Sanhedrin 46b — Talmud auf Deutsch

ולא היו

הקרובים

מתאבלין

עליהם שלא נהגו דיני אבילות, כדי שהבזיון שבדבר יהא להם כפרה.

אבל אוננין

מותר להם להצטער, לפי

שאין אנינות אלא בלב

בלבד, ואין בכך משום כבוד למת, ולא תימנע כפרתו בשל כך.

גמרא:

תנו רבנן: אילו

היה

נאמר

"וכי יהיה באיש

חטא

משפט מות

ותלית

אותו על עץ"

הייתי אומר

ש

תולין אותו ואחר כך ממתיתין אותו

כלומר שממיתין אותו בתליה

כדרך שהמלכות עושה

.

תלמוד לומר

"

והומת ותלית

" לומר לך ש

ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו

.

הא כיצד?

משהין אותו

את גמר דינו

עד סמוך לשקיעת

החמה, וגומרין את דינו

,

וממיתין אותו, ואחר כך תולין אותו

.

אחד קושר ואחד מתיר

כלומר שמיד היה השני מתיר

כדי לקיים מצות תליה

.

ולא היו תולין אותו בבקר שמא יתרשלו ולא יקברו אותו מיד שהרי יש להם זמן כל היום וישכחו ממנו ובינתיים יעבור הזמן, ולכן היו תולים אותו סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד.

תנו רבנן

: "ותלית אותו על

עץ

".

שומע אני בין ב

עץ

תלוש בין ב

עץ

מחובר,

שאפשר לתלותו גם על עץ המחובר לקרקע?

תלמוד לומר

"

כי קבר

תקברנו". ומכפל הלשון משמע שגם את העץ שנתלה עליו צריך לקבור . ומעתה אנו דורשים

מי שאינו מחוסר אלא קבורה

. שהעץ צריך להיות כזה שאפשר מיד לאחר התלייה לקוברו. דהיינו שהוא תלוש מהקרקע.

יצא זה

המחובר לקרקע

שמחוסר קציצה וקבורה

. שצריך קודם לקצוץ אותו ורק אחר כך אפשר לקבור אותו, שאינו כשר לתלייה.

רבי יוסי אומר

: גם אם העץ אינו מחובר אלא רק תקוע בקרקע הוא אינו כשר לתלייה, משום שגם הוא נתמעט מהדרשה הזאת

מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה

שצריך להוציאו מהקרקע כדי שיוכלו לקוברו.

ורבנן

, שמכשירים עץ שתקוע באדמה, סוברים ש

תלישה לאו כלום היא.

שאין כאן חסרון מעשה. שנינו במשנה:

כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך

את השם.

תניא: אומר רבי מאיר: משלו משל, למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת

.

אחד

מהם

מינוהו

ל

מלך, ואחד

מהם

יצא לליסטיות

.

צוה המלך ותלאוהו

את הלסטים.

כל הרואה אותו

תלוי

אומר: המלך תלוי!

מפני שהוא דומה לאחיו המלך.

צוה המלך והורידהו

מהתלייה.

כך האדם עשו בדמות דיוקנו של הקדוש ברוך הוא, וזלזול הוא כלפי שמים שיהא אדם תלוי.

שנינו במשנה:

אמר רבי מאיר

בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.

ודנה הגמרא:

מאי משמע

כיצד משמע מ"קללת אלהים" דרשה זו?

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי: כמאן דאמר

כאדם האומר "

קל לית

" כך הוא משמעות תיבת "קללת", כלומר אינו קל.

אמר ליה רבא

: אם כן, הרי שגם "קלני מראשי" פירושו "קל אינו", ו

אם כן,

"

כבד עלי ראשי, כבד עלי זרועי

"

מיבעי ליה

למשנה למימר?

אלא אמר רבא

: "קללת" משמעו "קל"

כמאן דאמר: קיל לי עלמא

וזו גם משמעות "קלני מראשי" שראשי קל עלי, כלומר כבד עלי, אלא לפי שאין זה כבוד כלפי מעלה להזכיר כבידות לכן דיבר בכינוי בלשון "קל".

והוינן בה:

האי מיבעי ליה לגופה!

הרי הפסוק "קללת אלהים" אינו מיותר לדרשת "קלני מראשי", שצריך אותו לגופו שהוא נתלה משום שבירך את השם [וממנו למדים לשאר הנתלים]?

ומתרצת הגמרא:

אם כן,

שהוא בא רק לגופו

נימא קרא

"

מקלל

",

מאי

"

קללת

"? ועל כרחך שהוא בא לדרוש "קלני מראשי".

ומקשה הגמרא:

ואימא כוליה, להכי הוא דאתא!?

שמא בא הכתוב רק לדרשת "קלני מראשי", ומנלן לדרוש גם שהמגדף נתלה?

ומתרצת הגמרא:

אם כן, נימא קרא

"

קלת

" שהוא לשון "קל",

מאי

"

קללת

"?

שמע מיניה תרתי

לדרוש גם מלשון קללה.

שנינו במשנה:

ולא זו בלבד

אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה?

תלמוד לומר

"

כי קבר תקברנו

" בכפל לשון, לרבות כל המתים, ולא רק הרוגי בית דין.

מכאן

למדנו

למלין את מתו שעובר בלא תעשה

.

איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוח

י:

רמז לקבורה מן התורה מנין

שאדם חייב לקבור את מתו?

תלמוד לומר

"

כי קבר תקברנו

".

מכאן רמז לקבורה מן התורה

.

אמר ליה שבור מלכא

[מלך פרס ששמו "שבור"]

לרב חמא: קבורה מן התורה מנין?

אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי

שתק רב חמא ולא ענה לו כלום.

אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי

שמדוע לא השיב לו רב חמא

דאיבעי ליה למימר

שהיה צריך לומר לו שהרי נאמר בתורה "

כי קבר

"?

ומתרצת הגמרא: לכך לא השיב לו רב חמא מכאן, כי היה יכול שבור מלכא להתוכח ולומר, שלא משמע מכאן אלא

דליעבד ליה ארון

שיקבור את המת בארון, אבל שצריך לקבור אותו בארץ לא שמענו מכאן.

ומקשה הגמרא: היה יכול לומר לו שמריבוי "

תקברנו

" משמע קבורה בארץ?

ומתרצת הגמרא:

לא משמע ליה

הגוי אינו מבין שאפשר לדרוש מריבוי של הכתוב. ומקשה הגמרא:

ונימא

מדוע לא הוכיח לו רב חמא

מדאיקבור צדיקי

מכך שנקברו אברהם יצחק ויעקב?

ומתרצת הגמרא: היה יכול לומר לו שזה היה רק

מנהגא בעלמא

שנהגו בימיהם לקבור את המת, ולא מצד הדין.

ומקשה הגמרא: היה יכול להוכיח לו

מדקבריה הקדוש ברוך הוא למשה

הרי שדעתו של הקדוש ברוך הוא הסכימה לכך שחייבים לקבור את המת?

ומתרצת הגמרא: היה יכול לומר לו שזה היה רק

דלא לישתני ממנהגא

כדי שלא לשנות אצל משה ממנהג העולם.

תא שמע

להוכיח שחיוב לקבור את המת, שנאמר בספר מלכים [א' יד יג] שאחיה השילוני אמר לאשתו של ירבעם שבאה לפניו כאשר חלה בנה, שהוא ימות "

וספדו לו כל ישראל וקברו אתו

".

הרי שחייבים לקבור את המת.

ודוחה הגמרא: אינו מצד חיוב אלא

דלא לישתני ממנהגא

.

ומביאה הגמרא פסוק מספר ירמיה [טז ד] שנתנבא ירמיה על הרשעים שימותו ולאחר מכן "

לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני

האדמה יהיו

".

הרי שמן השמים הסכימו למנהג הקבורה.

ודוחה הגמרא: קיללם ירמיה

דלישתנו ממנהגא

שלא ינהגו בהם כמנהג העולם שקוברים את המתים, ואין מכאן ראיה שהקבורה היא חיוב.

איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא,

האם מטרת הקבורה שאמרה תורה היא כדי שלא יתבזה המת לעין כל שיראו אותו נרקב,

או משום כפרה הוא,

שיהיה לו כפרה על ידי שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות הארץ?

ומבארינן:

למאי נפקא מינה

אם הקבורה משום בזיונא או משום כפרה?

דאמר: לא בעינא דליקברוה לההוא גברא

אדם שציוה שלא לקוברו לאחר שימות.

אי אמרת משום בזיונא הוא, לא כל כמיניה

הוא אינו רשאי לגרום בזיון לקרוביו בכך שלא יקברוהו.

ואי אמרת משום כפרה הוא, הא אמר לא בעינא כפרה

הרי הוא אינו רוצה בכפרה, וגם אם יקברוהו לא תועיל לו הקבורה לכפרה.

מאי?

תא שמע: מדאיקבור צדיקי

שהרי גם צדיקים נקברו.

ואי אמרת משום כפרה

, תיקשי, וכי

צדיקי לכפרה צריכי!?

אלא ודאי קבורה משום בזיונא.

ודוחה הגמרא:

אין!

שגם צדיקים זקוקים לכפרה

דכתיב

[קהלת ז כ] "

אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא

".

תא שמע

: אמר אחיה השילוני לאשת ירבעם על בנה "

וספדו לו כל ישראל וקברו אותו

כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב" [שלא ציית לאביו לעמוד על המשמר שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים] ויתר בניו לא יבאו לקבר.

ואי אמרת

שלכך קוברים

כי היכי דתיהוי ליה כפרה

למת, אם כן,

הנך נמי

יתר בניו של ירבעם הרשעים

ליקברו, כי היכי דתיהוי להו כפרה

כדי שיהא להם כפרה?

אלא ודאי קבורה משום בזיונא ולכן לא איכפת לן שיתבזו הרשעים. ודוחה הגמרא: לעולם קבורה משום כפרה. ומכל מקום,

האי דצדיק הוא,

רק מי שהוא צדיק,

תיהוי ליה כפרה.

אבל

הנך

שהם רשעים

לא ליהוי ליה כפרה

.

תא שמע

ממה שקילל ירמיה את הרשעים: "

לא יספדו ולא יקברו

".

ואם קבורה משום כפרה למה לא יקברו שיהא להם כפרה?

ודוחה הגמרא:

דלא תיהוי להו כפרה

הואיל ורשעים הם. לכן לא ניחא לקדוש ברוך הוא שיהא להם כפרה, מפני שאפילו על פתח קברם אינם חוזרים בתשובה.

איבעיא להו: הספידא

הספד שעושים למת, משום

יקרא דחיי הוי,

האם הוא לכבוד הקרובים החיים,

או יקרא דשכבי הוי,

לכבוד המתים?

ומבארינן:

למאי נפקא מינה?

במקום

דאמר

המת:

לא תספדוה לההוא גברא!

אם ציוה שלא להספידו. אם ההספד הוא משום כבוד המת שומעין לו, ואם הוא לכבוד החיים, לא שומעין לו, שאינו יכול למנוע מקרוביו את כבודם.

אי נמי: לאפוקי מיורשין

אם אפשר להוציא מהיורשים בעל כרחם את תשלום שכר הספדנים כשהם אינם מעונינים שיספידו את קרובם, שאם ההספד משום כבוד המת, כופים את היורשים לכבד את המת ולשלם את שכר הספדנים, ואם הוא משום כבוד החיים אין כופים אותם על כך שהרי אינם רוצים בכבוד זה.

תא שמע

: נאמר "

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה

".

ואי אמרת

שההספד

משום יקרא דחיי הוא

, וכי

משום יקרא דאברהם, משהו לה לשרה

איך היה מותר לאברהם לעכב את קבורתה של שרה עד שהוא יגיע מהעקידה של יצחק להספידה, מאחר שההספד הוא רק לכבודו?

אלא ודאי שההספד הוא משום כבודו של המת, ולכך היה מותר לו לעכב את קבורתה של שרה שהרי זה לכבודה.

ודוחה הגמרא: אף אם ההספד הוא רק לכבודו של אברהם היה מותר לו לעכב את קבורתה כי

שרה גופה ניחא לה

שתתעכב קבורתה

כי היכי דמייקר בה אברהם

כדי שאברהם יתכבד על ידי הספדה.

תא שמע

: נאמר "

וספדו לו כל ישראל וקברו אותו

".

ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא

, וכי

הנך בני יקרא נינהו!?

הלא כל בית ירבעם הנותרים היו רשעים ומדוע צריך לכבדם על ידי ההספד של אותו בן?

ודוחה הגמרא: אף אם הוא משום כבוד החיים, מכל מקום

ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי

הצדיקים רוצים שקרוביהם יתכבדו על ידם, ולכן אף שכל בית ירבעם היו רשעים בכל זאת ראוי להספיד את אותו בן הצדיק של ירבעם מאחר שזה רצונו.

תא שמע

: נאמר "

לא יספדו ולא יקברו

".

ואם ההספד משום כבוד החיים, מדוע שלא יספידו את הרשעים, והלא יש מבין הקרובים שהם צדיקים שראוי לכבדם? ודוחה הגמרא:

לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא

הצדיקים אינם רוצים להתכבד ברשעים, ולכן אין להספיד את הרשעים אף שקרוביהם צדיקים.

תא שמע

: אמר ירמיה לצדקיה [ירמיה לד ה] "

בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך

[שהיו נוהגים לשרוף את מטתו של המלך וכל חפציו האישיים לאחר מותו מפני כבודו]

והוי אדון יספדו לך

".

ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, מאי נפקא ליה מיניה

מה תועלת לצדקיהו בהספד עליו שירמיה בישרו על כך?

ודוחה הגמרא:

הכי קאמר ליה

ירמיה:

לייקרו ביך ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך

שירמיה בישרו שעם ישראל יתכבד בהספדו כשם שהתכבד בהספד אבותיו .