Sanhedrin 48b — Talmud auf Deutsch

ומתרצת הגמרא:

התם

אין זו הזמנה כלל, כי הם עושים זאת רק

משום מררייהו

מתוך צער.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, היינו דקתני עלה: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים

שאפשר להציל את הבגדים שנזרקו עליו כ

שלא נגעו במטה, אבל

אם

נגעו במטה, אסורין

.

ואם הם עושים רק מתוך צער, מדוע יאסרו בנגיעת המטה?

ומתרצת הגמרא:

תרגמא עולא

: מדובר

במטה הנקברת עמו

שהבגדים נגעו במטה שנושאים אותו בה לקבורה והיו רגילים גם לקבור את המטה עמו. ולכן אף שמעיקר הדין לא היה לנו לאסור את הבגדים שנגעו במטה, מכל מקום גזרו רבנן עליהם משום

דמחלפי בתכריכי המת,

שהם דומים לתרכיכי המת שהוא לבוש בהם כשהוא שוכב על מטה זו, ואם נתיר את הבגדים הללו יבאו להתיר גם להשתמש בתרכיכי המת.

אבל אם היו נוגעים הבגדים רק במטה שהוא מת עליה, לא היינו גוזרים עליהם אטו תרכיכי המת, כי אז המת עדיין אינו לבוש בתרכיכין, ואין לחשוש שיחליפו ביניהם.

תא שמע

מהא דתניא:

כיס שעשאו להניח בו תפילין, אסור להניח בו מעות

.

ואם

הניח בו תפילין

באקראי בעלמא

יניח בו מעות

.

הרי שאפילו אם עדיין לא הניח את התפילין בתוך הכיס הוא כבר נאסר בגלל ההזמנה בלבד, וקשיא לרבא שאומר הזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא:

אימא

אמור בברייתא שדוקא אם

עשאו ו

גם

הניח בו תפילין אסור להניח בו מעות

אבל על ידי העשייה בלבד אינו נאסר משום שהזמנה לאו מילתא היא.

ואף שזה פשיטא, באה הברייתא להשמיענו את הסיפא שעל ידי הנחה בלבד לא נאסר הכיס.

כדרב חסדא

שאמר שצר ביה ולא אזמניה מותר לשים בו מעות.

תא שמע

: תניא:

אמר לאומן: עשה לי תיק של ספר

נרתיק לספר תורה

או נרתיק של תפילין

עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול

. אבל אם כבר

נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול

.

הרי להדיא שהזמנה בלבד אינה אוסרת, עד שישתמש בו בפועל לקודש, וקשיא לאביי?

ומתרצת הגמרא:

תנאי היא.

הדבר שנוי במחלוקת תנאים אם הזמנה מילתא היא אם לאו. ואביי יסבור כאותו התנא הסובר שהזמנה מילתא היא.

דתניא

: תפילין ש

ציפן זהב,

שעשה את הבתים מזהב,

או שטלה עליהן

[מלשון טלאי], שעשה את הבתים מ

עור של בהמה טמאה

, הרי הן

פסולות.

משום שהבתים צריכים להיות מעור של בהמה טהורה המותרת באכילה, לפי שנאמר בפרשת תפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודורשים מ"בפיך" שצריך להיות מן המותר בפיך.

ואם עשה את הבתים מ

עור בהמה טהורה

, הרי הם

כשירות, אף על פי שלא עיבדן

את העור

לשמן

לשם תפילין, כי הזמנה לאו מילתא היא, וממילא לא איכפת לנו אם הוא עיבד את העור לשמה או לא, כיון שעיבוד העור אינו אלא בגדר הזמנה בלבד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו

את העור

לשמן

כי הוא סובר הזמנה מילתא היא, ויש לעשות גם את העיבוד לשמה.

הרי שנחלקו תנאים בדין זה של הזמנה מילתא היא.

אמר ליה רבינא לרבא: מי איכא דוכתא דרמו ביה מת וארגי בגד למת

האם שייך דבר כזה במציאות שהמת מוטל בבזיון ומחכים עד שיארגו לו בגד, עד שאתה ואביי חולקים באורג בגד למת שהיא אפשרות שאינה קיימת למעשה?

אמר ליה

רבא:

אין!

אכן קיימת מציאות כזאת

כגון שכבי דהרפניא

מתי אותו מקום ששמו "הרפניא" שנהיו עניים, ורק לאחר מיתה היו אוספים כסף ואורגים להם תרכיכים זולים.

דרש מרימר: הלכתא כוותיה דאביי

שהזמנה מילתא היא.

ורבנן אמרי: הלכתא כוותיה דרבא

שהזמנה לאו מילתא היא.

ומסקנת הגמרא:

והלכתא כוותיא דרבא!

תנו רבנן: הרוגי מלכות

שנתחייבו מיתה למלכי ישראל משום שמרדו בו, כמו שנאמר אצל יהושע [א יח] "כל איש אשר ימרה את פיך וכו' יומת"

נכסיהן למלך

המלך יורש את כל נכסיהם.

הרוגי בית דין, נכסיהן ליורשין

של ההרוג.

רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין

.

אמרו ליה

חכמים לרבי יהודה:

והלא כבר נאמר

לאחר שאיזבל אשתו של אחאב מלך ישראל סיבבה שיהרגו את נבות בגלל שסירב למכור את כרמו לאחאב, ועשתה זאת על ידי עדי שקר שהעידו שנבות קילל את אחאב המלך. ואמר לו השם לאליהו [מלכים א' כא יח] "קום רד לקראת מלך ישראל אשר בשומרון

הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו

".

ומכך שנאמר "לרשתו", משמע שירושה גמורה היתה, שמן הדין לקח אחאב את הכרם של נבות משום שהרוגי מלכות נכסיהן למלך?

אמר להן

רבי יהודה: נבות

בן אחי אביו

של אחאב

היה, וראוי ליורשו היה

אחאב ולכן הוא ירש את כרמו ולא מצד הרוגי מלכות.

אמרו לו

חכמים:

והלא הרבה בנים היו לו

לנבות, והם קודמים לאחאב לירושה, ומדוע ירשו אחאב?

אמר להן

רבי יהודה:

אותו ואת בניו הרג

אחאב, ונשאר רק הוא היורש.

שנאמר

[שם ב' ט כו] על אחאב "

אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי

" משמע שהרג גם את בניו.

ורבנן

סוברים שלא הרג אחאב את בני נבות, ו

ההוא

שנאמר "דמי בניו", אין הכוונה לבניו ממש,

בנים הראויין לצאת ממנו

שנחשב כאילו הרגם.

ודנה הגמרא:

בשלמא למאן דאמר

שהרוגי מלכות

נכסיהן למלך

ואחאב ירש את נבות מדין הרוגי מלכות,

היינו דכתיב

[שם א' כא יג] שהעדים העידו "

ברך נבות אלהים ומלך

" ולא הסתפקו בזה שנבות יהרג בגלל שברך אלהים בלבד, כי רצו גם שאחאב יקח את כרמו כדין הרוגי מלכות.

אלא למאן דאמר

שהרוגי מלכות

נכסיהן ליורשין

ואחאב ירש את נבות מדין ירושה רגילה

למה לי

"

ומלך

"!? והלא די בכך שיעידו שברך אלהים בלבד, כדי שיהרגוהו ויירשנו אחאב?

ומתרצת הגמרא:

ולטעמיך

הלא גם לשיטתך קשה, "

אלהים

"

למה לי!?

והלא די שיעידו שקילל את המלך בלבד, כדי שיהרגוהו ויזכה אחאב בכרמו?

אלא

על כרחך אתה אומר שהעידו כן כדי

לאפושי ריתחא

להגדיל את פשעו בעיני הדיינים שלא ירננו אחרי אחאב שהרגו בלי פשע ורק בשביל תועלת עצמו.

הכי נמי

לשיטתי, לכן העידו עליו שקילל גם את המלך כדי

לאפושי ריתחא

כדי להגדיל את פשעו.

ודנה הגמרא:

בשלמא למאן דאמר: נכסיהן למלך היינו דכתיב

[שם ב כח] "

וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח

" שרצה להמלט משלמה שלא יהרגנו כמצות דוד אביו לפני מותו.

וכתיב

[שם ל] ששלמה שלח את בניהו בן יהוידע להרגו "ויאמר אליו: כה אמר המלך, צא [מהמזבח]. ויאמר:

לא

[

אצא

],

כי פה אמות

".

שיואב העדיף למות מיתה טבעית ולא ליהרג על ידי שלמה כדי שלא יעברו נכסיו למלך.

אלא למאן דאמר: נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה

מה ההבדל בשבילו מאיזה מיתה הוא ימות, שהרי בין כה וכה הנכסים ישארו רק ליורשיו?

ומתרצת הגמרא: כל ההבדל היה רק

לחיי שעה.

שבינתיים, עד שבניהו יחזור אל שלמה לומר לו את דברי יואב ועד שיחזור אליו שוב, תידחה הריגתו.

בהמשך אותו פסוק נאמר "

וישב בניהו את המלך דבר לאמור כה דיבר יואב וכה ענני

".

ומכפל הדברים אנו למדים שהרבה דברים אמר יואב, והרי לא מצינו שהוא אמר אלא "כי פה אמות" ולא יותר?

אלא כך

אמר ליה

לבניהו:

זיל אימא ליה

אמור לשלמה:

תרתי לא תעביד בהאי גברא.

שתי רעות אל תעשה עמי!

לפי שקילל דוד את יואב בשעתו, כשהרג את אבנר, ושלח עתה לשלמה:

אי קטלית ליה

אם אתה רוצה להרגני,

קבול לטותיה דלטייה אבוך.

קבל עליך את אותם הקללות שקיללני אביך.

ואי לא,

ואם אינך רוצה לקבל את הקללות של אביך,

שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך.

עזוב אותי ואשאר רק עם הקללות של אביך.

[שם לא] "

ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר. ופגע בו, וקברתו

". הסכים שלמה לקבל עליו את הקללות של דוד אביו!

אמר רב יהודה אמר רב: כל

ה

קללות שקילל דוד את יואב

אכן

נתקיימו בזרעו של דוד,

בגלל שקיבלן שלמה עליו -

שכך קיללו [שמואל ב' ג כט] "

אל יכרת

[לא יחדל]

מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם

" -

"

זב

" נתקיים בו

מרחבעם: דכתיב

[מלכים א' יב יח] "

והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים

".

וכתיב

[ויקרא טו ט] "

וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא

".

ואנו דורשים גזירה שוה "מרכבה" מ"מרכב" שגם רחבעם היה זב.

"

מצורע

" נתקיים בו

מעוזיהו

:

דכתיב

[דברי הימים ב' כו טז] על עוזיהו "

ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת

" למרות שלא היה כהן.

וכתיב

[שם יט] "

והצרעת זרחה במצחו

".

"

מחזיק בפלך

" שנשען על מקל בגלל מחלה ברגלים, נתקיים בו

מאסא

.

דכתיב

[מלכים א' טו כג] על אסא "

רק לעת זקנתו חלה את רגליו

".

ואמר רב יהודה אמר רב: שאחזו פודגרא.

שם מחלה ברגלים.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן: היכי דמי

כיצד היא מחלה זו?

אמר ליה

רב נחמן:

כמחט בבשר החי

.

ושואלת הגמרא:

מנא ידע

מנין לרב נחמן זאת? ומשיבה הגמרא בשלושה אופנים:

איבעית אימא, מיחש הוה חייש ביה.

הוא עצמו הרגיש כך כשחלה במחלה זו.

ואיבעית אימא, מרביה הוה גמיר לה

כך קיבל מרבו.

ואיבעית אימא,

מן השמים נתגלה לו, כמו שנאמר [תהלים כה יד] "

סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם

".

"

נופל בחרב

" נתקיים בו

מיאשיהו

.

דכתיב

[דברי הימים ב' לה כג] "

ויורו היורים למלך יאשיהו

".

ואמר רב יהודה אמר רב: שעשו כל גופו

נקובה מחצים

ככברה

.

"

וחסר לחם

" נתקיים בו

מיכניה

.

דכתיב

[מלכים ב' כה ל] "

וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו

" ממלך בבל, ולא היה לו לאכול משלו.

אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי

: