Sanhedrin 68b — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

בן סורר ומורה

.

מאימתי נעשה בן סורר ומורה?

מ

עת

שיביא שתי שערות

שהם סימני "גדלות" לכל מצוות התורה, ולא לפני כן, שהרי הוא "קטן" ולא בא לכלל מצוות.

ו

עד מתי נעשה בן סורר ומורה?

עד שיקיף זקן

, כשיהיה מוקף שער כולו,

התחתון

באותו מקום,

ולא העליון, אלא

למה אמרו חכמים בלשון סתמי "הזקן"? מפני

שדברו חכמים בלשון נקיה

.

ומנין דרשינן שזמנו מוגבל לעד שיקיף זקן?

שנאמר

: "

כי יהיה לאיש בן

"

[וטרם שהמשנה מסיימת הדרשה מביאה דרך אגב עוד דרשה:] "

בן

" -

ולא בת

. אין דין סורר ומורה נוהג בבת.

עתה דורשת המשנה את דין האמור שאחרי שהקיף זקן אינו נעשה בן סורר ומורה, ממה שנאמר: "

בן

" ודרשינן "

ולא איש

", ומי שהקיף זקן הריהו "איש" .

ואף שאם הביא שתי שערות הריהו כבר "איש" לכל מצוות התורה, ואם כן למה לא ממעטין אותו אף משהביא שתי שערות, תירצה הגמרא, שדרשינן: "לאיש בן" - "בן הסמוך לגבורתו של איש", דהיינו בתחילת היותו "איש".

ולמה לא דרשינן "בן" ממש עד היותו לאיש, עד הביאו שתי שערות, כל זמן שהוא "קטן". על כך מבארת המשנה שאי אפשר לומר כן, שהרי -

קטן פטור

, משום

שלא בא לכלל מצות

.

גמרא:

דנה הגמרא:

קטן מנלן דפטור?

מנין אנו למדים שאינו נעשה בן סורר ומורה?

ותמהינן:

מנלן?

! כדקתני טעמא,

הרי המשנה כבר ביארה:

שלא בא לכלל מצות?!

ותו

ועוד קשה: לא מצאנו בעוד מקום מדיני התורה שקטן יתחייב בעונשי התורה. ואם כן, למה עלה על דעת המקשן לדרוש דרשה לפטור קטן, ובמה שונה דין בן סורר ומורה משאר דיני התורה?

היכא אשכחן

איפה מצאנו בשאר עונשי התורה,

דענש הכתוב

את הקטן -

דהכא

שכאן בבן סורר ומורה

ליבעי קרא

המקשן צריך דרשת הקרא

למיפטריה?

ומתרצינן: שונה דין סורר ומורה משאר דיני התורה, ויש סברא לחייב אף את הקטן, [ומתורצת קושיה השניה] אף שלא בא לכלל מצות [ומתורצת קושיה הראשונה].

אנן

אנו שהקשינו: "קטן מנלן דפטור",

הכי קאמרינן

כך אמרנו:

אטו

האם

בן סורר ומורה

-

על חטאו נהרג?!

במה שאכל מנה גדולה של בשר ושתה שתייה מרובה של יין, עדיין לא עבר עבירה שחייבין עליה סקילה, ולמה אכן נהרג?

על שם סופו

, כמבואר במשנה בהמשך הפרק: ירדה התורה לסוף דעתו, סופו שמגמר נכסי אביו, ומבקש הרגלי זלילה וסביאה שהתרגל אליהם, ואין לו מעות לקנותם, ואינו יכול בלעדיהם, ויושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: "ימות כל זמן שהוא זכאי, ואל ימות חייב".

וכיון דעל שם סופו נהרג

, עלה על דעתינו לומר:

אפילו קטן נמי

. בשלמא שאר עונשי התורה מענישים על עבירתו ב"הווה", ועתה הנהו קטן ואינו אחראי על מעשיו, אבל בן סורר ומורה מענישים על ה"עתיד". ומה נפקא מינה אם הוא עתה גדול או קטן?

ועוד

טעם למה עלה על דעתינו לומר שבן סורר ומורה חייב אף כשהוא קטן, כי דרשינן "

בן

-

ולא איש

", ומשמעות "בן"

קטן משמע

, התורה חייבתה "בן", וקטן הוא "בן ולא איש" .

לכן שאלנו: "קטן מנלן דפטור". ומתרצינן:

אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא: וכי יהיה

"

לאיש בן

", ודרשינן: "

בן הסמוך לגבורתו של איש

", כמבואר, בתחילת היותו לאיש .

ואף שישנה סברה לחייבו אף כשהוא קטן, מכל מקום, מיעטתה אותו התורה, ופטרתו.

שנינו במשנתינו:

ועד שיקיף זקן, התחתון

.

תני רבי חייא

במשנתו:

עד שיקיף עטרה

.

ומה בא ללמדנו?

כי אתא

כשהגיע

רב דימי

מארץ ישראל,

אמר

פירש משנת רבי חייא:

הקפת גיד ולא הקפת ביצים

, שהקפת ביצים היא בגיל מאוחר יותר.

אמר רב חסדא: קטן שהוליד אין בנו נעשה סורר ומורה

. [רב חסדא סובר שקטן שלא הביא שתי שערות יכול להוליד, ובהמשך הסוגיא חולקים אמוראים עליו וסוברים שאין מציאות כזו].

שנאמר: כי יהיה ל

"

איש

"

בן

, ודרשינן: ולא

לבן בן

.

ומקשינן: איך דורש רב חסדא כן -

האי

פסוק זה,

מיבעי ליה

צריכים אותו,

ל

דרוש,

כ

מו שדרש

רב יהודה אמר רב

, הדורש "איש בן" בבן סורר ומורה עצמו שיהיה בן הסמוך לגבורתו של איש?

ומתרצינן:

אם כן,

שהוצרך לדרשת רב יהודה אמר רב,

לימא קרא

היה מספיק לכתוב: "

כי יהיה בן לאיש

", שמשמעותו: כי יהיה הבן לאיש, בא לכלל איש -

מאי

למה כתבה התורה:

כי יהיה לאיש בן

, שמשמעותו ל"איש" יהיה בן,

שמע מינה

באה התורה להשמיענו,

ל

דרוש

כ

מו שדרש

רב חסדא

: ל"איש" יהיה בן - ולא לבן יהיה בן.

ומקשינן:

ואימא

, הרי יתכן לומר:

כוליה

כל הפסוק הזה

להכי הוא דאתא

בא ללמד רק דרשת רב חסדא "ולא לבן בן", ולא נדרוש דרשת רב יהודה אמר רב, ומניין לנו לומר שקטן פטור?

ומתרצינן:

אם כן

לדרשת רב חסדא גרידא,

נימא קרא: בן איש

[בסמיכות] והיה נשמע: בן של איש ולא בן של קטן,

מאי

למה כתבה התורה והקדימה לכתוב: "

לאיש בן

", ועוד הוסיפה אות "למד" ולא כתבה "בן איש" -,

שמע מינה תרתי

שתי הדרשות. ממה שכתבה "בן לאיש" מהלמ"ד נדרש דרשת רב יהודה: בן הסמוך "ל"גבורתו של איש, וממה שכתבה "לאיש בן" ולא כתבה "בן לאיש", נדרש דרשת רב חסדא: לאיש בן - ולא לבן בן.

ו

מה שאמר רב חסדא שקטן שהוליד פטור, וישנה מציאות כזו,

פליגא דרבה

חולק על רבה הסובר שקטן אינו מוליד.

דאמר רבה: קטן אינו מוליד

.

ולומד כן ממה שנאמר בפרשת "גזל הגר".

נאמר בתורה (במדבר ה): "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו.

ואם אין לאיש גואל

להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' - לכהן".

וקשה:

וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל?!

אם אין לו גואל קרוב, יש לו גואל רחוק, כל זמן שלא כלו בני יעקב אבינו.

אלא, בגזל

מן

הגר הכתוב מדבר,

ואכן אין לו גואל. ומי שגזל ממנו, ונשבע לו, ומת הגר, ואין לו גואל להחזיר להם את הגזילה ["האשם"] וחומשו, מחייבתו התורה להחזיר להכהן.