Sanhedrin 5a — Talmud auf Deutsch

ואם היה

דיין אחד

מומחה לרבים

[כמו שתפרש הגמרא], הרי הוא

דן אפילו יחידי

. לפי שסובר התנא של הברייתא כמו רב אחא, שמדאורייתא גם דיין אחד כשר לדון, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", וסובר שאין עירוב פרשיות, ולכן בהודאות והלואות אין צריכין שלשה.

ועתה הגמרא מבארת מי הוא הנקרא "מומחה לרבים".

אמר רב נחמן

: דיין שהוא

כגון אנא,

כמוני, הרי הוא

דן דיני ממונות ביחידי.

וכן אמר רבי חייא: כגון אנא, דן דיני ממונות ביחידי.

איבעיא להו,

הסתפקו בני הישיבה: מה הפירוש "כגון אנא" שאמרו רב נחמן ורבי חייא? אם הכוונה היא,

כגון אנא דגמירנא,

שקיבלתי שמועות ודינים מרבותי,

ו

גם

סבירנא

שיודע אני להוסיף ולהסביר סברות מדעתי,

ו

גם

נקיטנא רשותא,

קיבלתי רשות מריש גלותא, [רב נחמן בבבל, ורבי חייא מרבי, שהיה נשיא בארץ ישראל], ורק דיינים שיש להם את כל שלושת המעלות האלו, דנים ביחידי,

אבל

מי שחסרה לו המעלה השלישית, שהוא

לא נקיט רשותא,

אם דן ביחיד

דיניה לא דינא

, אין לדין שלו תוקף, והרי הוא בטל.

או דילמא,

שמא

אף על גב דלא נקיט רשותא,

בכל זאת, כיון שהוא גמיר וסביר,

דיניה דין

, ואין יכולים לבטלו.

והגמרא פושטת את האיבעיא מעובדה שבאה לפני רב יוסף -

תא שמע,

בא ושמע ראיה, מהא

דמר זוטרא, בריה דרב נחמן,

שהיה

דן דינא,

דן את הדין ביחידי,

וטעה

בפסק הדין.

אתא לקמיה דרב יוסף,

בא מר זוטרא לפני רב יוסף, לשאול האם הוא צריך לשלם למי שהפסיד לו בדין בטעות.

אמר ליה

רב יוסף למר זוטרא:

אם

כשבאו שני בעלי הדין להתדיין לפניך

קבלוך עלייהו,

קיבלו אותך עליהם לגמרי, שאמרו בפירוש שרוצים שתכריע ביניהם כדין, אך אף אם תטעה בדין לא יתבעוך,

לא תשלם,

אינך צריך לשלם, כי הרי כך התנו ביניהם.

ואי לא

אמרו לך כן, אלא ביקשו ממך שתדון ביניהם דין תורה,

זיל שלים,

לך ושלם למי שהפסדתו בטעותך, כי הרי טעית ולא פסקת להם דין תורה.

וזה הכל משום שטעה. אבל אם לא טעה, הדין דין. זאת, למרות שמר זוטרא לא קיבל רשות מריש גלותא.

ומוכיחה מכאן הגמרא, שדינו דין:

שמע מינה,

יש לשמוע מעובדה זו, שאף

כי

לא נקיט רשותא,

-

דיניה דין.

ומסקנת הגמרא: אכן

שמע מינה.

אמר רב: האי מאן,

כל דיין

דבעי למידן דינא,

שרוצה לדון

ו

להבטיח עצמו כי גם

אי טעה, מיבעי למיפטרא,

שיהיה פטור לשלם אם יטעה - העצה לכך היא

לשקול רשותא מבי ריש גלותא,

שיקבל רשות מריש גלותא לדון.

וכן אמר שמואל,

העצה היא,

לשקול רשותא מבי ריש גלותא.

ואז, כיון שיש לו רשות ממנו לדון, הוא אינו משלם אם טעה בדינו.

ומאחר שאמרה הגמרא שרב נחמן ורבי חייא קיבלו רשות לדון, מבארת עתה הגמרא, מי הוא המוסמך ליתן רשות לדון, ומה הוא תחום סמכותו, והאיך נותנים בפועל את הרשות לדון.

פשיטא,

זה פשוט, כי דיין שקיבל את סמכותו לדון

מהכא להכא,

שהרשהו ריש גלותא שבבבל [שהרי תלמוד בבלי נשנה בבבל], לדון כאן, את בני בבל,

וכן פשיטא, כי דיין שקיבל רשות לדון

מהתם להתם,

מהנשיא שבארץ ישראל, לדון את בני ארץ ישראל,

וכן פשיטא כי

מהכא להתם,

מי שקיבל רשות מריש גלותא, ודן את בני ארץ ישראל,

כל אלו -

מהני.

רשותם היא רשות, ואפשר להם לדון ביחיד מומחה, ואם טעה פטור.

ומבארת הגמרא מה היא העדיפות של ריש גלותא בבבל על הנשיא בארץ ישראל -

דהכא

, ריש גלותא שבבבל, שררותו היא גדולה יותר, ומתפשטת על כל ישראל, והוא עומד במקום המלך, ויש לריש גלותא שבבבל רשות להסמיך בית דין כדי להפקיר ממון, מדין הפקר בית דין הפקר, ונקראת סמכותו בשם "

שבט"

-

ו

אילו

התם,

הנשיא בארץ ישראל, שררותו מועטת. ונקרא רק בשם "

מחוקק"

.

ו

כדתניא

: נאמר בתורה בברכת יעקב את יהודה "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה". וביאור הכתוב הוא, שממשלת יהודה תכון לעד, אף בזמן שאין מלך בבני ישראל.

ודרשו חכמים: "

לא יסור שבט מיהודה"

"שבט" הוא מלשון שלטון ורדייה -

אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט,

שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. "

ומחוקק מבין רגליו"

-

אלו בני בניו של הלל

הזקן, שהיה נשיא בארץ ישראל,

שמלמדין תורה ברבים.

אבל שררותם מועטת.

כל זה פשוט. אך זה יש להסתפק:

מהתם

להכא, מאי? מי שקיבל סמיכה ורשות מהנשיא שבארץ ישראל, האם סמכותו היא גם לדון את בני בבל, או לא.

ופושטת הגמרא את האיבעיא:

תא שמע

מהא

דרבה בר חנה, דן דינא

פסק את הדין בבבל,

וטעה

בדבר של שיקול הדעת, ומי שסמוך לדון פטור לשלם.

אתא לקמיה דרבי חייא,

הלך לארץ ישראל

לרבי חייא,

ושאלו אם צריך לשלם מממונו.

אמר ליה

רבי חייא לרבה:

אי קבלוך עלייהו

-

לא תשלם, ואי לא

קיבלוך -

זיל שלים

, לך ושלם מממונך, למי שהפסדת לו בטעותך בדין.

ומוכיחה הגמרא:

והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט,

הרי רבה קיבל רשות מרבי [כמו שמספרת הגמרא בהמשך] שהיה נשיא של ארץ ישראל, ולמה חייבו רבי חייא לשלם, אלא

שמע מינה,

אפשר ללמוד מהוראה זו, כי

מהתם להכא, לא מהני.

ומסקנת הגמרא: אכן

שמע מינה.

אלא שמקשה הגמרא על הראיה -

ולא מהני!?

האם אכן לא מועילה רשותו של הנשיא בארץ ישראל גם לגבי בני בבל?

והא,

הרי היתה עובדה ש

רבה בר רב הונא, כי הוה מינצי בהדי ריש גלותא,

כשהיתה לו מריבה עם אנשי ראש הגולה,

אמר

להם, לאנשי ריש גלותא:

לאו מינייכי נקיטנא רשותא!

איני כפוף לכם, כי לא קיבלתי את סמכותי לדון מכם, אלא

נקיטנא רשותא מאבא מרי,

מאבי, רב הונא,

ואבא מרי

קיבל את הרשות לדון

מרב, ורב

קיבל את הרשות לדון

מרבי חייא. ורבי חייא מרבי,

רבי יהודה הנשיא, שבארץ ישראל.

ומוכח, שהרשות לדון שקיבל מארץ ישראל, מועילה לו גם לדון בבבל, ואינו צריך לקבל רשות לדון שם מריש הגולה של בבל.

ומתרצת הגמרא, לעולם לא הועילה לו הרשות מארץ ישראל, ומה שאמר כן לריש גלותא -

במילתא דעלמא הוא דאוקים להו,

רק לצורך הויכוח אמר כן, כדי לדחותם בשעת המריבה, אבל לא התכוון לומר שתועיל לו הרשות של ארץ ישראל.

אלא שאם כן, קשה, כיון שלא מועילה לו הרשות של ארץ ישראל, למה קיבל רבה בר חנה רשות, לקראת ירידתו לבבל.

וכי מאחר דלא מהני

, אם לא מועילה לו הרשות מארץ ישראל לדון בבבל,

רבה בר חנה, רשותא דנקט

לפני ירידתו לבבל,

למה לי,

מה היא תועיל לו!?

ומתרצת הגמרא: אכן, בחוץ לארץ ישראל, היא לא תועיל לו, אך היא תועיל לו

לעיירות העומדים על הגבולין,

שהן נמשכות אחר ארץ ישראל.

ומספרת הגמרא:

מאי רשותא?

האיך קיבל רבה בר חנה רשות לקראת ירידתו לבבל?

כי הוה נחית רבה בר חנה,

כשרצה לרדת

לבבל, אמר לו

שאל

רבי חייא לרבי

: רבה, שהוא

בן אחי

חנה,

יורד לבבל.

האם הוא

יורה

שם? האם יש לו רשות להורות בדיני איסור והיתר, וטומאות וטהרות [והגמרא תבאר בהמשך למה צריך רשות בשביל להורות איסור והיתר].

ענה לו רבי:

יורה!

ניתנת לו רשות להורות.

והוסיף רבי חייא ושאל את רבי:

ידין?

האם יש לו גם רשות לדון שם דיני ממונות כיחיד מומחה, ואם יטעה יפטר מלשלם!?

ענה לו רבי:

ידין!

ניתנת לו רשות גם לדון.

והוסיף רבי חייא ושאל אותו: האם גם

יתיר בכורות,

שיהיה רשאי להורות על מומי הבכור? ענה לו רבי:

יתיר!

גם ניתנת לו רשות להתיר בכורות.

ועוד מספרת הגמרא:

כי הוה נחית רב,

כשרצה לרדת

לבבל, אמר לו רבי חייא לרבי

: רב, שהוא

בן אחותי,

ששמה איימו, שהיתה אמו של רב, ואחותו של רבי חייא,

יורד לבבל

, ושאל רבי חייא האם

יורה?

וענה רבי:

יורה!

ושאל אותו: האם

ידין?

וענה רבי:

ידין

. ושאל אותו: האם

יתיר בכורות?

וענה רבי:

אל יתיר!

לא ניתנת לו רשות להתיר בכורות [והגמרא תבאר].

ודנה הגמרא:

מאי שנא,

מה הוא השוני, אשר מחמתו

למר,

לרבה בר חנה,

קרי ליה

רבי חייא

"בן אחי", ומאי שנא,

מה הוא השוני אשר מחמתו,

למר,

לרב,

קרי ליה

רבי חייא

"בן אחותי"!?

וכי תימא

, שמא תאמר שקרא להם כך משום

דהכי הוה מעשה,

שזאת היתה המציאות, שרבה היה בן אחיו, ורב היה בן אחותו.

הרי אי אפשר לומר כן! כי רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו של רבי חייא [ועיין בהערה ].

והאמר מר,

הרי סיפר אחד מהאמוראים:

אייבו,

אביו של רב,

וחנה,

אביו של רבה,

ושילא, ומרתא, ורבי חייא

-

כולהו,

כל החמשה,

בני אבא בר אחא כרסלא, מ

המקום ששמו

כפרי, הוו.

ואם כן, רב היה גם בן אחיו של רבי חייא, ולמה קרא לו "בן אחותי".

ומתרצת הגמרא:

רב, בר אחוה דהוה בר אחתיה.

רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו, ולכן קרי ליה בן אחותי.

אבל

רבה בר חנה, בר אחוה, דלא בר אחתיה

היה, שהיה בן אחיו ולא בן אחותו, לכן קרי ליה "בן אחי".

ואי בעית אימא,

ואם תרצה, אפשר לתרץ כך: