לכותל הרי הזורק

פטור

מגלות.

ואם היה המוכה עומד

חוץ לארבע אמות

לכותל, הרי הזורק

חייב

גלות.

אמר

תמה

ליה רבינא לרב אשי

: והרי

היכי דמי

, כלומר: מה היתה כוונתו של הזורק:

אי דקא ניחא ליה

לזורק שתחזור, אם כן

אפילו

אם לא חזרה אלא

פורתא

[מעט]

נמי

יתחייב גלות, כיון שהרג, ומה טעם יש לפוטרו!?

ו

אי דלא ניחא ליה

שתחזור, אם כן

אפילו

חזרה

טובא

[חזרה הרבה]

נמי לא

ליתחייב גלות.

אמר

תירץ

ליה

רב אשי לרבינא:

סתם משחקין בכדור, כמה דעיילי טפי מינח ניחא ליה

[כמה שהכדור חוזר יותר לאחוריו, נוח לו יותר], ולכן, אם לא חזר הכדור אלא פחות מארבע אמות שאין נוח לו בזה, הרי הוא פטור. ומקשינן:

למימרא דכי האי גוונא

שחזר הצרור או הכדור לאחוריו מכח זריקתו -

כחו הוא

וחייב עליו.

ורמינהי

ממשנה במסכת פרה:

אפר פרה אדומה - כדי לטהר טמאי מתים - נותנים אותו על גבי מים חיים, ונתינה זו נקראת "קידוש", וקידוש זה צריך שיהא מכחו של אדם, ואחר כך מזים את "מי החטאת" על הטמא או על הכלים שנטמאו במת.

המקדש, ונפל קידוש

[אפר הפרה]

על ידו או על הצד

של הכלי, ומשם ניתז בכח

ואחר כך נפל לשוקת

שיש בה מים חיים, הרי זה

פסול;

הרי למדנו שאין זה חשוב "כחו", ולכן הוא פסול.

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן: בשותת

, כלומר: לא ניתז האפר מכח נפילה הראשונה שעל ידו או על הצד, אלא מעצמו חזר ושתת, ולכן אין זה כחו והוא פסול.

תא שמע

ממשנה אחרת במסכת פרה העוסקת בהזאת מי חטאת על הכלים:

מחט

טמאה

שהי

[ת]

ה נתונה על החרס, והזה עליה

, כלומר: הגיעו מי החטאת על המחט, ואולם

ספק על המחט הזה

, כלומר: באו המים ישירות על המחט,

ספק על החרס הזה ומיצה עליה

, כלומר: או שמא הגיעו המים על החרס, וממנו חזרו ונתזו על המחט, הרי

הזאתו פסול

[ה].

הרי מבואר, שאם אכן הגיעו המים על המחט מכח הזאתו על החרס, אין זה חשוב כחו, ולכן הזאתו פסולה!?

אמר

תירץ

רב חיננא בר יהודה משמיה דרב

:

ומשנינן: לא "מיצה" איתמר, דמשמע: מכח הנפילה על החרס חזרו המים וניתזו על המחט, אלא "

מצא

" [לשון מציאה]

איתמר

, והיינו, שלא מכח הנפילה על החרס חזרו, אלא שהיה שם מדרון ונתגלגלו המים על המחט.

אמר רב פפא

:

האי מאן דכפתיה לחבריה, ואשקיל עליה בידקא דמיא

[הכופת את חבירו, ופינה מקום למים שהיו רצים לכוון אחר, כדי שיבואו עליו]

גירי דידיה הוא

[חיציו הם] כלומר: כחו הוא,

ומיחייב

מיתה.

ו

הני מילי בכח ראשון

, והיינו: מיד כשהופנו המים לעברו של הכפות באו עליו, שהיה שוכב קרוב להם -

אבל בכח שני

, והיינו שכפתו רחוק מן המים, ולא נפלו עליו המים מיד בצאתם מן המקום,

גרמא בעלמא הוא

, ופטור.

ואמר

עוד

רב פפא

:

זרק

אדם

צרור למעלה, והלכה לצדדין

דרך נפילתה, שלא נפלה כנגדה אלא כשהיא חוזרת היתה מתרחקת לצדדין,

והרגה

את האדם, הרי הזורק

חייב

.

אמר

תמה

ליה מר בר רב אשי לרב פפא

:

מאי טעמא

אתה מחייבו!?

משום דכחו הוא

והרי

אי כחו

הוא

תיזיל לעיל

[תלך האבן למעלה] ולא לצדדין, שהרי כלפי מעלה זרקו ולא לצדדין -