Sanhedrin 74a — Talmud auf Deutsch

ג.

רב פפא אמר

: המשנה מדברת

במפותה

כשהאח פיתה את אחותו, ולא אנסה, [ומפתה גם משלם קנס] -

ו

לא צריכים להעמיד את המשנה כדעת יחיד, רבי יהודה, אלא

דברי הכל

היא, שאף חכמים מודים שאם הנערה אינה מקפדת כלל על פיגמה - לא ניתן להצילה בנפשה.

ד.

אביי אמר

: לעולם מדובר באנוסה, ומדובר

ב

אופן שהמציל

יכול להציל

את האשה,

ב

קטיעת

אחד מאיבריו

של המאנס הרודף, ועל ידי הקטיעה ימנע מלבצע את זממו, כגון לקטוע רגלו לבלתי ירוץ אחריה -

ואם אכן יכול לעשות כן, חייב לעשותו, ואסור להרגו.

ולכן משלם קנס, הואיל ואינו חייב מיתה.

ו

משנת

רבי יונתן בן שאול

היא הסובר כן.

דתניא

שנינו ברייתא:

רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו

או אחר הערוה,

ו

המציל בין הנרדף בין איש אחר

יכול להצילו

בקטיעת

אחד מאבריו, ולא הציל

בקטיעה, אלא הרגו -

נהרג עליו

כדין רוצח, כיון שלא הורשה להרגו .

הגמרא מבררת טעמו של רבי יונתן בן שאול, מדרשת הכתובים.

מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול.

דכתיב

(שמות כא):

"וכי ינצו אנשים

[זה עם זה, ונתכוין להכות את חבירו]

ונגפו אשה הרה

[אחד מהם הכה אשה]

ויצאו ילדיה. ולא יהיה אסון

[באשה] -

ענש יענש

[לשלם דמי ולדות לבעל]...

ואם אסון יהיה

[באשה]

ונתתה נפש תחת נפש".

ומה פירוש "ונתתה נפש תחת נפש"?

אמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר

שהתכוון להרוג את חבירו "במזיד", והרג את האשה,

דכתיב: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש

[של הרוצח]

תחת נפש

[של האשה]".

ו

אף שרדף אחרי חבירו להרגו, והתיר עצמו למיתה מדין רודף -

אפילו הכי, אמר רחמנא: "ולא יהיה אסון

-

ענוש יענש

". ומשלם דמי הוולדות.

ולמה, הרי חייב מיתה ותשלומין כאחד? -

אי אמרת בשלמא

, שאם

יכול להציל באחד מאבריו

-

לא ניתן להצילו בנפשו

-

היינו דמשכחת לה

, לכן יתכן

דיענש

ממון, כי מדובר

כגון: שיכול

המציל

להציל

את הנרדף, והוא האיש השני,

ב

קטיעת

אחד מאבריו

של הרודף -

וכיון שאינו חייב מיתה - משלם דמי וולדות.

אלא אי אמרת

, שאף אם

יכול להציל באחד מאבריו

-

נמי ניתן להצילו בנפשו

, ולהרגו, קשה -

היכי משכחת לה

איך יתכן

דיענש

דמי וולדות, הלוא חייב מיתה?

ומכאן למד רבי יונתן בן שאול, שביכול להציל באחד מאבריו, לא ניתן להצילו בנפשו.

הגמרא דוחה את הראיה.

דילמא

לכן משלם, כי

שאני הכא

דינו שונה, היות

דמיתה לזה

הנרדף

ותשלומין לזה

לבעל האשה -

כלומר, אף אם נסבור שביכול להציל באחד מאבריו, ניתן להצילו בנפשו, עדיין אין כאן דין "קם ליה בדרבה מיניה", כיון שאינם כאחד, כי המיתה והתשלומין אינם באים לו על ידי אדם אחד, ולכן אינו יכול להיפטר מתשלומין לבעל האשה, מטעם היותו חייב מיתה לאדם אחר לגמרי.

הגמרא דוחה את הדחייה.

לא שנא

אין חילוק בין חיוב מיתה ותשלומין לאדם אחד, לבין חיוב מיתה ותשלומין לשני בני אדם, בכל אופן פטור מתשלומין, כמו שיבואר .

וחוזרת ראיית רבי יונתן בן שאול, ולכן משלם דמי וולדות כי אינו חייב מיתה, כיון שהמציל היה יכול להציל באחד מאבריו.

הגמרא מסייעת למה שאמרה "לא שנא", ובכל אופן פטור מתשלומין

.

דאמר רבא

[

רבה

]:

רודף שהיה רודף אחר חבירו

להורגו,

ו

בשעת רדיפתו

שיבר את הכלים

שהיו בדרכו,

בין

אם הכלים הם

של נרדף, ובין של אדם אחר

-

פטור

ואף שהמיתה הוא להנרדף והתשלומין לבעל הכלים -

מאי טעמא?

כי

מתחייב בנפשו הוא,

נפשו להריגה ניתנה ופטור מתשלומין.

רבא אומר דין שני [ואינו שייך לסוגיא הנ"ל]:

ונרדף ששיבר את הכלים

במנוסתו מפני הרודף [וניצל ולא נהרג] -

אם הכלים הם

של הרודף

-

פטור

לשלם על הכלים.

ואם הם

של כל אדם

-

חייב.

טעמו של רבא הוא: כשהכלים

של רודף

-

פטור,

מפני

שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו

, כלומר, לא מסתבר שמותר להורגו וגופו הותר להריגה, ואילו את ממונו אסור להזיק.

ואם הכלים הם

של כל אדם

ושברן ה"נרדף"

\-

חייב, שמציל עצמו בממון חבירו,

כלומר, אף אם היה שוברן "כדי להינצל", היה אסור לו, ועל כל פנים היה חייב לשלם עליהם [כמבואר במסכת בבא קמא], וכל שכן אם שיברן תוך כדי מנוסתו.

רבא אומר דין שלישי, והוא -

אם המציל, ורבא קוראהו:

"רודף שהיה רודף אחר הרודף" להצילו

-

ושיבר את הכלים, בין

אם הם

של הרודף, בין של הנרדף, בין של כל אדם

-

פטור.

ולא מן הדין

-

פטור

.

אלא, מפני תקנת חכמים, מפני

שאם אי אתה אומר כן

ותחייבו לשלם,

אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף,

כי יאמר: מה לי ולצרה זאת להתחייב לשלם על הנזקין שאעשה בעת הצלתי את הנרדף.

שנינו במשנתינו:

אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודה כוכבים,

-

אין מצילין אותן בנפשן.

זו דעת התנא של משנתינו, ואילו בברייתא, נחלקו תנאים ברודף לעבוד עבודת כוכבים, וברודף לחלל את השבת.

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: העובד עבודת כוכבים

-

ניתן להצילו בנפשו

-

ונלמד מדרשת

קל וחומר.

ומה

ברודף אחר הערוה שהוא

פגם הדיוט,

וזו קולתו. - דינו חמור עד כדי

שניתן להצילו בנפשו

-

עבודת כוכבים, החמורה, שהיא

פגם גבוה

כופר בה', האם

לא כל שכן

שנחמיר עליו ולהצילו בנפשו.

ותמהינן:

וכי עונשין מן הדין?!

[מדין קל וחומר אפשר לדרוש דינים ואיסורים וחיובים, ולא עונשים.]

ומתרצינן: אכן,

קא סבר

רבי שמעון בן יוחאי:

עונשין מן הדין!

ועוד

תניא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.

והטעם:

סבר לה כאבוה

כאביו רבי שמעון, שעובד עבודת כוכבים מצילין אותו בנפשו -

ואתיא

ונלמד

שבת ב

גזירה שוה

"חילול חילול" מעבודת כוכבים

.

נאמר בשבת (שמות לא): "מחלליה מות יומת", ונאמר בעבודת כוכבים (ויקרא יח): "ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל". מה עבודת כוכבים ניתן להצילו בנפשו, אף שבת ניתן להצילו בנפשו.

הסוגיא הבאה היא בדין "קידוש השם".

מי שנאנס לעבור על אחת ממצות ה', כגון שגוים אונסים אותו, ואם לא יעבור יהרגוהו -

האם חייב למסור נפשו להריגה ולא יעבור, או לעבור ולשמור נפשו.

ויש בדין זה אופנים שחייב להיהרג ואופנים שיכול לעבור, וכן יש חילוק באיזה מן המצוות אנסוהו.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק

: היו חילוקי דעות בענין זה,

ונמנו

עמדו למנין,

וגמרו

את הדין

בעליית בית נתצה

[שם האיש]

ב

עיר

לוד

שם דנו בכך, והוחלט:

על

כל העבירות ש

כתובים

בתורה, אם אומרין לאדם: "עבור! ו

אז

אל תהרג"

-

אכן יעשה כן:

יעבור ואל יהרג

, מפני שאמרה תורה (ויקרא יח): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". היינו שחוקי ומשפטי התורה ניתנו ל"וחי בהם" - ולא שימות בהם.

חוץ מ

שלושת עבירות הללו:

עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים,

כמבואר בהמשך .

הגמרא מבארת ודנה, במה שאמרו, שעל עבודת כוכבים ייהרג ואל יעבור.

ורמינן:

ועבודת כוכבים לא

יעבור?!

והא תניא

שנינו ברייתא:

אמר רבי ישמעאל: מנין

אנו למדים,

שאם אמרו לו לאדם: "עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג"! מנין, שיעבוד ואל יהרג?

תלמוד לומר: "וחי בהם"

-

"ולא שימות בהם".

אם כן,

יכול

הייתי לומר:

אפילו ב

אופן שאונס זה היה

פרהסיה

, בפני רבים, גם יעבוד עבודת כוכבים?

תלמוד לומר

(שם כב):

"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי

בתוך בני ישראל". ובפרהסיה יש חילול ה', שהכל למדין ממנו לחלל קדושת ה', ואמרה התורה "ונקדשתי", מסור נפשך על אהבת יוצרך!

הרי שעבודת כוכבים בצינעה, יעבור ואל יהרג?

ומתרצינן: רבי ישמעאל אכן סובר כן, ואילו ההלכה נפסקה כרבי אליעזר החולק עליו, וסובר, שמה שחילקה התורה בין בפרהסיה לבין בצינעה, הוא בשאר מצוות, אבל עבודת כוכבים - אף בצינעה יהרג ואל יעבור.

אינהו

חכמים אלו שנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד,

דאמור

אמרו דינם

כרבי אליעזר.

דתניא

שנינו ברייתא:

רבי אליעזר אומר

:

אמרה התורה (דברים ו):

"ואהבת את ה' א

-

לקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

"ואהבת" היינו שלא תמירנו בעבודת אלילים.

ויש לבאר:

אם נאמר בכל נפשך

-

למה נאמר בכל מאודך

-

ואם נאמר בכל מאודך

-

למה נאמר בכל נפשך?

אם התורה באה לומר לאהוב את ה' כדבר החביב מאוד, תאמר את החביב משניהם ?

ומתרץ רבי אליעזר: התורה דיברה לכל סוגי בני אדם:

אם יש לך שגופו חביב עליו מממונו,

עליו לאהוב את ה' בגופו, כלומר למסור נפשו להריגה על אהבת ה'

, ולכן נאמר "ובכל נפשך"

-

ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו

, עליו לאהוב את ה' בכל ממונו, כלומר למסור ממונו כדי לימנע מעבודת כוכבים ,

ולכך נאמר: "ובכל מאודך

" שהוא "מאוד" חביב עליו.

ולדעת רבי אליעזר חייבים למסור הנפש להימנע מעבודת כוכבים, ובכן, חכמים אלו סברו כמוהו.

הרי למדנו לדין עבודת כוכבים שיהרג ואל יעבור -

ומנין אנו למדים לדין

גילוי עריות ושפיכות דמים

שיהרג ואל יעבור?

כמו ד

דרשה

רבי

.

דתניא

שנינו ברייתא:

רבי אומר

: אמרה התורה בפרשת אונס נערה המאורסה (דברים כד): "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות,

כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש

-

כן הדבר הזה".

ויש להקשות:

וכי מה למדנו מרוצח מעתה

, למה המשילה התורה "משל" מרוצח, הרי מובן מאליו, שהנערה פטורה כיון שהיא אנוסה? [מבואר לעיל (עג א)].

והביאור הוא:

הרי

דין רוצח

זה בא ללמד

על נערה המאורסה,

ונמצא למד

הימנה. -

מקיש

התורה משווה

רוצח לנערה המאורסה

, כדי ללמדנו:

מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו

-

אף רוצח ניתן להצילו בנפשו.

[דרשה זו הובאה כאן דרך אגב ומבואר לעיל].

ו

עוד

מקיש נערה המאורסה לרוצח

, כדי ללמדנו:

מה רוצח

, אם גוי אומר לו: "רצח! והרוג את הנפש! ואם לא, הנני הורגך! דינו ש

יהרג ואל יעבור

-

אף נערה המאורסה

וכן כל העריות, אם גוי אומר לה: להיבעל למי שהיא אסורה לו באיסור ערוה, ואם לא, יהרגוה - דינה ש

תהרג ואל תעבור

.

ולדין זה הקישה התורה נערה המאורסה לרוצח.

ומבררת הגמרא,

רוצח גופיה

שממנו למדנו נערה המאורסה,

מנא לן?

מנין לנו שדינו ליהרג ולא יעבור?

סברא הוא

, שלא תדחה נפש חבירו מפני נפשו, דאם יהרוג את חבירו, יש כאן שתי עוולות, איבוד נפש של חבירו ועבירה על איסור רציחה שעובר הרוצח, ואילו אם הגוי יהרגהו, אף שיש כאן איבוד נשמה, אבל אין כאן עבירת ישראל על איסור רציחה.

דאף אם אמרה התורה "וחי בהם" ולא שימות בהם, הוא רק באופן שאם אכן יעבור - לא יאבד נשמה של ישראל, אבל אם בין כך ובין כך ייאבד נשמה של ישראל, למה יעבור על איסור רציחה -

ומי יודע, נפש של מי יקרה בעיני יוצרו יתברך שמו, ומי אומר לו שנפשו יקרה יותר, לכן לא יידחה ציווי התורה: "לא תרצח", ויהרג ואל יעבור!

ומספרת הגמרא עובדא שאמרו בה סברא זו.

ד

היה עובדא, איש

ההוא דאתא

שבא

לקמיה

לפני

רבה, ואמר ליה

לרבה:

אמר לי מרי דוראי

הגוי אדון העיר שהנני מתגורר בה: "

זיל

לך

קטליה לפלניא

הרוג את פלוני

! ואי לא

תעשה כן,

קטלינא לך

אהרוג אותך". ושאל את רבה, מה יעשה.

אמר ליה

רבה:

לקטלוך

תן לו שיהרוג אותך,

ולא תיקטול

ואתה אל תהרוג! כי -

מאי חזית

למה נראה בעיניך

דדמא דידך סומק טפי

שהדם שלך אדום יותר,

דילמא

יתכן, ש

דמא דההוא גברא

שהדם של האיש ההוא שציווך אדון העיר להורגו -

סומק טפי

אדום יותר?

כלומר, רבה ענה כן בדרך מליצה: האם ברציחתך יש יותר עוולה מרציחתו, האם ידוע לך שדמך חביב ונאה לפני הקב"ה יוצרך - יותר מדם חביריך?!

וזו הסברא שעל שפיכות דמים חייבים למסור את הנפש, וממנו נלמד נערה המאורסה.

הגמרא ממשיכה לבאר התנאים שעל פיהם אמרו יעבור ואל ייהרג.

כי אתא

כשהגיע

רבי דימי

מארץ ישראל,

אמר בשם רבי יוחנן: לא שנו

שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג,

אלא שלא בשעת

[

השמד

]

גזירת המלכות, אבל

אם הגוי אונסו

בשעת גזירת המלכות

לעבור

אפילו

על

מצוה קלה

[ובהמשך יבואר מה היא מצוה קלה] -

יהרג ואל יעבור!

כדי שלא ירגילו הגוים להמריך את לבבות בני ישראל .

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת גזירת מלכות, לא אמרו

שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג,

אלא

אם הגוי אונסו לעבור עבירה

בצינעה, אבל

אם הוא

בפרהסיה

,

אפילו

אם אונסו לעבור על

מצוה קלה

-

ייהרג ואל יעבור!

ומבררינן:

מאי מצוה קלה?