Sanhedrin 6a — Talmud auf Deutsch

וכי תימא

, ואם רב נחמן ירצה לתרץ, ש

פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל,

וסברי ששנים שדנו דיניהם דין, ושמואל יסבור כמותם.

על זה טוען רבא -

והאמר רבי אבהו: שנים שדנו, לדברי הכל

-

אין דיניהם דין.

שאין מי שחולק על רשב"ג, ולדעת הכל אין דיניהם דין, וקשה על שמואל.

ומתרץ רב נחמן:

וכי

גברא אגברא קא רמית!?

האיך אתה מקשה מדברי רבי אבהו, שהוא אמורא, על דברי שמואל, שגם הוא אמורא, והרי אפשר לומר שרבי אבהו אכן סובר שאין חכמים חולקים על רבי שמעון בן גמליאל, ואילו שמואל סובר שחכמים כן חולקים, וסוברים שדיניהם דין, ושמואל סובר כמותם.

גופא,

עתה מבארת הגמרא את דברי רבי אבהו:

אמר רבי אבהו: שנים שדנו דיני ממונות, לדברי הכל, אין דיניהם דין.

איתיביה

הקשה

רבי אבא לרבי אבהו,

ממה ששנינו במשנה במסכת בכורות [כח ב]:

יחיד שאינו מומחה,

שדן את הדין

לבדו, וטעה,

וזיכה את החייב

[או]

וחייב את הזכאי

, או

שטימא את הטהור

או

שטיהר

את הטמא

ויצא מכך הפסד לנידון.

מה שעשה עשוי,

דינו דין,

ומשלם מביתו.

הדיין חייב לשלם למי שהוא טעה בדינו, את הפסד ממונו, כיון שאינו דיין מומחה, ודן ביחיד.

הרי שאמרה המשנה שדינו דין, וקשה על רבי אבהו, הסובר שלדעת כל התנאים - אין דינו דין.

ומתרץ רבי אבהו:

הכא במאי עסקינן,

המדובר במשנה ההיא, הוא במקום

דקיבלוהו עלייהו

, ששני בעלי הדין הסכימו להתדיין לפניו, ובאופן זה גם רבי אבהו מודה שדינו דין.

אך מקשה רבי אבא:

אי הכי,

אם מדובר בקבלוהו עליהם,

אמאי משלם מביתו,

למה צריך הדיין לשלם כשטעה בדין, והרי הסכימו להתדיין לפניו.

ומתרץ רבי אבהו, שאין הכוונה שקיבלו עליהם את הדיין בין לדין בין לטעות, כי אם כך היה, אכן יהיה הדיין פטור על טעותו.

אלא, מדובר שם באופן

דאמרו ליה

כאשר קיבלוהו עליהם לדון:

דיינת לן דין תורה!

רק לדין תורה מקבלים אנו אותך לדין, ולא לטעות. ולכן, כיון שטעה עליו לשלם.

ועתה דנה הגמרא, באיזה טעות מדובר שהדיין צריך לשלם.

אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: דטעה במאי

איזה טעות טעה דיין זה,

אילימא

אם נאמר

דטעה בדבר

המפורש ב

משנה

, אם כן למה צריך לשלם,

ו

הרי

האמר רב ששת אמר רב אמי: טעה בדבר משנה חוזר

הדין, ומי שזכה בדין מחזיר את דמי התביעה להשני, כיון שאינו דין בכלל, ולמה צריך הדיין לשלם.

ומתרץ רבי אבא -

אלא

המדובר

דטעה

הדיין

בשיקול הדעת

.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי בשיקול הדעת.

אמר רב פפא: כגון תרי תנאי

או

ותרי אמוראי דפליגי אהדדי

החולקים בפסק דין שתביעה זו תלויה בו, ואם היו האמוראים האחרונים מכריעים את הדין כדעה אחת, והדיין פסק כדעה שניה, הרי טעה בדבר משנה, אלא -

ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר

שלא נפסקה ההלכה בפירוש,

וסוגיין דעלמא

רוב הדיינין מכריעין את הדין

אליבא דחד מינייהו

כדעה אחת,

ואזל איהו

דיין הזה הכריע

ועבד כאידך

כדעה השניה,

היינו שיקול הדעת,

זה נקרא טעה בשיקול הדעת.

ולכן: בעל הדין שזכה בדין אינו צריך להחזיר, שמכל מקום הדיין פסק הדין כדעה אחת, שהיא דעה אמיתית שלא הופרכה ולא נפסקה הלכה נגדית, אבל הדיין חייב לשלם מביתו, כיון שמנהג רוב הדיינים לפסוק כדעה הנגדית, וטעותו בשיקול הדעת. אחרי שביארנו מחלוקת שמואל ורבי אבהו, אם הדין באחד או בשלשה, מקשה הגמרא שאולי מחלוקתם, היא מחלוקת של תנאים.

לימא,

האם נאמר ששמואל ורבי אבהו חולקים

כתנאי,

באותה מחלוקת שחלקו תנאים.

לפי ששנינו בברייתא:

ביצוע

, פשרה נעשית

בשלשה

, אלו הם

דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: פשרה

נעשית אפילו

ביחיד.

סברוה,

סבר המקשה, כי

לכולי עלמא

, גם רבי מאיר וגם חכמים סוברים,

מקשינן פשרה לדין

, שמשווים פשרה לדין, לפי שפשרה נקראת "משפט וצדקה" [עיין בעמוד ב], ואם כן הרי היא דומה למשפט,

ולכן,

מאי לאו

האם לא נסביר,

שבהא קמיפלגי,

בטעם הזה חולקים רבי מאיר וחכמים,

דמר

רבי מאיר

סבר הדין

הוא

בשלשה

כרבי אבהו,

ומר סבר,

חכמים סוברים

הדין בשנים

, כשמואל.

ואם כן קשה "לימא כתנאי".

ומתרצת הגמרא:

לא

נחלקו בכך. אלא

דכולי עלמא,

רבי מאיר וחכמים, סוברים

דין בשלשה

כרבי אבהו.

והכא,

בפשרה

בהא קמיפלגי,

בסברא הזו:

דמר סבר

רבי מאיר סובר

מקשינן פשרה לדין

, וכמו שהדין בשלשה, כן הפשרה.

ומר סבר

וחכמים סוברים

לא מקשינן פשרה לדין

, ולכן, על אף שדין הוא בשלשה, הפשרה היא ביחיד.

ועדיין שואלת הגמרא -

לימא

, האם נאמר,

תלתא תנאי בפשרה.

יש שלש דעות תנאים שונות בדין פשרה:

דמר,

רבי מאיר,

סבר,

נעשית

בשלשה. ומר,

רשב"ג בברייתא למעלה,

סבר, בשנים. ומר,

חכמים

סבר,

סוברים

ביחיד.

ומתרצת הגמרא:

אמר רב אחא בריה דרב איקא, ואיתימא

או שאמר

רבי יימר בר שלמיא

: יש רק שתי דעות.

ומאן דאמר תרי,

סובר ש

אפילו חד נמי

יכול לעשות פשרה. כי היות שאמרנו כי אינו מקיש פשרה לדין, אין שום יתרון של שנים על אחד.

והאי דקאמר תרי,

ומה שאמר שנים, היא

כי היכי דליהוו עליה סהדי.

שיוכלו השנים להעיד על קיומה של הפשרה, באם אחד מבעלי הדין יכחיש את הפשרה, או אם יכחיש את פרטי הפשרה.

לכן סובר שנעשית בשנים.

אפשר ללמוד ממה שתירצנו, שרבי שמעון בן גמליאל סובר שפשרה נעשית אפילו ביחיד, ולכל היותר צריך שנים, משום שיהיו עדים. ואם כן יקשה, למה אמר רבי מאיר בשלשה, הרי בעלי הדין שמתפשרים יכולים לעשות מה שברצונם, ולמה צריך בית דין על כך.

וצריכים לומר, שהטעם הוא, כדי שיהיה לפשרה כח יפה של בית דין, כדי שאם ירצה אחד מבעלי הדין לחזור בו מהפשרה, יחייבוהו לקיים את הפשרה.

ולכן,

אמר רב אשי: שמע מינה, פשרה אין צריכה קנין.

שלא צריכים להקנות זה לזה, במעשה קנין כדי שלא יחזרו בהם מהפשרה.

דאי סלקא דעתך

שאם תסבור ש

צריכה קנין

, אם כן יקשה

למאן דאמר

פשרה

צריכה תלתא, למה לי

שלשה דיינים לייפות כח פשרה, שלא יוכלו לחזור בהם,

תיסגי בתרי,

שיהיה מספיק בשנים,

וליקני מיניה,

ושיקנו זה לזה, שאז בודאי אי אפשר לחזור בהם, שהרי אפילו בסתם מי שנתן מתנה - אי אפשר לחזור בו אם עשה מעשה קנין.

אלא משמע, שאין פשרה צריכה קנין.

והלכתא

: ופסק ההלכה הוא:

פשרה צריכה

קנין

אפילו אם נעשית בשלשה .

תנו רבנן: כשם שהדין בשלשה, כך ביצוע,

פשרה,

בשלשה.